"בלי שהתכוונו, התערוכה הפכה רלוונטית לימים שעולים סימני שאלה על 'דרך ארץ'"

לאחר חורבן בית שני, מספרים חז"ל, גלתה הסנהדרין ממקומה ונדדה מירושלים ליבנה ומשם צפונה. אחת התחנות המרכזיות שלה הייתה בעיר הגלילית ציפורי, שבה חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה. בין יבנה לציפורי נמתח קו דק של קשר ושותפות היסטורית, ושתיהן התקבעו כנקודות ציון משמעותיות בסיפורה של הסנהדרין.

הקשר הייחודי בין יבנה לציפורי מועלה כעת על נס בתערוכה אמנותית משותפת המתקיימת במקביל בשתי גלריות: בגלריה העירונית ביבנה, ובגלריה "אורייתא", ביישוב הושעיה בגליל התחתון, הסמוך לציפורי. שמה של התערוכה המשותפת, "דרך ארץ", רומז לשביל המתקיים בין שני המקומות, כאשר היצירות השונות מציעות נקודות מבט ופרשנויות אישיות למונח. בין השאר משתתפים בתערוכה האמנים יאיר גרבוז, רות קסטנבאום בן־דב, ז'אק ז'אנו, ישראל רבינוביץ' ועוד. את העבודות אצרו יחד רוני ראובן מהגלריה הדרומית וליאורה לוי מהגלריה הצפונית.

הרעיון לאצור תערוכה מקבילה עלה באחד מביקוריו של רוני בגלריה של ליאורה. "לקח לנו הרבה זמן לחשוב על נושא תשתיתי שיחבר בין שתי הגלריות", היא מספרת. "חיפשנו משהו שייתן ביטוי לשני המקומות – יבנה וחכמיה, וציפורי כעיר המשנה – ויהיה נושא מספיק רחב, עם עומק ומשמעות, שאפשר יהיה לצאת ממנו לעבודה יצירתית. חשבנו על כיוונים של חול וקודש, ואז עלה הרעיון של 'דרך ארץ' כביטוי שיש לו אזכורים רבים במשנה. היחס לביטוי הוא הן במובן הגיאוגרפי, של הדרך העוברת בין שני המקומות, והן במובן המוסרי והחברתי של מידות ומערכות יחסים בין בני אדם. חז"ל משתמשים במונח הזה בכמה מובנים – עבודת כפיים, נימוסים והליכות, ותרבות כללית".

רוני ראובן וליאורה לוי הם אמנים, אוצרים ומנהלי גלריות. הגלריה ביבנה מציגה אמנות עכשווית ופועלת רבות במישור החינוכי בעיר, ואילו גלריה אורייתא מציגה תרבות ישראלית עכשווית בדגש על תחומי דעת יהודיים.

לאחר שהחליטו על "דרך ארץ" כנושא התערוכה, החלו השניים בעבודה משותפת ובסיעור מוחות, שנמשכו כשנה. הם קיימו מפגשי לימוד עם הרבנית דבורה עברון סביב סוגיות הקשורות בדרך ארץ, פרסמו קול קורא בקרב אמנים שעשויים להתאים לנושא, ובחרו מתוך הפונים חמישה־עשר יוצרים. כל אחד מהאמנים מציג בשתי הגלריות במקביל, כאשר העבודות המגוונות עושות שימוש במדיומים אמנותיים שונים ומעניקים פרשנויות אישיות למונח דרך ארץ.

גן עדן על השטיח

בעבודת המיצב שלו מחבר ישראל רבינוביץ בין "טור אורח חיים", לברזל וחוטי רקמה. "טור אורח חיים" הוא החלק הראשון מ"ארבעה טורים", אחד מחיבורי היסוד של ההלכה, שנכתב על ידי רבי יעקב בן אשר (גרמניה, המאה ה־13). חלק "אורח חיים" מתייחס להנהגת האדם בחיי היום־יום. היצירה כוללת שבר של כלי אבן קדום, שבתוכו נטוע דקל שפל צמרת המדמם טיפות כחולות על גבי השבר. השבר הארכיאולוגי מונח על גבי מהדורת "טור אורח חיים" משנת 1882, ששרדה את מלחמת העולם השנייה.

בעבודה אחרת, רגל עולה מן הים ופוסעת על חבל מעל מפת ארץ ישראל, ומולה דמות שנייה פוסעת בכיוון ההפוך. מה יקרה כשהן ייפגשו? ציורה של רות קסטנבאום בן־דב מסמן את המתח והסכנה שבמפגש על החבל הצר. "דרך ארץ" מתגלה ביצירה הזו כשאלה על אופי המפגש עם הזולת.

זה שנים שאריה למדן מצייר ביד בוטחת ובחמלה רבה דמויות "שקופות" ובהן קשישים, עניים ובעלי מלאכה. מלאכתו של הסנדלר שהוא מצייר הפעם, מהדהדת לא רק את המונח "דרך ארץ" אלא גם אמירות חז"ליות כמו "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" ו"אם אין קמח אין תורה".

בעבודת הפיסול של ז'אק ז'אנו מדמה צורה של דמות אנושית בחיתוך ברזל, ובתוכו המילים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". הדמות, המצויה בתנועה, נושאת על גבה מיתר מואר עשוי נייר. באמצעות היצירה מעיד האמן על תשוקתו להבין את המסתורי שבאדם.

העבודה "שערי גן עדן ולהט החרב המתהפכת", ציור על שטיח תפילה משוק הפשפשים, נוצרה בעקבות חרדתה של האמנית, ורד פרחי־ליננברג, לאבד את אביה במחלתו הקשה. בתהליך היצירה היא ביקשה לחבר בין דימויים שעלו בה והתחברו לדגמים שעל השטיח, הנושא בתוכו את התפילה לשערי גן עדן – מוטיב נפוץ בקרב מאמינים מכל הדתות.

ביצירתה של דרורה וייצמן, "פס האטה", פרשה האמנית על הקרקע פס של כריכות ספרים מרוקנות מדפיהן, ויצרה "שביל קליפות ספרים". הכריכות פרושות כנפיים זו אחרי זו וזו מעל זו, כשכבות היוצרות עמוד שדרה אחד ארוך לרוחב הגלריה. פס ההאטה מקונן על המעבר מהדף למסך, מספר לזיכרון נייד. הכותרים הפרושים הם זיכרון ועדות לדרך שהספרים סללו לאנושות, בסיפורים ובשירים, עצות והדרכות. באמצעות היצירה, האמנית מאריכה במשהו את חייהם של הספרים טרם גריסתם.

ב"מודים דרבנן" מציג אהרן קריצר תמונה שצולמה בבית כנסת נטוש בתל־אביב. שמה של העבודה ניתן על שם שני שלטים של התפילה המוכרת, האחד מודבק והשני בדרכו ליפול. הדימוי עוסק בבית הכנסת שהתרוקן ממתפלליו ובפער בין דורות, ובמקומם ונפילתם של "רבנן" בחיינו.

האמן מול האוצֵר

"התערוכה נפתחת בתקופה סוערת, ומבלי שהתכוונו היא גם הופכת לרלוונטית ואקטואלית מאוד, בימים שבהם עולים הרבה סימני שאלה על 'דרך ארץ'", אומר ראובן. "אני מקיים הרבה שיתופי פעולה עם אוצרים שונים ועם גישות שונות לאמנות, כי אני לא חושב שצריכה להיות גישה אחת. צריך להיות פלורליזם. כשאני וליאורה נפגשנו נוצר חיבור טוב, ומיד חשבתי איתה איך אפשר לפתח משהו משותף. אנחנו מגיעים ממגזרים שונים ותפיסות שונות, ועובדים יחד בהרמוניה".

"האמירה ביחס לדרך ארץ משמעותית במיוחד במציאות של היום", מסכימה לוי. "המונח הזה שגור ומוכר, אבל איזו משמעות הוא מקבל בחיים שלנו? אני לא השתתפתי בהפגנות, ואמנות היא הדרך שלי להנכיח דרך ארץ. זו שפה אוניברסלית שיוצרת חיבורים בין אנשים. שיתוף הפעולה שלנו כאוצרים, מהצד הדתי והצד החילוני, עבד נפלא. זו הייתה חוויה מיוחדת ויוצאת דופן עבורי. רוני אמן נפלא, חף מפוזות ומלא בענווה, וזה בולט בעולם האמנות שיש בו הרבה אגו. פה יש דיבור אחר, ששם את שיתוף הפעולה במרכז".

שניכם מנהלים גלריות פריפריאליות. אתם מזהים הבדלים לעומת הגלריות במרכז? 

ליאורה: "בפריפריה יש אמנות נפלאה, והיא טובה בדיוק כמו במרכז. אם יש הבדל כלשהו, זה לא באמנות אלא בטון ובסגנון. אם במרכז עוסקים בשאלות של מי מחזיק את האמנות ומי מופיע, בפריפריה קורה משהו אחר ויש איזו אחווה ולארג'יות שלא מאפיינות את המרכז. האחווה חשובה, והיא קיימת מבלי לוותר על האמנות הטובה ועל האיכות. בין הגלריות הפריפריאליות יש הדהוד ושיח. לכולם יש אמנות מצוינת, ואנחנו נמצאים בקשר – המשכן לאמנות בעין חרוד, הגלריה בטבעון, מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, אורייתא בהושעיה. גם באזור הדרום זה כך".

רוני: "אנחנו כבר פחות מחשיבים את עצמנו פריפריה. צברנו לעצמנו שם ובאים אלינו גם מהמרכז. אני חושב שבמיקום שלי אני רק מרוויח. יש לנו יותר אפשרויות להעז לעשות דברים, ולאפשר לאמנים לא מוכרים לגדול ולצאת לעולם. במרכז פחות מעזים, והולכים על פי נורמות מסוימות".

את השוני בגישה רואה לוי גם בתהליך האוצרות. "מי 'עושה' את התערוכה – האוצֵר או האמן? האוצרוּת היא מלאכת מחשבת שיש בה הרבה רכיבים, ומקובל שהאוצר הוא הדמות הסמכותית והמכריעה. בגלריות במרכז הארץ, אמן משלם לגלריה, והאוצר הוא זה שכותב את הטקסט ומחליט אילו יצירות להציג. אני מאמינה באוצרוּת אחרת, שיש בה שיח משותף עם האמנים גם בבחירה וגם בתהליך התלייה. שותפות שנותנת הרבה מקום לאחר".

האחווה והקשר הקרוב שהשניים מדברים עליהם, מקבלים ביטוי בגלריות שלהם. הגלריה ביבנה מתפקדת לא רק כחלל תצוגה אלא גם כמרכז אמנותי שוקק הפונה לכלל האוכלוסייה, כולל אלו שפחות נוהגים לפקוד גלריות. "הקשר בין האמנות לקהילה מאוד חשוב בעיניי, ולכן אני נותן דגש על הצד החינוכי", אומר ראובן. "כמעט אין אצלנו יום בלי ביקורים של בתי ספר או גני ילדים, וגם מגמות אמנות בתיכונים שותפים אצלנו בפרויקטים. אנחנו חושפים את הגלריה לקהלים שונים, כולל חינוך מיוחד. אני משתדל להתחבר לאירועים עירוניים דרך אמנות, ולהגיע בכל פעם לקהלים חדשים. אנחנו מביאים את המרכז לפריפריה. יש אמנות טובה, היא לא מנותקת מהקהילה וזה מה שחשוב".

לפגוש אמנות בפארק

גלריה אורייתא ממוקמת בתוך חלל יוצא דופן: בתוך בית המגורים של לוי בהושעיה, כך שביקור בגלריה הוא גם כניסה אל חלל אישי. ההחלטה לפתוח גלריה בתוך הבית התקבלה לאחר מסע חיפושים מפרך לאיתור חלל מתאים. קיומה של גלריה בתוך חלל ביתי מזמן סיטואציות והכרעות שהן יותר מקביעת מסמר בקיר. כמו במקרה שבו האמן ישראל רבינוביץ' שרף על קיר בתוך הבית כתובת אש "יוצר אור ובורא חושך", או כאשר היה צורך בקירות חשופים ברחבי הבית, לטובת יצירה שהוצגה בה.

"המשפחה הגרעינית והמורחבת תמכה ותומכת בי לאורך כל הדרך", מספרת לוי. "נוצר שיח מרתק בין הילדים והנכדים שלי סביב התערוכות והשינוי של פנים הבית בכל פעם. הבנים היו יוצאים לצבא מתערוכה אחת וחוזרים לתערוכה אחרת. הם ידעו להשוות וליצור שיח בין התערוכות ולהתייחס למדיומים השונים. שולחן ליל הסדר אצלנו יושב בתוך תצוגת אמנות. במוזיאון, יצירה יושבת על 'קובייה לבנה', והתצוגה סטרילית מאוד. אצלי הגלריה מחוברת לחיים".

השוואה לאמנויות פופולריות שמושכות קהלים גדולים, את הגלריות פוקד ציבור קטן. ברחבי העולם ניכרת תנועה של הוצאת האמנות אל הרחוב, כדי להגדיל את המפגש והחשיפה. אני שואלת את לוי וראובן אם הם רואים עצמם כחלק מהתנועה הזו.

"התנועה שלנו דו־כיוונית", משיב ראובן. "אנחנו גם מביאים את הקהל אלינו וגם יוצאים אליו. אנחנו יוצרים אירועים במרחב הציבורי ופרויקטים עם בתי ספר, כך שכשיוצאים לפארקים פוגשים אמנות תוך כדי הליכה".

"האמנות במרחב הציבורי היא תנועה אחרת מזו שבגלריה, שהיא סגורה ואינטימית במהותה", אומרת לוי. "היא חלק מהתנועות שיש באמנות, וזה בסדר. בכלל, כל עוד יש אמנות זה נהדר, בין אם זה מרחב פתוח או מרחב סגור. היום העולם הולך למקום בין־תחומי ומתחיל להיות שיח בין האמנויות. לא מתמקדים רק בסוג מסוים של אמנות. יש הדהוד ביניהם וזה מרחיב את הגבולות. הבין־תחומיות הזו מאוד מדברת אלי, ואני יכולה לספר שהתערוכה הבאה תעסוק ביצירה משותפת לאמנים פלסטיים ומשוררים".

התערוכה בגלריה העירונית ביבנה תוצג עד 6.6

התערוכה בגלריה אורייתא בהושעיה תוצג עד 30.7