זוכרים במה צפינו בטלוויזיה לפני עשור, בעידן שלפני נטפליקס וטיקטוק? קשת ורשת גרו בכפיפה אחת, התאגיד עוד היה רשות השידור, וטוויטר – אחד הגורמים המשפיעים ביותר על סדר היום – היה בחיתוליו בישראל. למרות כל השינויים, נראה ששום דבר לא השתנה: כבר אז בפריים־טיים צפינו בהישרדות, באח הגדול ובעובדה, כבר אז יונית לוי ישבה בפנים רציניות בכל ערב בשמונה, ובדיוק אז התחיל עינב שיף לכתוב ביקורות טלוויזיה.
"העשור הזה הוא בבואה של מה שקורה בחברה", אומר שיף. "הטלוויזיה נחשבת באופן מסורתי למדורת השבט. כולם צופים בה ביחד בסלון, חווים אותה בו בזמן ואחר כך מעבדים אותה ביחד. היא יוצרת זהות קולקטיבית חדשה. לא סתם הטלוויזיה צומחת חזק בעידן הלאומיות של המאה ה־21, כי לאומיות היא אוסף של אנשים שלא בהכרח מכירים זה את זה אבל יש איזה יסוד שמחבר אותם. הטלוויזיה עושה דבר דומה. בעשור הזה אנחנו רואים איך היא מתפוררת. לטלוויזיה עדיין יש כוח להעביר מסר חד ומהיר להרבה אנשים אבל מספר האנשים קטן – לאו דווקא במובן שפחות אנשים צופים בה אלא שמעטים יותר רואים בה את מדורת השבט".
"בישראל 60 עד 70 אחוז מלוח השידורים הם אקטואליה. משלוש בצהריים ועד תשע בערב כל מה שיש זה חדשות. אז מי שכותב טור טלוויזיה יומי בישראל חייב להיות מעורה בחדשות"
שיף (36) גדל בראשון־לציון במעמקי הציונות הדתית הקלאסית, "מה שפעם היה המפד"ל או הפועל המזרחי. זכיתי לגדול בבית שהייתה בו שאיפה לדעת דברים על העולם לצד הכרה בערך התרבות כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. במובן הזה הרגשתי תמיד בנוח לשאול שאלות, להטיל ספק וגם להיות אינדיבידואל ומורכב: אבא שלי מעריץ את חנוך לוין אבל לא את העמדות שלו. כשהתחלתי להבין שהכתיבה, ובמיוחד טור הטלוויזיה, הם משהו שאני רוצה לטווח ארוך, חשבתי שאלה הקוראים והקוראות שאני רוצה לדבר איתם".
בגיל 16 הוא נתקל במודעה של אתר וואלה, שחיפש כותבים צעירים. "בזכות אחי הגדול כבר אז מאוד אהבתי מוזיקה, ומכיוון שידעתי שהוא חוטא בכתיבה רציתי גם אני לכתוב. שלחתי להם ביקורת אלבום על אמן שמעט אנשים מכירים, אסף ארליך. העורך, אבי משולם, ראה את הטקסט וקיבל אותי לכתוב באתר הנוער, שהיה פרוע מאוד, אבל אני הייתי הסמן היותר כבד".
הוא כתב בעיקר על מוזיקה, ואחרי שהתגייס המשיך לכתוב בשם בדוי וגם עבר לכתוב במקומון זמן תל־אביב. "מהמעמד של גזירת החוגר נסעתי ישר למערכת וואלה לערוך את אתר הילדים שם". הוא התקדם באתר למדורי התרבות עד שקיבל את הכיסא של עורך וואלה תרבות, ולפני 11 שנה נדד לעיתונות המודפסת, לידיעות אחרונות.
נשמע כאילו נולדת למה שאתה עושה.
"זה לא היה איזה חלום ילדות או יעד. גיליתי שאני מרגיש בנוח בעולם הכתיבה העיתונאית. עם השנים אני חווה פחות את תסמונת המתחזה. אתה לומד לבטוח במה שאתה מרגיש ובמה שאנשים שאתה אוהב ומעריך אומרים לך. אגב, אני חושב שחשוב לקבל את העובדה שאין סיכוי בעולם שכל טקסט שתכתוב, במיוחד כשאתה כותב כמעט כל יום, יהיה מצוין. זה לא סביר ולא אנושי. צריך להבין שאתה לא מתחזה גם אם הטקסט לא משהו, זה בסך הכול יום לא מוצלח בעבודה".
אתה לא במאי ולא מוזיקאי ובכל זאת מבקר את שני התחומים. איך זה עובד?
"ביקורות מוזיקה הן אינטואיטיביות ורגשיות. רוב האנשים לא באמת מחפשים ביקורת קומפוזיציה או מלודיה: זה משהו חשוב שיכול לתרום לביקורת אם מתרגמים אותו להבנת הרגש, אבל הוא לא העיקר. אני גדלתי על ביקורות מוזיקה של בריטים: לא מעניין אותם אקורדים, מעניין אותם לגרום לך להסביר למה אתה מחייך כשיש שיר; או למה אתה עצוב או כועס. תסמונת המתחזה, שלי לפחות, הייתה בשאלה מה התפקיד שלי בכלל מול הקורא. אנחנו ילדי דור האינטרנט. עכשיו לכל אחד יש דעה ויכולת לבטא אותה, אז כל אחד הוא מבקר מוזיקה, טלוויזיה או פרשן פוליטי. השאלה היא למה צריך לשלם לך בשביל שתגיד את דעתך.
"הבנתי שהתפקיד של מבקר טלוויזיה הוא לנהל דיאלוג, להיות חלק מהשיחה. לאו דווקא להגיד תראו או לא. יש לזה ערך ומצפים שתהיה לך שורה תחתונה, אבל אני רוצה שכשבן אדם רואה משהו בטלוויזיה הוא ירצה לדבר איתי על זה אחר כך. הטורים שלי הם השיחה שלי איתו. הוא יכול להתווכח איתי, לחלוק עליי – הכול בסדר, אבל שיהיה לו מעניין לנהל איתי שיחה על טלוויזיה. לכן אני אף פעם לא מתייחס בטור היומי לדברים שאין להם ביטוי בארץ. אני לא חושב שזה משהו שאפשר לנהל איתו דיאלוג. אני מדבר על מה שעשו רוב הישראלים, אם ראו טלוויזיה או שמעו חדשות, משהו שהם מכירים. אחרת זו הרצאה ולא דיאלוג".
"אי אפשר להתנגד לאגפים הקיצוניים של התוכניות של יריב לוין ושמחה רוטמן בלי להודות בכך שיש דברים שצריכים תיקון. לתקן ולא להחריב, נכון. אבל 'אנחנו ואבותינו חטאנו': צריך להודות שכשהתאים לנו והייתה אפשרות אמרנו שלא צריך"
היום אתה אחד המבקרים הוותיקים, קדנציה של עשר שנים שבמהלכה רוב הזמן כתבת חמש ביקורות בשבוע. זו תקופה מרשימה. איך אתה מסכם אותה ברמה האישית?
"רוב האנשים לא מבינים למה התפקיד הזה מצריך כל כך הרבה. הם מדמיינים שאני יושב על הספה רואה טלוויזיה, הולך לכתוב וזהו. זאת עבודה עיתונאית לכל דבר, אני אף פעם לא רק צופה וכותב. אני מדבר עם אנשים, מבין רקע והקשרים, אם יש זמן אני צופה שוב ומחפש מסביב עוד מידע. אני בודק מה אחרים כתבו, זה חשוב. אני רוצה לא לחזור אלא לחדש, או להתווכח".
כיום שיף כותב על הנעשה בישראל מאנגליה הרחוקה. "אחד הדברים הטובים בתקופה בלונדון הוא שהדד־ליין הוא שעתיים לאחור אז העבודה מסתיימת בשעות הערב המוקדמות. זו עבודה תובענית ברמות, שלא הייתי שורד בלי בת הזוג שלי, חולית בלאו. יש ימים, ולא משנה כמה שנים אתה עושה את זה, שתשב מתשע עד שלוש כדי להבין על מה אתה רוצה לכתוב, ולא משנה מה – יהיה טור. ואתה צריך בן אדם שמבין שהיום אתה פחות קשוב או שידפוק וישאל, אכלת משהו? נכון שלא נסעתי לסקר מלחמות אבל ברגע שקרה משהו ביטלתי הכול וישבתי לראות טלוויזיה, ולעקוב אחרי פיגועים לא עושה טוב למצב הרוח.
"לוח השידור הישראלי הוא אנומליה בכל קנה מידה עולמי. כמעט בכל מדינה מערבית, הערוצים הגדולים הם לא ערוצי חדשות, יש בהם חדשות אבל זאת לא המהות שלהם. בישראל, 60 עד 70 אחוז מלוח השידורים הם אקטואליה וחדשות. משלוש בצהריים ועד תשע בערב כל מה שיש זה חדשות. אז מי שכותב טור טלוויזיה יומי בישראל חייב להיות מעורה בחדשות, חייב להיות איש שמבין ומתעניין באקטואליה ויש לו כלים לנתח אותה. אני חושב שהסיבה שהטור מחזיק כל כך הרבה זמן תחת ידי היא שלא ברחתי מזה, ומצד שני גם לא התמסרתי רק לזה – כי בסוף הקוראים רוצים לדבר גם על ריאליטי וסדרות. זה ממש תפקיד שזכיתי לעצב אותו כמו שאני מאמין וחושב שהוא צריך להיות. השתדלתי בכל תפקיד בעיתונות להפוך אותו לשלי ושיזהו אותי, אבל הטור עם תמונת הכורסה למעלה נהיה חלק גדול ממני. בין השאר כי אני חושב שהצלחתי למצוא בו את הקול שלי".
לפני כשנה יצא שיף מדפי העיתון והתחיל להקליט את הפודקאסט "הכול תרבות" שהוא נפרד ממנו לאחרונה. הפודקאסט משך אליו אמנים רבים, כולל דמויות צמרת שפתחו את ליבן בשידור. "אני מאוד גאה בו", אומר שיף. "תרבות היא המקום שאני בא ממנו, ועוד פלטפורמה לדבר עליה זאת התפתחות נהדרת. רציתי להביא תרבות ברמה גבוהה שתהיה נגישה לכמה שיותר אנשים ובכל זאת לא תוותר על קול עצמאי וייחודי לגבי מה גבוה ומה נמוך, ומה מעניין. הפודקאסט כמובן עסק בתכנים שכולם מכירים אבל גם נתן מקום לתכנים שלא תמיד זכו לבמת מיינסטרים. הוא הצליח מבחינתי מעל המצופה וזה לא היה מתאפשר בלי העורכת דנית צמית, הכול תרבות שלה לא פחות משלי, אולי יותר".
בשיחה עם שיף מתברר שכשהלב בישראל הייאוש לא נעשה יותר נוח בלונדון. "ברוב המקרים אין הבדל בסיקור, כי צפייה בטלוויזיה היא בהכרח צפייה מבעד לפילטר", הוא אומר. "אם הפילטר נמצא בדירה בחיפה או בלונדון – זה פחות משנה. השאלה היא אם אתה מחובר לאנשים בארץ, לא רק דרך רשתות חברתיות, והתשובה לזה היא כן. בכך שום דבר לא השתנה. אני חושב שהמרחק עזר לי להבין עוד יותר את הציבור שלא מיוצג בטלוויזיה, כי הכנתי את עצמי לאפשרות להסתכל אחרת על המציאות. זה גורם לי לרצות יותר להבין את האנשים שהתקשורת פחות פוגשת, לא לוותר על הדעות שלי בשום צורה אבל כן לגרום לאנשים להרגיש שאני לוקח אותם ברצינות ומדבר אליהם בכבוד. חשוב לי לנהל דיאלוג עם קוראים שלא מצביעים כמוני או לא מסכימים איתי או אפילו יש להם משהו נגד הבמה שאני כותב בה בדרך כלל. שירגישו שאני משרת את האינטרס שלהם גם אם אני מתווכח איתם. אני מחליט לבד לחלוטין על מה אני כותב, הכול בא מתוכי. כולם יכולים לתת עצות אבל אף אחד לא אומר לי על מה ומה לכתוב".
"מוסדות עם כוח הם דבר שבהכרח מועד לפגמים. אפשר להכיר בחשיבות שלהם ולדאוג לא לפגוע בעצמאות שלהם, אבל התחושה שאסור לגעת ולדבר עליהם זה לא הגיוני"
נקודת המבט הזאת מתחברת באופן ישיר לטור שפרסם שיף בסוף פברואר, שכותרתו "אנחנו ואבותינו חטאנו". הוא אומר ש"הטור עסק באחריות של אגפי השמאל, שהנהיגו את המדינה ויושבים גם היום בעמדות מפתח, על תחושות הקיפוח של שאר האזרחים". המילים שלו זכו לתהודה רחבה: תומכי המחאה ראו באמירה שלו הפניית עורף ואוהדי הרפורמה המשפטית שאבו ממנה תקווה לדיאלוג.
"מוסדות עם כוח מועדים בהכרח לפגמים ולכשלים. אני לא רואה מוסד – משטרה, פרקליטות – שלא קורים בהם דברים שצריך להאיר עליהם, פשוט כי הם מורכבים מבני אדם. אפשר להכיר בחשיבות שלהם ולדאוג לא לפגוע בעצמאות שלהם – בהחלט. אבל התחושה שאסור לגעת ולדבר עליהם זה לא דבר הגיוני. הגישה הזאת בלטה לי גם בפרשת אלאור עזריה, שם הפכנו את הצבא לקדוש. יש דברים רעים שקורים בצה"ל, כמו הפרה של זכויות אדם, שלא זוכים לטיפול – לכן אני לא יכול להגיד שהצבא קדוש. אותו הדבר גם עכשיו, אי אפשר להתנגד לאגפים הקיצוניים של התוכניות של יריב לוין ושמחה רוטמן בלי להודות בכך שיש דברים שצריכים תיקון. לתקן ולא להחריב, נכון. אבל 'אנחנו ואבותינו חטאנו': צריך להודות שכשהתאים לנו והייתה אפשרות אמרנו שלא צריך. כמו ממשלות ישראל ומדיניות הביטחון: אם זה שקט לא צריך לגעת, אם זה רועש לא עושים מהפכות תחת לחץ. וזה משאיר אותנו מול שוקת שבורה. אני לא מאמין באזרחים סוג ב', זו הגזמה פרועה, אבל אני מבין את הסנטימנט בקרב אנשים שחושבים שהקול שלהם לא מקבל את הכבוד והמקום במערכת, ואני מאמין שיש מקום לתיקונים מכוונים למה שמטריד את הציבור.
"את הדברים האלה לא ידעתי לנסח לעצמי לפני שהתחלתי לכתוב ביקורות טלוויזיה, הדעות שלי היו הרבה יותר אוטומטיות ופחות מורכבות. אחרי שכתבתי את הטור אנשים כתבו לי שאני שופר של אילה חסון, מהדברים המצחיקים ששמעתי בחיי. אבל אני שמח על תגובות כאלה כי זה אומר שלא איבדתי את זה. הרבה אנשים כתבו לי שהם אופטימיים בזכות טורים כאלה – אני לא אופטימי בכלל. הזעם והסלידה הם ממש עמוקים באגפים מסוימים".
שיף מסביר שבעיניו הדברים עלו לעוצמות גבוהות עד כדי כך שהפתרון לא יכול לבוא מהדמויות הקיימות. "הרבה מהזעם של האנשים לאו דווקא מבוסס אידיאולוגיה, אלא שיטה. ואז השאלה לא מה יקרה אם נתניהו ירד אלא איך אנחנו ממציאים מחדש את העסק. הדבר הזה שנקרא פוליטיקה, כשיטה לניהול ענייני האומה, הוא שבור באופן יסודי. ואת זה הטלוויזיה ממש לא יודעת להביא לקהל כי זה מאיים גם עליה. תחשבי אם פעם אחת הסיקור הפוליטי לא היה דן בשאלות של חיבורים ופרידות ואיזו מפלגה תלך עם מי, אלא ידברו על מה מניע אנשים. התמונה תהיה אחרת".
לכלי התקשורת בארץ יש הרבה השפעה ומעט אחריות. ולקדנציה של האנשים הכי משפיעים אין תאריך תפוגה.
"הייתה לי המון ביקורת על התקשורת בקורונה, למשל, לא רק במה אומרים אלא בכמה. זאת הייתה מתקפה אינסופית של דיבורים על אותו הדבר וזה פשוט מחולל מתח. זה היה שעתוק של מה עושים במלחמות ובאינתיפאדות אבל לא מדובר על אותו איום, זה משהו אחר".
גם בשעות חירום ביטחוניות זה מוגזם. אולי יום אחד זה ישתנה?
"יש שורה תחתונה והיא כמה צופים, מתי הם עזבו, מה הגילים – כשהמספרים יורדים, מגיבים. המספרים עולים – אומרים יופי. הביקורת יכולה לעזור ברמת הניואנסים, אי אפשר לשנות את מערכת ההפעלה החדשותית, לא כי לא אוהבים לקרוא את המבקרים. כשפועלים תחת לחץ גדול, טבעי שתעשה את הדברים שאתה מכיר הכי טוב. לכן גם לא משנה אם זו יונית לוי או מישהו אחר. הדי־אן־איי של המנגנון הרבה יותר חשוב מכל אדם כזה או אחר. ואם הדי־אן־איי אומר לצאת כמה שיותר מהר, כמה שיותר חזק, השינויים שנראה בעקבות ביקורת יהיו בניואנסים.
"הבנתי שהתפקיד של מבקר הוא לנהל דיאלוג, להיות חלק מהשיחה. לאו דווקא להגיד תראו או לא. אני רוצה שכשבן אדם רואה משהו בטלוויזיה הוא ירצה לדבר איתי על זה אחר כך. הטורים שלי הם השיחה שלי איתו, הוא יכול להתווכח איתי, לחלוק עליי – הכול בסדר, אבל שיהיה לו מעניין לנהל איתי שיחה"
"בפיגוע בדיזנגוף לפני שנה, בחדשות 12 היה אובדן עשתונות מוחלט. השידור פרץ עם הכוחות לתוך בתים. הייתה כזאת ביקורת עליהם, שלמחרת הם סוג של התנצלו, הם כנראה הרגישו את הביקורת, אבל זה היה קצת מהשפה אל החוץ. יש שינויים בדברים שקשורים לפוליטיקת זהויות או לפמיניזם, יש התחשבות בנושאים האלה. אבל עדיין יש דברים שאת לא מבינה איך אין שינוי בסיקור שלהם. נגיד, כתבות על פריימריז בליכוד הן תמיד באווירת נשיונל ג'אוגרפיק, כמה שדיברו והצביעו על זה את רואה שברוב המקומות הכתבות עדיין נראות ככה".
שמת את התאגיד בצד. לדעתך הרפורמה שביקשו להעביר מוצדקת?
"קודם כול, כספי ציבור הם דבר חשוב, ולדרוש דין וחשבון ממי שמקבל אותם זה בסיסי. לתאגיד עושים הרבה הנחות מיום הקמתו. כולם הבינו שצריך לסגור את רשות השידור, ואז קם התאגיד. יש לו הישגים מרשימים אבל באופן כללי הגישה כלפיו הייתה מקלה. עכשיו צריך לראות מה הוא עושה טוב ומה לא, ולפי זה לפעול ולתקן. לא נתנו את הדעת על דברים לא תקינים או על תכנים שלא אמורים לעלות, דברים ממש לא ברמה או שיש בהם משהו פוגעני שלא לצורך. מצד שני, יש דברים שאם הם לא יעשו אף אחד לא יעשה. השוק החופשי לא יעשה קופה ראשית".
למה לא? מה ההבדל בין קופה ראשית לסברי מרנן או כל סיטקום אחר?
"קשת מעלה שלוש דרמות בשנה. זה כלום. לתאגיד יש כל הזמן סדרה או שתיים באוויר. דרמה ישראלית היא צורך קריטי של הציבור ויש פה כשל, ולכן זה בדיוק המקום של התאגיד. גם כשיש שם בחירות גרועות לפעמים, כמו קרתגו.
"התאגיד צריך לתת דין וחשבון. למשל, למה צריך לשדר חדשות משלוש? האם הם עושים את זה כל כך אחרת מהמתחרים, לא. ולכן גם אין סיבה שישפכו על זה כספי ציבור. כשאנחנו נעים למציאות שבה הערוץ שאתה צופה בו מעיד על המפלגה שאתה תומך בה – ואנחנו נעים לשם במהירות – נשאלת השאלה, האם הציבור צריך לממן חדשות? כי אף אחד לא יהיה מרוצה אף פעם. מצד שני יש חשיבות לגוף שמייצר תחקירים שמשוחררים מלחץ מפרסמים, שיכול לעשות תחקיר על קוקה קולה, על בנקים ועל תנובה בלי לחשוש. האם זה מצדיק חדשות משלוש בצהריים? אני לא בטוח. לכן אני מסתכל על השידור הציבורי באופן ענייני. בכללי לא היה מזיק לשידור הציבורי לחשוב על עצמו קצת פחות כמתנה לאנושות, דברים טובים הם טובים, ודברים שלא – הם לא".
אגב צפייה לפי שיוך מפלגתי, בחודשים האחרונים הקהל של ערוץ 14 גדל בקצב. למה זה קורה דווקא עכשיו?
"הרגלים משתנים לאט, ויש מגמות. אם הייתי יודע לנבא רייטינג הייתי הרבה יותר עשיר. הזינוק נובע מתהליך ארוך של הבשלה, לקח זמן עד שהערוץ סיים את ההרצה וגיבש את הליינאפ הנוכחי. דבר נוסף הוא ששנת ממשלת בנט־לפיד יצרה התלכדות חזקה בגרעין של ערוץ 14, וככל שהמומנטום של חזרת הגוש הלאומי לשלטון התחזק – ערוץ 14 הפך להיות הבסיס שאתה מקבל ממנו עידוד, כי אתה מרגיש בו בבית. אתה לא צריך להרגיש בו הגורם הצדדי באולפן שמנסה לקבל תשומת לב.
"זו תחושה חזקה, וככל שהתקרבנו לבחירות היא התחזקה, והניצחון בבחירות שאחריהן הוקמה ממשלה שלא הייתה כמותה בישראל עורר תגובת בהלה בערוצי המיינסטרים. הריאקציה לתגובה היא ערוץ 14 שאומר, לא רק שלא קרה משהו רע, קרה משהו מעולה, ואנחנו נגרום לכם להבין למה זה טוב, בכל יום ובכל שעה. חוץ מזה, יש שם גם טלוויזיה טובה לז'אנר הזה. הפטריוטים זה שואו, ואראל סגל וינון מגל הם שואו. השאלה היא אם יש תקרת זכוכית, ואין לי תשובה. מוקדם לדעת".
בנקודת ההשקה בין טלוויזיה למוזיקה, שני תחומי הסיקור המרכזיים של שיף, נמצא הריאליטי־מיוזיק. שיף מסכים שכבר נראה שהז'אנר מסיים את דרכו, אבל חושב שאפשר לצפות לעוד סיבוב. "תראי את 'הכוכב הבא', עונת נטע ברזילי החזירה אותה לחיים", הוא אומר. "תמיד כשז'אנר דועך אני עוצר רגע ואומר, יש תקופות – אולי הוא עוד ישתקם. ברגע שבתוכנית מבינים מה הקהל מחפש באמנים צעירים, יש לה סיכוי. לכן העונה עם אליאב זוהר הייתה פיצוח יפה של רוח הזמן – הקהל מחפש יותר אינדיבידואליות, חושפנות ומקוריות. פעם לא היה מקובל לעשות כל כך הרבה שירים מקוריים בריאליטי, ועכשיו זה מה שהקהל הצעיר מחפש. ויש פורמטים שיכולים להביא את זה ולהחזיק יפה אבל כנראה לא נחזור לימי 'שירו איתי ניצנים'".
בכתיבת ביקורות, אחד הדברים המורכבים הוא הידיעה, הלא כל כך מפתיעה, שהיוצר יקרא אותה. שיף לא מקל ראש בנושא: "אני חולם על זה בלילה. היו שנים שהייתי מתעורר באמצע הלילה, נזכר בשורה שכתבתי ולא מצליח לישון שעתיים כי אולי כתבתי מילה לא מדויקת או בווליום גבוה מדי. אני משתדל לכוון את העוצמה של השליליות לאופן שמייצג באמת משהו שאני מרגיש וחושב, לא סתם אסתטי אלא מהותי. בדרמות ובדברים שלוקח שנים לעשות אני משתדל להיות זהיר. אני גם כותב דברים לא נעימים על אנשים, אבל אני משתדל שזה תמיד יהיה משהו שהוא מוצדק. גם למדתי למדוד ווליום של טקסט ואז להוריד אותו – אם הוא תשע אני אוריד לשש.
"אני יכול להגיד לך שהיו פעמים שחשבתי שאני צריך להיות חריף יותר ולא עשיתי את זה, אבל אני בסדר עם זה כי זה תמיד עדיף. אני אנושי אז בטח אני גם טועה, ולמדתי גם שלפעמים בלהט המציאות עדיף להשאיר משהו בצד, לחכות יום עד שדעתי תתקרר קצת ורק אז לכתוב או לתת למישהו שאני סומך עליו שיישר אותי. איפה תראי ממני טקסטים בלי רחמים? כשאני כותב על מישהו שמזלזל באינטליגנציה. אגב, זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לצופים, והם מרגישים את זה".
אחרי כל הדילמות והמורכבויות, נשמע ששיף לא הולך לפנות בקרוב את כורסת הטלוויזיה. "כשנכנסתי להיות מבקר טלוויזיה מישהו מבכירי העיתון אמר לי שאחרי חצי שנה יימאס לי. זה לא קרה, והיום אני מאוד רוצה להזדקן בתפקיד הזה. אני מעריך את הפרספקטיבה והידע. כמה מוסיף לכתיבה זה שאתה יודע שהעסק לא נולד יחד איתך. לא בטוח שזה אפשרי, כי המציאות רצה קדימה. אישית אני לא גולל באינסטגרם, וברור לי שאני מפסיד מדיום. יש ז'אנר שלם של ביקורות קולנוע בטיקטוק, גם זה זר לי לצערי. אולי עוד לא מאוחר. בכל מקרה, אני רוצה להישאר בתחום של התרבות ובהבעת דעה ביקורתית".
