בין גאוות היחידה לצדדים האפלים: עלייתה ונפילתה של המדרשייה

במובנים רבים זה התחיל כניסיון חינוכי: כמו הקיבוצים שניסו לשרוד את קשיי ההיאחזות בארץ, כמו הפנימיות החקלאיות שביקשו לשלב בין מקצועות האדמה והמשק לבין לימודים טכנולוגיים. הימים ימי טרום־המדינה, 1945. המגזר הסרוג הלך והתהווה, ואז קם מוסד דתי בפרדס־חנה בראשותם של הרב ישראל סדן והרב יהושע יגל, שביקשו לייסד ישיבה תיכונית פנימייתית לבני הציונות הדתית ולשומרי המסורת.

את ההשראה קיבלו המייסדים מבית הספר החקלאי כדורי. הם הלכו על מיקום מרוחק, עם מדשאות רחבות ידיים, עם מגרשי כדורסל, אולם ספורט ואג'נדה של שלמות גופנית ונפשית, גיבוש שכבתי וגאוות יחידה. כמו הפנימיות החקלאיות דאז, גם שם נהגו לכנות את השכבות אליפים, בטיחים, ג'מילים ודלידים. במדרשיה האמינו בשילוב לימודי קודש עם לימודי חול שהציבו אותם בחזית הקדמה. הם היו הראשונים להכניס מחשבים לתוכנית הלימודים. הם היו החלוצים להצהיר ששיעורי ספורט אינם הכרח אלא לכתחילה. המדרשיסטים דילגו מסלולי נחלים בקלילות והיו עשויים ללא חת. עם בוגרי המוסד המפורסמים אפשר למנות את ח"כ איתן כבל, יעקב ברדוגו, שי באב"ד, הרב אלישע וישליצקי ועוד.

18 שנים לאחר סגירת המבנה בפרדס־חנה, החליט בוגר המדרשיה טל בכר לחזור אל ימי נעוריו ולהציג את הסיפור שהציבור לא ידע עליו. יחד עם נתן ימין, שותפו ליצירה, ויאיר אגמון, שותפו לבימוי, מנסה בכר לבחון כיצד הפכה המדרשיה ממוסד אליטיסטי שהכול נשאו אליו עיניים, לסיפור של קריסה ואובדן שליטה. הסרט "המדרשיה" מוקרן בימים אלה בפסטיבל דוקאביב, ישודר בעתיד גם בכאן 11, ומספר סיפור מצחיק ומרגש, כואב ובלתי ייאמן, ששופך אור על פרק חשוב בהיסטוריה הציונית־דתית.

"אני לא חושב שכשהרב יגל הקים את המדרשיה הוא רצה לעשות ניסוי", אומר ח"כ לשעבר יהודה גליק, בוגר מחזור ל"ה. "הוא חשב שהוא מקים מוסד לימודים. הוא גם רצה שהמוסד הזה ימשוך כל מיני ברדוגואים ואיתן כבלים. מצד אחד הוא רצה לתת להם חינוך תורני, להקים בסיס תורני שיהיה גם בית לחבר'ה מלוד ומראש־העין, ולכן הוא קרא לזה המדרשיה, ולא ישיבה. הוא לא רצה למשוך לשם את תלמידי הישיבות, ומצד שני הוא רצה להרים את גאוות היחידה של החבר'ה הדתיים, שעד אז הסתובבו עם רגשי נחיתות. באותה תקופה הרבה מאוד דתיים התביישו ללכת ברחוב עם כיפה. הם היו חובשים קסקט. חלקם הלכו בכלל למוסדות חילוניים".

כמעט כל הבוגרים שהשתתפו בסרט טרחו להדגיש כבר בהתחלה עד כמה האיכויות והכישורים שיש להם היום נולדו והתפתחו במדרשיה. "מהיום שנכנסת ועד היום שיצאת, ידעת שמדרשיסט נשאר מדרשיסט", מתאר גליק. "ידעת שאם אתה פוגש מישהו בסופר ושואל אותו מאיזה מחזור הוא, אתה מיד יודע לשייך אותו לקבוצת גיל, ומי הכוכבים של המחזור. ידעת באיזה מחזור היה השר יעקב נאמן ובאיזה חיים זיסוביץ' וכל מיני דמויות ששימשו מקור השראה".

הסרט גם מנסה לעמוד על סוד קסמו של המקום. אי אפשר להתעלם מכך שכמעט כל הבוגרים של המדרשיה מתרפקים עליה בערגה ובגעגועים. "היה שם מרחב אינסופי של בחירה", מסביר גליק. "בתור תלמיד ידעת שאם יש לך ויכוח עם המורה, כדאי לך ללכת לרב יגל, כי רוב הסיכויים שהוא יתמוך בך. תמיד תהיה לו איזו בדיחה לספר לך או איזו צ'פחה לתת לך, הוא היה בא לקראתך ואתה היית מתיישר בחזרה".

***

אם הייתם בני נוער בשנות התשעים, אתם אולי זוכרים את התקופה שכל הטרמפיאדות במדינה התמלאו בכיתובי גרפיטי של בוגרי מחזורי מנפ"ח. במדרשיה הניירות היו קירות, מסורת שהגיעה יחד עם עוד כמה נורמות מפוקפקות, כמו כיתה שלמה שנעלמת למשך לילה שלם בכנרת (והמשטרה מוזעקת לחפש אותה), תחרות טרמפים מי יגיע ראשון לאילת, מכות כספורט מקומי, והלגיטימציה להשבית את הפנימייה למשך שלושה ימים במחאה על האוכל שהם מקבלים.

"המסר היה שיש כללים, אבל אפשר לכופף אותם", נזכר גליק. "למשל היה כלל שאסור לצאת בערב שבת לבנות של כפר־פינס, אבל אם הרב יגל היה מסתובב בערב שבת ופוגש חבר'ה שחזרו משם הוא היה צוחק איתם. הוא נהנה מזה. כלומר, בפנים הוא בעצם היה סוג של אנרכיסט. הוא ידע שהוא צריך לקבוע כללים, אבל היה לו כיף לראות חבר'ה עם שובבות נעורים שמפירים אותם.

"למשל בתקופת פינוי ימית, שהרב נתן לנו שיחה נוקבת בישיבה שאסור לנסוע לשם. אבל כולם נסעו לימית, והוא היה מבסוט, הסתובב וסיפר בחיוך לחבר'ה 'איזה יופי, כולם נסעו לימית!'. היה לו הומור על החינוך. הוא צחק על החוקים שהוא עצמו נתן. הוא היה יכול לכתוב 'ניקוי ראש' על מערכת החינוך".

"במדרשיה היה חופש. הלימודים היו רק הצעה", מתאר דרור אידר, שגריר ישראל באיטליה לשעבר, פובליציסט, חוקר ספרות ובוגר מחזור ל"ז (1985). "החבר'ה כמובן למדו והוציאו בגרויות טובות מאוד, אבל הלימודים היו רק אילוסטרציה על החיים עצמם. בסך הכול היינו מאוד בוגרים, וברגע מסוים בהיסטוריה המדרשיה הייתה המוסד החינוכי הכי חשוב בציונות הדתית. אומרים שבאומת הסטארטאפ אנחנו נותנים לילדים בני 18 להתעסק עם מערכות יקרות בצבא ומפילים עליהם המון אחריות, וזה נותן את אותותיו אחר כך גם במדינה עצמה. אז תחשבי שכל זה קרה עוד קודם, בתיכון. עשינו כמעט כל מה שרצינו. יכולנו לחזור ביום ראשון, לרדת מהאוטובוס, להגיד לחבר'ה 'תחפו עלינו' ולנסוע בטרמפים לשבוע בגולן. החופש התבטא גם בחופש המחשבה: "מכיוון שצוות החינוך הורכב בעיקר מחרדים, המדרשיה הייתה מין יצור היברידי כזה, עם אוריינטציה אחרת. הר"מים היו חרדים, אבל הם היו חברים שלנו, ומנגד – היה ברור שהם לא חולקים איתנו את אותו העולם, אפילו מתנגדים לו. מה שקרה הוא שלמדנו באופן עקבי לקרוא בצורה חתרנית את האמירות ואת הטקסטים של המבוגרים האלה, וזה דבר אדיר. למדנו לא לקבל שום סמכות כמובנת מאליה. גם אם הר"מ אומר את זה, אנחנו לא מסכימים ואנחנו נתווכח. אני ממש זוכר איך היינו עומדים בכיתה ומתווכחים עם הרב שעות, וזה נתן לנו המון ביטחון ומוטיבציה. סיגלנו לעצמו יכולת לא לקבל את המציאות כפי שהיא".

אחד מאירועי הדגל של המדרשיה היה ההצגה השנתית בפורים. "לאירוע הזה היו מגיעים אלפי צופים", נזכר אידר. "הרב יגל לא רצה לעשות את זה בלילה כי מגיעות בחורות, אולפניסטיות, הוא חשש. אני זוכר איך ישבתי אצלו בבית ואמרתי לו שאני ערב שיהיה בסדר, ואז הוא אפשר לנו, ואנחנו היינו האחרונים שעשו אירוע בלילה. תחשבי מה זה עושה לילדים בני 18. כל הרכיבים של הפוליטיקה החיצונית היו גם שם. כשמתעסקים עם דברים כאלה יש גם הפעלת כוח במובן מסוים. ואחר כך זה התחיל להתנקם במדרשיה".

***

בשלב מסוים בסרט, התמונות של החופש האינסופי ומשובת הנעורים מתחילות להתחלף בתמונות אחרות. זה לא קרה ביום אחד, אלא בתהליך שהחל לצבור תאוצה החל מאמצע שנות התשעים, עם פרישתו של הרב יגל לתפקיד נשיאותי במדרשיה. אולי זה הדור שהתחלף, אולי זו ההנהלה שהתקשתה להיכנס לנעליים הגדולות ולהמשיך להחזיק את האג'נדה החינוכית, ואולי זו האבולוציה המתבקשת לסיפורי הצלחה שכאלה.

משובת הנעורים הלכה ולבשה צורות של ונדליזם. החל בכיתובי הגרפיטי על כל הקירות והארונות, דרך הוצאת המיטות מהחדרים וחסימת חדר המדרגות של הפנימייה, וכלה בוונדליזם טהור כמו שבירת חלונות, פיצוץ חדרי שירותים, שרפת מכוניות וחדרים, ניפוץ נורות לשם ההנאה ועוד. אחד הרגעים מכמירי הלב בסרט הוא כשהרב בלוך, המנהל האחרון של המדרשיה, נזכר ברגע שבו הגיע למוסד וגילה את המקום מרוסס בכתובות נאצה נגדו, כולל מכוניתו הפרטית, כולל תמונה של תלמיד מטיל את מימיו מול דגם של קבר עם שמו. וכל כך למה? מעיד הרב בלוך: משום שהחליט להזיז להם את תאריך ההכתרה.

החשיפות הקשות ממשיכות כאשר לסט הצילומים נכנס נער שהפך למשותק מהמותניים ומטה כשבועיים לאחר כניסתו למדרשיה, אחרי שקפץ מהגשר המחבר בין הפנימיות, באחד מרגעי ההשתובבות. והן ממשיכות בחשיפות קשות יותר, של בוגר שעבר פגיעות מיניות קשות בפנימייה, תלמיד שעבר התעללויות והשפלות במסגרת המסורות המקומיות, ומותם של שני בחורים שברחו מהפנימייה לים וטבעו.

אולי החידה המסקרנת ביותר היא כיצד ייתכן שמוסד שהיו בו כל כך הרבה אגרסיות ואלימות הצליח להצמיח בוגרים מוצלחים שהשתלבו במקומות הכי משפיעים בחברה הישראלית, ואיך הם כל כך מחוברים אליו? היוצר בכר התקשה לחלץ ממרואייניו ביקורת נוקבת על המקום, וגם בכתבה הזאת העדיפו המרואיינים להתרפק על הכיף שהיה להם, ונראו אסירי תודה על כך שלמדו שם. אפילו יניר עוז ממחזור נ"ד, הנער שנותר משותק, סיפר שהמשיך ללמוד במדרשיה והוריו רשמו אליה גם את אחיו הקטן. האמת בוקעת בעיקר מבין העדויות המצולמות שהיוצרים בחרו להשלים ובכמה משפטי מפתח. "היינו פה באיזה מוֹד לא בריא", מודה עוז במונולוג שלו, "היום אני חושב על זה גם בתור אבא לילדים, זה היה שטויות. לזרוק פלורסנט מהקומה השנייה כדי לראות איך הוא מתנפץ, זה דפק אותנו".

"אני זוכר את דפיקות הלב בשנה־שנתיים האחרונות", מתוודה הרב בלוך. "הייתי מגיע, עובר את השומר, וכשלא היה אומר לי מילה, הייתה אנחת רווחה שהוא לא סיפר שהיו בלילה התפרעויות. בכל בוקר היו דפיקות לב".

"היה אצלנו קטע, לגנוב חומרים מסוכנים מהמעבדה", נזכר איש הקריאייטיב אסף וול. "חומרים כמו נתרן ואשלגן למשל. היו זורקים אותם לכיורים ולאסלות. גוש אשלגן בגודל פקק שעם יכול לפוצץ כיור לחתיכות. בהצגה של פורים היה ברור שההשתוללות קיצונית. פעם העלו מכונית לגג של בניין בגובה ארבע קומות, הציתו אותה וזרקו אותה לכביש. בקהל ישבו מאות אנשים ומחאו כפיים. היום זה נראה לי מוטרף, אבל כולם ידעו שזה מה שיקרה ולכן ההצגות של המדרשיה היו מפוצצות באנשים. כשאתה שומע היום על הענף של טיפוס, גלישה וחילוץ, ויודע כמה אסונות יכולים לקרות מדבר כזה, זה נשמע הזוי, אבל ככה זה היה.

"בכל מחזור היה צוות שהתפקיד שלו היה לעשות דברים. היה לנו צוות שהתפקיד שלו היה לגנוב את המבחנים. הם היו יורדים בסנפלינג מהגג של הבניין, מנסרים את הסורגים, מכופפים אותם ונכנסים פנימה למשרד. לא משנה כמה שמרו על המבחנים, זה לא עזר. הם גנבו את המבחנים, חיברו בחזרה את הסורג עם דבק סלוטייפ, צבעו אותו בצבע כסף כדי שייראה כאילו הוא לא נוסר מעולם, ואם כמה חודשים אחר כך מנהל התיכון לא היה נשען עליו וכמעט נופל החוצה, אף אחד לא היה שם לב לזה".

הבנתם שאלו מעשים קיצוניים, פליליים.

"זו הייתה תקופה אחרת. לא התייחסו לזה ככה. היו לנו למשל מדים של הפנימייה הצבאית והיינו נוסעים איתם בטרמפים. היום זה נשמע הזוי, אבל אז לא ראינו את זה כבעיה, שנערים מתחפשים לחיילים ונוסעים בטרמפים. המדריכים בפנימייה היו מחפשים את המדים האלה, אז איפה היינו מחביאים אותם? ליד המדרשיה היה פלאפל שהבעלים שלו היה מהאצ"ל, אחד מהאנשים שפוצצו את מלון המלך דוד. הוא היה קצת דמנטי, אז היינו באים אליו עם המדים ואומרים שהבריטים עושים חיפוש והוא היה מחביא אותם.

"לגבי האלימות והפגיעות, אולי אני סתם מעוות את המציאות אבל אני לא ממש זוכר שאנשים נפגעו. כאבא ברור לי שזה היה יכול לקרות. אם הייתי שומע את זה בקונסטלציה אחרת זה היה מטריד אותי. אני כן זוכר שפעם פגשנו את אח של אחד החברים שלי שהוא טייס, סיפרנו לו מה קורה במדרשיה והוא הזדעזע. הוא עצמו היה בוגר המדרשיה, ואני זוכר שהוא אמר לנו שזה לא בסדר, שאלו דברים שלא צריכים לקרות, והופתעתי מזה. היום אני מבין שזה מה שכל אדם נורמלי היה אומר.

"זו לא הייתה אנרכיה, וזה לא היה בעל זבוב. הנערים שנבחרו ללמוד במדרשיה מראש לא היו רגילים. היה ידוע שלמדרשיה מגיעים חבר'ה שיש להם שכל ושהם מופרעים. היום קוראים לזה הפרעות קשב, אבל פעם אמרו סתם 'מופרעים'. עברנו ראיונות של שעות כדי להתקבל לשם. היו תלמידים טובים שלא התקבלו. אני זוכר שגיל סלוביק (השותף של וול, רמ"ב) אמר לי פעם שהוא לא היה שורד במדרשיה שעתיים. אמרתי לו: להפך, אף אחד לא היה נותן שייגעו בך, כי הגיבוש של המחזור היה הראשון במעלה. לפני הכול.

"עד היום זה ככה. אני זוכר שאחד מהחברים שלנו נכנס לכלא בדרום אמריקה והמחזור, אחרי אולי עשרים שנה, התכנס כדי לעזור לו. גייסו כסף ושחררו אותו. אין דבר כזה שבתוך המחזור שני אנשים ילכו מכות. אתה עומד מול 130 איש, זה כמו להתעסק עם משפחת פשע. יש לך כוח להתעסק עם 130 איש? גם עבריינים כבדים מפרדס חנה פחדו להתעסק עם החבר'ה של המדרשיה, כי במקרה כזה כל המדרשיה הייתה נופלת עליהם. 400 איש היו עוזבים את הסדר כשהגמרות פתוחות ויוצאים אליהם, ואני זוכר מקרים כאלו. מישהו היה נכנס ואומר 'מכות בקניון' או 'מכות בשכונת רמב"ם', ובתוך שנייה אף אחד לא נשאר בבית מדרש. את רואה שלושה־ארבעה עבריינים, ו־400 חבר'ה נופלים עליהם".

***

לרוב הבוגרים הוותיקים היה קשה לצפות בהאשמות ובסיפורי הזועות בהקרנת הבכורה. הם זוכרים את תקופת השגשוג, הם מרגישים שהשובבות הזאת הייתה משובת נעורים בריאה, אבל קשה להתעלם מהתוצאות ומהסוף הטרגי, שהסתיים בסגירת המוסד ב־2006. גליק מנסה לתרץ את הפער: "חלק גדול מבוגרי המדרשיה סיפרו סיפורים – המור"קים של המקום. אבל כל אחד הגזים עם הסיפור שלו, ואז הילד ששמע את הסיפור אמר, מה, הם עשו ככה? אנחנו נעשה עוד יותר. הוא לא ידע שאבא שלו כבר הגזים. בפורים למשל, כל מחזור היה צריך להראות שהוא יותר. אלה הביאו מכונית להכתרה, אז אלה צריכים להביא מסוק. אלה הביאו מסוק, אז אלה צריכים להביא אף־16".

מצד שני, מבהיר גליק, לפחות בשנים שהוא היה שם, "יחד עם השובבות הגדולה הייתה גם רצינות כשהיה צריך. אני זוכר שהחבר'ה ברחו כדי לראות את המשחק של מכבי תל־אביב, אבל חודשיים לפני הבגרות בגמרא כולם עזרו אחד לשני וישבו ולמדו. זה לא נכון לומר שלא למדו שם. המורה שלי לפיזיקה היה דוקטור לפיזיקה, כך גם המורים לכימיה ומתמטיקה. הרב יגל לקח פנסיונרים של האוניברסיטה. הוא הביא את האנשים הכי טובים ללמד אותנו".

ובכל זאת, החופש האינסופי למרוד הסתיים גם בפגיעות בגוף ובנפש.

"כשאתה בתוך המערכת אתה לא חש ולא מודע למה שרואים מבחוץ. אני גם מוכרח לומר שבזמננו לא הגיעו לכאלה רמות. היו כמה פריימים בסרט שראינו אותם כמה פעמים וחטפתי הלם. כשראיתי למשל מה שעשו על הקירות, זה זעזע אותי. יש פה חיבור בין חירות לדור שהוא אחר מהדור שלנו. הדור שהמדרשיה נסגרה בו כבר נחשף לאינטרנט, הושפע מתרבות אחרת. הייתה להם חשיפה לתופעות שיכול להיות שהחיבור בינן ובין החירות של המדרשיה העצים אותן. אולי המדרשיה התאימה לדור שהייתה לו איזו דיסציפלינה פנימית עצמית, כי בשנים האחרונות נראה שלא הייתה שום משמעת עצמית ושום ברקסים, ואני לא זוכר את זה ככה. אני זוכר שהיה לנו מצפן פנימי וגבולות שידענו לשים לעצמנו".

"אני למדתי כשהרב יגל כיהן כבר רק כנשיא, והתחילו להרגיש שינוי באווירה", מספר פיני לוזון, ד"ר לפסיכולוגיה, מרצה לניהול ובעל חברת ייעוץ, בוגר מחזור מ"ח. "בסרט כל אחד מהמרואיינים פותח את הסשן שלו במילים 'היה היה בית ספר', ואני פתחתי את שלי במילים 'היה היה בית ספר שנברא בשבילי'. זו הייתה ההרגשה שלי, ויש לי זיכרונות חמים מהמקום הזה. זה היה מקום שאפשר לי לחוות חירות. לגרד חוויה של חופש שלא הכרתי לפני כן. גדלתי במושב דלתון, בבית ספרדי עממי פשוט. בית פטריארכלי, שבו האב היה הדמות המרכזית עם כל הסטיגמות של הנוקשות. ברור מה עושים ואיך חושבים ואיך מתנהגים. ואז הגעתי למדרשיה, ופתאום יש חירות מחשבתית. מותר לא להיות כל היום בלימודים, מותר לא לעשות מה שצריך. הייתי תלמיד ממושמע וטוב, לא מדרשיסט טיפוסי בכלל. מבחינה מקצועית היה אפשר לצפות שאהיה מהנדס ברפאל או בוגר טכניון או איזה רופא, אבל אני לא עושה את זה. יש לי חירות משלי, עד היום. אני כותב ספרים ולמדתי פסיכולוגיה ופילוסופיה ותורת המזרח, ועם כל זאת נשארתי דוס, אבל דוס יוצא דופן".

גם בישיבות האחרות לפעמים לימדו צוותים חרדיים, וחלק מהבוגרים מתארים אווירה פחות מאפשרת, יותר נוקשה.

"המדרשיה הייתה אקס־טריטוריה. פלנטה אחרת. הרגשת שם כמו באליס בארץ הפלאות. לי היה ברור שבבית צריך להתנהג באופן מסוים, ושם מתנהלים אחרת. ואם אני צריך לשים את האצבע, אי אפשר ולא נכון להתעלם מכך שהסיפור של המדרשיה הוא השאלה איפה נמצאת האחריות. הטעות הנפוצה היא לחשוב שהרב יגל הכווין להתפרעות, זה לא היה העניין. היו התפרעויות, אבל זה לא היה רעיון. הרב יגל הכווין אותנו לכך שהאחריות עלינו. במובן שאנחנו צריכים לקחת אחריות על המעשים שלנו, אלא שאין ענישה שלוקחת את האחריות ושמה אותה אצל המחנך. הרב יגל העביר לנו מסר שהוא בונה על מערכת הערכים הפנימית שלנו, וממילא הוא מגדיר אותה כטובה וסומך עלינו".

החופש הזה התגלגל בסוף לוונדליזם שלא נראה כמותו באף מוסד חינוכי.

"אכן, כשנותנים לך את האחריות אתה גם כושל. השאלה היא מה עושים עם הכישלון הזה. האם אני כמחנך לוקח את האחריות חזרה אליי, שובר ובונה אותך מחדש בהתאם לדמותי, או שאני אומר לך כשלת? אין בעיה. תחליט עכשיו מה עושים. במובן הזה, האדם גירש את עצמו מגן עדן יותר מאשר הוא גורש, ובהתאמה – אני יכול לומר שהרב יגל לא גירש אף אחד ולא זרק אף אחד מבית הספר. אם כבר, הוא שלח לגלות בישיבה כזו או אחרת. אני לא מאשים את הצוות החינוכי החדש שהגיע אחריו, הוא נכנס לנעליים שהיו גדולות עליו".

אני תוהה אם סיפור עלייתה ונפילתה של המדרשיה הוא בין־דורי. האם הסיבה לקריסה היא שהגיע לשם דור שכבר לא הצליח להחזיק את הקונסטלציה של חופש לצד אחריות. "זה לא נכון", אומר לוזון. "אני סבור שהמצפן הפנימי של דור הילדים שלי לא פחות מדויק. זה דור נהדר ופנטסטי, אני לא חושב שיש בעיה בדור. הבעיה נעוצה בשינוי התפיסה החינוכית. כשהמבוגר האחראי לא מאמין שיש מצפן פנימי שיכול לכייל את עצמו, אז ציבור התלמידים לומד שהוא צריך להישען על מנהיג שיציל אותו. זה נכון גם למציאות הישראלית, אנחנו משוועים למנהיגים חזקים שנוכל לזרוק עליהם את האחריות. אני חושב שהמסר של המדרשיה, אם יפנימו אותו בעולם החינוכי, יכול ליצור הפרחה של שממה אדירה.

"הדור הזה מתאים אפילו יותר מהדורות הקודמים, אבל שורר פחד קיומי אדיר במרחב של ההנהגה החינוכית, שלא מאמינה בתלמיד ולא מאמינה בנוער. כשאתה לוקח את האחריות, בהכרח תחול התקוממות. ההתקוממות הזאת דווקא מראה על האיכות הגדולה שיש שם".

"הדורות האחרונים חיו על אדי הדלק של השורשים שאנחנו יצרנו", אומר אידר. "כמסורתיים הבנו את החשיבות של המסורת. היא מחייבת, ולכן קשה להנהלה לשנות סדרים, כי הראשונים עשו ככה, אז על אחת כמה וכמה שהאחרונים. אבל כמו כל מסורת, אם היא לא מתחדשת, היא יכולה להגיע למצב שהיא כולאת בסד את מאמיניה".

סוף הסרט עצוב במיוחד. אפשר לראות בפריימים את החלום ושברו, את המיתוס המבטיח ואת חורבנו. איך מקום עם מדשאות מוריקות הופך לעיי חורבות של כתובות גרפיטי, אסלות מנותצות וקירות שרופים.

"במובנים עמוקים אני רואה את הוונדליזם שהיה בסוף כמעין ניסיון לחפש את ההבטחה שהבטיחו להם, את הארץ האבודה שהוריהם סיפרו להם עליה", מסכם אידר. "היה פעם חלום ששמו מדרשיה, וכשהם הגיעו לשם הם הגיעו לשלבים האחרונים. החלום הזה התפוגג, כי כבר השגנו אותו. המדרשיה הייתה פאר האינטליגנציה הדתית, היא באה להעניק גאוות יחידה לדתיים שעד אז התביישו בדתיות שלהם. הניסיון הזה הצליח, המטרה הושגה. וכשזה הצליח, הילדים האלה המשיכו להגיע וציפו לאותה הבטחה שההורים שלהם חוו, וכשהם לא מצאו אותה הם שברו הכול כדי לחפש בין השברים את ההבטחה. אחד הדברים המרתקים הוא שגם הוונדליסטים הללו, במרחק של שנים, הם היום אנשים מצליחים ומשפיעים. וזה אומר שאפילו אדי הדלק של המדרשיה הצליחו לה".

אסף וול (בתמונה): "בהצגה של פורים היה ברור שההשתוללות קיצונית. פעם העלו רכב לגג של בניין בגובה ארבע קומות, הציתו אותו וזרקו אותו לכביש. בקהל ישבו מאות אנשים ומחאו כפיים"

דרור אידר: "המדרשיה (בתמונה) הייתה פאר האינטליגנציה הדתית, היא באה להעניק גאוות יחידה למי שהתביישו בדתיות שלהם. הניסיון הזה הצליח, המטרה הושגה"

יהודה גליק (למטה): "היה שם מרחב אינסופי של בחירה. בתור תלמיד ידעת שאם יש לך ויכוח עם המורה, כדאי לך ללכת לרב יגל, כי הוא יתמוך בך. הוא היה בא לקראתך ואתה היית מתיישר בחזרה"