אין הרבה אתגרים טלוויזיוניים שמשתווים להפקות ספורט גדולות. כל כך הרבה מוקדים עם התרחשויות שמחייבות כיסוי, תרבויות שנפגשות או מתנגשות דרך קבוצות אוהדים – וכל זה סביב משחק כדור שאפשר לדעת איך הוא מתחיל אבל אין שום דרך לדעת איך יסתיים.
אלו רק הקשיים האובייקטיביים והטכניים, ונראה שסך הכול תאגיד השידור "כאן", שמשדר את משחקי הגביע העולמי, עומד בהם יפה מאוד. אמנם תחילת השידורים עמדה בסימן סאגת ה־4K ושידור ה־HD, אך משזו נפתרה, אין ספק שהאופציה לצפייה היא הכי נוחה, נגישה ויעילה שהייתה פה לא רק בהשוואה למונדיאלים קודמים – אלא לכל שידור טורניר כלשהו שאני זוכר כצופה. ועל כך מגיע הרבה מאוד קרדיט לכל מי שקשור לתפעול האתר והאפליקציה המצוינת של "כאן" שמלווה את הטורניר.
אל החלק הראשון מתווספת משוכת שידור נוספת והיא הניסיון להתאים שידור כדורגל לא רק לחובבי הכדורגל הקבועים, אלו שבמשך השנה מכלים את זמנם מול המסך עם עיניים טרוטות, אלא גם לזרם שמכונה "הטרמפיסטים" – קהל רחב שנסחף עם ההייפ סביב הטורניר ומעוניין להיות חלק מהחגיגה, אך ההבנה שלו בנבכי הכדורגל בינונית ומטה במקרה הטוב, ויכולה להגיע עד קלישאת הקלישאות: "מה זה נבדל".
הבעיה עם אולפן הגביע העולמי בראשות שלום מיכאלשווילי והזמר מוקי היא שהוא לא הצליח באמת לפצח עד הסוף את קו התפר הזה, ולא באמת נותן פתרון לאף אחד מהצדדים, שיוצאים קירחים מכאן ומכאן.
ההשוואה המתבקשת היא כמובן לערוץ הספורט. אמנם זה ערוץ שעוסק באופן מלא בתוכן ומקבל מראש קהל "מוכן ואפוי היטב", אך בכל מה שנוגע לכדורגל הוא הפך את ספינת הדגל שלו, ליגת האלופות, לאירוע שידור שמצליח לדבר גם אל מי שהתיישב במקרה מול המסך – ולהדביק אותו בחיידק.
הדרך לעשות את זה היא להביא אדם כמו מודי בר־און, שעם כל הבאגים שלו כמגיש, לוקח את החיים סביב המשחק והופך אותם לא פעם לדבר עצמו. בצורה זו הצופה "המקרי" מקבל סיפורים שנוגעים בלא מעט תחומים שמשיקים גם לחייו האישיים ונשאר כבר על הדרך לצפות בכדורגל. הצופה הספורטיבי מצידו מקבל זווית אחרת לחלוטין שמכבדת את הבקיאות שלו.
בניגוד לחוויה באפליקציה ובאתר, קשה לומר שאולפן המונדיאל הופך את מה שסביב המשחק – הפּרי־גיים, זמן המחצית וזה שלאחר המשחק – למשהו מרענן שגורם לך להישאר מרותק למסך או להידבק אליו כדי לצפות במשחק שבכלל לא תכננת לראות.
פאנל הפרשנים שיושב באולפן לא באמת עשה את האדפטציה הנדרשת ונשאר שבוי בתפיסה שמה שמעניין את הצופה זה ניתוחים סטטיסטיים אינפורמטיביים יבשים. בדרך כלל, לצופה זה לא באמת עקרוני אם זה המונדיאל השלישי ברציפות שבו השחקן הדני חוצה את קו מחצית המגרש בדקה ה־33, וגם לא מערך ה־2:4:4 של הנבחרת הצרפתית, ואם זה כן עקרוני לו, הוא יודע את זה גם בלי עזרתם של רן בן־שמעון וטל בנין (שזוכה ללא ספק בתחרות הדרקונים בשידורים האלו).
ג'ובאני רוסו הוא דוגמה לניסיון לייצר בכל זאת פינג־ פונג מעט אחר, אך מקבלי ההחלטות לא לקחו בחשבון שיש הבדל משמעותי בין תוכנית ערוכה ומהודקת כמו "גולסטאר" לבין אולפן חי, שבו זה לא באמת עובד. מאור בוזגלו עשה את זה אגב נהדר בחדשות הספורט ומצליח להעביר באופן קוהרנטי, אמין ונהדר לא רק את הכדורגל עצמו אלא גם את חיי הכדורגלן שבסופו של דבר משפיעים על המשחק לא פחות מאימוני הספרינטים שלו.
כדי לתפור היטב שידור מהסוג הזה, לא מספיק להחליט שמעתיקים נוסחאות משידורי ספורט אחרים וגם לא מספיק לשבץ מישהו שהוא לא מתחום הכדורגל. גם מוקי וגם מיכאלשווילי כישרוניים בכמה תחומים. הוורסטיליות שלהם יכולה אולי להחזיק בתפקיד מגישים עם טקסט מהודק, אבל לא בתור מנחים של דיון שאמורים גם לחבר את כל הקצוות מולם וגם להציל מצבים שבהם הדיון לא מתרומם לשום מקום מעבר לניתוחים יבשושיים.
מיכאלשווילי, יש לציין, חד יותר ממוקי בלזהות את הרגעים המתים, אך מכאן ועד ללתפעל אותם היטב יש עוד מרחק רב. התוצר הסופי הוא ששניהם נראים לפעמים כבויים, כאילו הדבר האחרון שהיו בוחרים בו – אם לא הייתה כרוכה בכך פרנסה – זה לשבת בפאנל שהם מנהלים, ובטח שלא לצפות בו בעצמם. לחשוב על מוקי של שב"ק ס' ועל הדמות שלו באולפן, ולהרהר על תביעה ייצוגית בגין כל המסרים שהעביר לנו בנעורים, ואשכרה קנינו.
החלק המיותר ביותר בשידורים הוא המעבר למוקדי שידור שאמורים להציג "אותנטיות" של אוהדים, אך בפועל משמשים כחוויית צפייה מפוקפקת ביותר שמוציאה ממך בעיקר רחמים על הכתבת המסכנה שנשלחה לגוב האריות של שלושים לירנים חולצה אפורה.
בכל מקרה בסופו של דבר ישנו הכדורגל, ולמזלו של התאגיד – שלא מזמן הסתיים שלב ההרצה שלו – המשחקים נהדרים עד עכשיו ועושים את העבודה מבחינת רייטינג. אני לא משוכנע שאת הפאנל הנוכחי הם ירצו לשכפל הלאה בניסיון למנף את הצלחת שידורי הטורניר. מינוף שהם בהחלט זקוקים לו בקרבות שאחרי, שם לא תהיה ארטילריה מגבה בדמותם של ניימאר, הארי קיין, קבאני וגריזמן.
