בתחילת חודש נובמבר בשנה שעברה התרחשה רעידת אדמה בכדורסל הישראלי. זה קרה כאשר מודי מאור בן ה־32, אז עוזר מאמן הפועל ירושלים עם כמה שנות ותק בליגה הבכירה בתפקיד המשני, מונה למאמנה הראשי של הקבוצה לאחר פיטוריו של המאמן היווני פוטיוס קציקאריס. "האינסטינקט הראשון שלי בפגישה עם אורי אלון, גיא הראל ואלעד חומסקי, היה לשאול אותם מה הם עושים", מודה מאור בפגישה שאנחנו עורכים בבית קפה סמוך לביתו בכיכר רבין בתל־אביב, "אמרתי להם שטוב לי במערכת, שאני אוהב את התפקיד שלי במועדון ושאני מרגיש שמצאתי בית להרבה שנים. ביקשתי מהם שישאירו את פוטיוס ושיחד נפתור את הבעיות, אבל הם אמרו שהוא עוזב את המועדון בכל מקרה.
"בשלב השני, הצעתי להם להחתים את עודד קטש, שהיה אז בלי קבוצה ואמרתי שאשמח לסייע לו. הבנתי שאם אקח את התפקיד יש סיכוי שלא אצליח בו. הכרתי את הבעיות שהיו בסגל, שאני בין האחראים לבנייה שלו, וידעתי שישנה אפשרות שאאבד את הבית שטוב לי ולמשפחה שלי. מהרגע שהגעתי לירושלים היה ברור שאני מיועד להפוך למאמן ראשי אחרי כמה שנים, ובאמת שלא מיהרתי לשום מקום".
מה בסופו של דבר גרם לך לקחת את התפקיד?
"קודם כול ברור שרציתי את האתגר הזה. אין משהו שממלא אותי יותר כבנאדם מאשר להגיע לסיטואציה שבה אני עם הגב לקיר ומצליח לעשות משהו כנגד כל הסיכויים. ועדיין, ניסיתי להבין למה הם רוצים שאאמן ונאמר לי שברור להם שאני האיש הנכון להמשיך ולקדם את המערכת. הם אמרו שידוע להם שתהיה עקומת לימוד בדרך ושאני עדיין לא הגרסה הטובה ביותר שלי בתור מאמן ראשי, אבל שזה מספיק טוב בשביל מה שהם רוצים להגיע אליו. הם היו מלאי אמונה שבעתיד אצליח להצעיד את המועדון לרמות הכי גבוהות בארץ ובאירופה".
ברגע אחד, הפך מאור למאמנה של קבוצת הענק ואלופת ישראל. "ידעתי שזה לא יהיה מינוי פופולרי בהרבה מקומות והאמת שאהבתי את זה. ברור לי שיש הרבה אינטרסים בתחום הזה, וברגע שבחור בן 32 מקבל תפקיד כזה זה אומר שאחרים לא קיבלו אותו או מישהו מהמקורבים אליהם. קיבלתי החלטה שאני מתנתק, לא קורא מה כותבים ולא שומע מה אומרים. ידעתי שאסור לי למעוד בלשוני ובהתנהגות שלי, ושאני צריך לדייק בדברים שאני עושה והתמקדתי בעבודה".
עד כמה היה קשה עבורך להתאקלם בתפקיד?
"מהבחינה המקצועית מאוד אהבתי את האחריות שקיבלתי להוביל קבוצה כמו ירושלים אבל החשיפה היא לא משהו שבא לי באופן טבעי, ברגע אחד כבר לא הייתי בנאדם פרטי וזה השפיע על הרבה דברים. בתקופה הזו, האימונים והמשחקים היו המקומות היחידים שהרגשתי בהם בנוח. למזלי המערכת בירושלים מאוד טובה והיא סייעה לי".
"ידעתי שזה לא יהיה מינוי פופולרי. ברור לי שיש הרבה אינטרסים בתחום הזה, וברגע שבחור בן 32 מקבל תפקיד כזה, זה אומר שאחרים לא קיבלו אותו, או מישהו מהמקורבים אליהם. קיבלתי החלטה שאני מתנתק, לא קורא מה כותבים ולא שומע מה אומרים"
מלבנון לרישיקש
מודי מאור נולד וגדל בלוס־אנג'לס ובגיל תשע הגיע עם משפחתו להרצליה. "אני לא זוכר את החיים שלי בלי כדורסל. כבר מגיל מוקדם ידעתי את כל שמות השחקנים ב־NBA, וגדלתי עם הלייקרס בתקופת השואו־טיים. כשעליתי לארץ שיחקתי בהרצליה אבל הייתי שחקן סופר בינוני, ובסיום התיכון החלטתי לעזוב כדי להתגייס ולעשות שירות משמעותי, רציתי שהצבא יהפוך לקריירה".
מאור התגייס לחיל האוויר ובמלחמת לבנון השנייה שימש קצין בדרגת סרן באחת הפלוגות שחוותה אירוע רב־נפגעים. באירוע אחר נפצע בעצמו, בגפיו, מרסיסי רימון שנזרקו על פלוגתו. "אין לי בעיה לדבר על מה שאני עברתי, אבל אני לא מרגיש שזה מקומי לדבר על מישהו אחר שנפגע תחת פיקודי. איבדתי אנשים קרובים שאני מאוד אוהב, ואני יודע שגם עשינו דברים טובים, אבל שילמנו מחיר כבד", הוא אומר, "אחרי הפציעה עברתי שיקום של כמה חודשים וחזרתי לשירות קרבי מלא כשעדיין ראיתי את העתיד שלי בצבא, למרות שעד היום אני סובל מכאבים. בשלב מסוים יצאתי לקורס מ"פ, אבל ביום הראשון שם הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים, ואחרי כמה חודשים עזבתי את השירות".
לאחר שהשתחרר מהצבא נסע מאור להודו, שם גר במשך כמה חודשים באשראם ברישיקש. "זה היה אתגר גדול עבורי להתמודד עם מה שעברתי בצבא ואני לא חושב שזה משהו שמתגברים עליו. בכל יום שעובר אני לומד לחיות ולהתמודד טוב יותר עם הדברים והיום אני מפיק מהם יותר טוב מרע, זה לא תמיד היה ככה. החוויות שעברתי בתור קצין בצבא עיצבו אותי בתור בנאדם, וזו גם הסיבה שההתעסקות עם הגיל שלי מצחיקה בעיניי, כי בגיל עשרים כבר פיקדתי על פלוגה במלחמה".
כשחזר לארץ נרשם ללימודים באוניברסיטת תל־אביב. "חיפשתי עשייה עם משמעות ורציתי להיות מורה. במקביל ללימודים עבדתי כיועץ בחברה ביטחונית וכדי להשלים הכנסה ובשביל הכיף התחלתי לאמן כדורסל בבית־אריה. באימון הראשון שלי אחד הילדים לקח ריבאונד, וכשהחליט למסור לחבר שלו, הוא פשוט בעט אליו את הכדור", הוא נזכר בחיוך.
בסיום השנה הראשונה כמאמן, כבר הבין מאור שזה מה שירצה לעשות בחייו. "החיידק כנראה היה שם תמיד, רק שהפעם הוא התפוצץ והחלטתי ללכת על זה. בעונה השנייה הגעתי לקריית־אונו ואנשים טובים שפגשתי שם, רן אשר ואוהד גולדברג, נתנו לי את היסודות הראשונים כמאמן והתחלתי להתפתח".
קפיצת המדרגה המקצועית שלו התרחשה במהלך קורס מאמנים שעבר, שבו אחד המרצים היה דן שמיר. "אחרי תקופה בקורס הוא אמר לי שנראה לו שמשעמם לי, והזמין אותי לאימונים שלו בהפועל חולון, בקדנציה הקודמת שאימן שם. במשך תקופה ארוכה לא פספסתי שום אימון, ובשלב מסוים שאלו אותי אם אני יודע להכין וידאו לקראת משחקים. שיקרתי שכן, למדתי איך עושים וככה התחלתי. דן הפך לדמות הכי דומיננטית בקריירה המקצועית שלי ואני מתייעץ איתו המון. הוא אדם מעניין, שדוחף אותך לקיצון ומרתק להיות לצידו".
לאחר שהחל לעבוד בחולון, התפטר מאור מעבודתו כיועץ, וכל חייו התמקדו בכדורסל. "במשך כמה שנים עבדתי מסביב השעון, ישנתי שעתיים־שלוש בלילה וחייתי על משקאות אנרגיה. היום שלי החל בשבע בבוקר בתיכון בחולון, ואז אימון בוגרים, אימון קבוצות נוער, ניהלתי בית ספר לכדורסל ובלילה עשיתי וידאו. במשך שנים עבדתי עם משכורות שאף אחד לא היה מסכים להן, כי אני אוהב את זה וזה מה שרציתי לעשות".
בקיץ 2013 הפך מאור לעוזר מאמן בחולון, לצד דן שמיר וליאור ליובין, שלקח אותו גם לתחנה הבאה שלו באשדוד וגם סייע לו להפוך לסקאוט בנבחרת ישראל. לאחר שליובין פוטר מאשדוד, הוא המשיך בתפקיד תחת צביקה שרף, היה עוזר מאמן של דן שמיר בנבחרת העתודה ובקיץ 2016 מונה לעוזר הישראלי בצוות האימון של סימונה פיאניג'אני בהפועל ירושלים.
"זו הייתה חוויה אדירה לעבוד עם סימונה. הוא מנהל בחסד עליון, עם אני מאמין, דרך וחזון, שמודע לכול אבל עסוק בלראות את התמונה הגדולה ומאציל הרבה סמכויות לצוות שלו. אני מאמין שאת העבודה שלו ירגישו בירושלים לעוד הרבה שנים".
ברמת התוצאות הייתה לירושלים עונה מוצלחת. היא אמנם הפסידה בגמר גביע המדינה למכבי תל־אביב, אבל הגיעה לחצי גמר היורוקאפ וזכתה שוב באליפות המדינה. מבחינה מקצועית, איכות הכדורסל על המגרש הייתה רחוקה מלהרשים, נתון שמאור ממהר להסכים איתו.
"היה לנו ברור באופן חד־משמעי, שהכדורסל שלנו לא יפה לעין, אבל היה בו משהו תכליתי. זו הייתה עונה שבה חלום היורוליג היה בשיאו, והמטרה הייתה לזכות ביורוקאפ ושם, אם להיות כנים, היינו אנדרדוג, מבחינה כלכלית ומקצועית. סימונה חיפש דרכים לקזז את הפערים הללו, וכשיש לך שחקן כמו קרטיס ג'רלס אז אתה נותן לו את המושכות לקחת אותך קדימה. היו משחקים קריטיים, כמו מול ריטאס בחוץ שהיינו בפיגור 12, שג'רלס לקח את הכדור ברבע האחרון, קלע 16 נקודות וניצח את המשחק לבד. זו הייתה תפיסת העולם והיא הוכיחה את עצמה".
בסיום העונה, עזב פיאניג'אני למילאנו ובמקומו מונה פוטיוס קציקאריס. מאור, שזכה להערכה רבה בירושלים, נשאר כעוזר המאמן שלו, אבל העסק לא התחבר. "חשוב שידעו שקאציקאריס הוא מאמן־על, שמיהרו להוציא להורג בארץ", קובע מאור. "יש לו רזומה מדהים, הוא מונה הקיץ לעוזר ביוטה ג'אז מה־NBA, ולא אתפלא אם יהפוך שם למאמן ראשי בעתיד. הבעיה הייתה שסגנון המשחק של סימונה התאים יותר למרכיב האנושי בקבוצה, והעובדה שרוב הסגל מהעונה לפני נשמר, הייתה בסופו של דבר בעוכריו".
הניסיון להנחיל סגנון חדש הוביל במהירות לפיצוץ בין המאמן היווני לקרטיס ג'רלס, שבסופו שוחרר האמריקני מהסגל. "ידענו שיהיה מחיר מקצועי לשחרור של קרטיס, כי קשה למצוא שחקן ברמה כזו במהלך העונה. הוא שחקן מאוד מוכשר ואפשר להבין שהיה לו מוזר להגיע לאותו אולם, עם אותה קבוצה, כמה חודשים אחרי שהיה מלך העולם והוביל אותה לתואר, ופתאום דורשים ממנו משהו אחר לחלוטין. אבל אני חושב שהמועדון התנהל נכון כארגון וקבע סטנדרט שיזכרו אותו גם בעתיד".
"חשוב שידעו שקאציקאריס הוא מאמן על, שמיהרו להוציא להורג בארץ. יש לו רזומה מדהים, הוא מונה הקיץ לעוזר ביוטה ג'אז מה-NBA, ולא אתפלא אם יהפוך שם למאמן ראשי בעתיד"
עד כמה השחרור של אמארה סטודמאייר פגע בקבוצה השנה?
"אמארה הוא דמות גדולה מהחיים, מקצוען אמיתי, שעולה הרבה כסף ומביא איתו גם הרבה רעשי רקע שקשורים יותר לתקשורת מאשר אליו, והוחלט השנה לוותר על שירותיו. מה שלא הוערך נכון בנוגע לשחרור שלו הוא כמה השפעה הייתה לו להשאיר את כולם בתלם, ואת היכולות שלו כמנהיג ששוות זהב. בדיעבד זה היה חסר, וזו הסיבה שכנראה רוצים להחזיר אותו השנה".
כמה שבועות לאחר שחרורו של ג'רלס פוטר קציקאריס ומאור, כאמור, הפך למאמן הראשי במועדון. "כשקיבלתי את הקבוצה חדר ההלבשה היה במצב לא בריא, ולחלק מהשחקנים הייתה שפת גוף לא טובה. עשינו כמה החלטות, שחררנו שחקנים והצלחנו לנקות את הרעשים בקבוצה. אחרי כמה שבועות המצב השתפר באופן מוחלט, ולאורך כל הדרך הרגשתי שהשחקנים איתי".
למרות כמה ניצחונות יפים בליגה, לא הצליח מאור לייצב את הספינה הירושלמית. היא הודחה בשלב הראשון ביורוקאפ, שלושה חודשים וחצי לאחר שמוּנה, וכמה ימים לאחר הדחה בשלב חצי גמר גביע המדינה והפסד לנס ציונה בליגה, הוא קיבל טלפון שהפתיע אותו מאוד. "גיא הראל התקשר אליי, אמר לי שאני מסיים את תפקידי ונפגשנו לדבר", הוא נזכר, "הייתי מופתע כי 24 שעות לפני, שמעתי דברים אחרים לגמרי וקיבלתי גיבוי מוחלט, שהרגשתי שהיה מאוד אמיתי. זו הייתה אכזבה גדולה ומאוד נפגעתי מהמהלך, כי הסכמתי לקחת את התפקיד בידיעה שכולם יוצאים למערכה יחד לתהליך ארוך שנים, בהבנה שיהיו כישלונות ורגעים קשים בדרך. אם לא הייתי מאמין באלף אחוז שלשם הדברים הולכים, בחיים לא הייתי לוקח את התפקיד. זו הייתה אכזבה ענקית מהאנשים עצמם, שהבטיחו לי דברים והתהפכו לחלוטין, בנוסף לעצב גדול שאיבדתי את התפקיד".
אמרת להם את מה שאתה מרגיש?
"בהחלט. הייתה בינינו לאורך כל הדרך שקיפות מלאה וכנות, שאני מגדיר כברוטאלית, אבל אורי אלון קיבל את ההחלטה והייתי צריך להשלים איתה. מה שעוד יותר אכזב אותי הוא ששיחות הפרידה היו מלאות בהערכה, ובלהסביר לי שאני לא הבעיה. כי אם זה לא אני, אז תנו לי להתמודד עם הבעיות. יכול להיות, כמו מה שקרה עם קטש בסוף, שלא הייתי מצליח להוציא יותר מהסגל הנוכחי, אבל בהחלט האמנתי ביכולות שלי".
הציעו לך להישאר במערכת. למה סירבת?
"במערכת ביקשו שאשאר בתפקיד אחר שאבחר, אבל הבנתי שזה לא יהיה נכון שאהיה שם, ומבחינתי זו הייתה ההחלטה האחרונה שעשיתי לטובתה של הפועל ירושלים. ידעתי שאם אשב ביציע באימון זה יפריע לעודד. דיברנו בפעם הראשונה רק בסיומה של העונה והוא הצדיק את מה שעשיתי, ואמר שזה היה בלתי אפשרי לאמן את הקבוצה אם הייתי ממשיך להסתובב שם".
מה דעתך על העזיבה של אורי אלון את ירושלים?
"אני לא יכול לשפוט בשום אופן את המהלך של אורי, כי מעולם לא השקעתי בעצמי סכומי כסף אדירים כמו שהוא עשה. הוא אדם ששואף למצוינות, שאוהב תכלס ולא מתעסק בשטויות וכיף לעבוד אצלו. חשוב לדעת שבעבודה היומיומית בירושלים לגיא הראל ואלעד חומסקי הייתה השפעה הרבה יותר עמוקה ממנו, ובגלל זה לדעתי העזיבה שלו תהיה הרבה פחות משמעותית ממה שחושבים".
לא מאמין בתירוצים
וכך, באמצע פברואר החולף מאור מצא את עצמו פתאום בבית, אחרי שנים ארוכות של עשייה בלתי פוסקת. "זה היה מאוד מוזר, ולמרות שבהתחלה חשבתי שחופש יהיה משהו חיובי, אחרי כל מה שעברתי, בפועל זה היה קשה. קמתי בבוקר, הייתי בריק מוחלט וזו ממש הייתה תקופת משבר", מודה מאור, "היה לי מאוד מעניין בירושלים וברגע אחד לקחו לי את זה. זה כאב וגם העלה חששות, כי לך תדע מתי תקבל הזדמנות כזאת עוד פעם. האנשים בירושלים עדיין יקרים לי אבל האמנתי להם בצורה עיוורת וכנראה שהייתי צריך לקרוא את הסיטואציה אחרת. שאלתי חבר מהענף האם מהיום אצטרך בכל פעם לקחת בעירבון מוגבל מה שאומרים לי, גם אם אלו אנשים קרובים שאני סומך עליהם באלף אחוז, והוא אמר לי שבוודאות כן, ואם לא, אז אני פשוט מתעלם מהמציאות.
"ההבנה שאני לא יכול לסמוך באופן מלא על אנשים כמו שחשבתי, מאוד העציבה אותי, והחלטתי שאני לא אהיה כזה, ואם לא אאמין לאנשים בארגון שאני עובד בו, אז פשוט לא אהיה בו. הייתי ליד המאמנים האלה, שחיים כל היום בפרנויה ממה יגידו ושיפטרו אותם, אני לא מתכוון לחיות ככה".
איך התמודדת עם המשבר שעברת?
"מאמן שאני מאוד מעריך יצר איתי קשר כמה ימים אחרי הפיטורין, ואמר שכלום לא ימלא את הוואקום ואת הריגוש לאמן את הפועל ירושלים, אבל הכי חשוב שאמצא דרכים להיות עסוק. אז התחלתי לגלוש בים בכל בוקר, השלמתי רשימת ספרים ארוכה שחיכתה לי, ובשלב מסוים הצלחתי לחזור לראות כדורסל, ונהניתי מפלייאוף NBA מוצלח במיוחד. אני גם נמצא בתהליך לימודי תמידי וכמה דמויות מובילות במשק אפשרו לי לשבת בפגישות עסקיות, בכדי ללמוד מההתנהלות שלהם".
איך התקופה כמאמן ראשי בירושלים נראית לך היום במרחק של כמה חודשים?
"יש חלקים שלדעתי עוד לא הבנתי, בעיקר בהשלכות שלהם עליי כאדם פרטי. בשורה התחתונה נהניתי מאוד מהחוויה, למדתי המון, גם מבחינת כדורסל וגם מאיך שהעולם עובד. אני מאמין שבסופו של דבר אהפוך בזכות התקופה בירושלים למאמן ואדם טוב יותר".
אתה יכול להסביר איפה טעית מקצועית?
"אני חושב שלא נתתי מענה מספיק טוב לשינויים התכופים שהיינו לנו בסגל, כמו החזרה של ריצ'רד האוול לרוטציה אחרי חודשיים, ואיך זה השפיע עליו ועל השחקנים האחרים. טעיתי כשהחלטתי לרשום את קיילין לוקאס לליגה. הוא שחקן טוב, אבל לא זה שיכול היה לפתור את הבעיות שהיו לנו. גם לא זיהיתי את גודל המשבר המנטלי אחרי ההדחה בחצי גמר גביע המדינה, מה שהוביל להפסד בנס־ציונה, שאחריו איבדתי את העבודה.
"אני לא מאמין בתירוצים, אבל בכל התקופה שלי כמאמן בירושלים, היה לי משחק אחד בסגל מלא, כשהאוול, קינזי ובר־טימור כמעט לא שיחקו בגלל פציעות. לא ניהלתי שום קרב על דעת הקהל הציבורי בנושא הזה, ופשוט נתתי לשיח להתנהל בלעדינו. זו הייתה טעות".
כל מה שקרה פגע לך בביטחון, חששת שאולי אתה לא מתאים להוביל קבוצה גדולה?
"היו רגעים שחשבתי אחרי שאולי עשיתי את הדברים לא נכון, ושאני לא מתאים לעשות זה, אבל זה עבר לי מהר מאוד. אני משוכנע שעשיתי עבודה טובה בירושלים, אחוז הנצחונות שלי דומה למי שהיה לפני או אחרי, כשלי היה סגל פחות טוב".
"האנשים בירושלים עדיין יקרים לי, אבל האמנתי להם בצורה עיוורת. שאלתי חבר מהענף, האם אצטרך בכל פעם לקחת בערבון מוגבל גם אנשים קרובים, והוא אמר לי שבוודאות כן"
הולכים אחורה
זמן קצר לאחר הפיטורין חזרו מאור ואשתו ליאת לגור בתל־אביב ולפני שבועות אחדים, סיכם על שובו להפועל חולון, כעוזר מאמן של דן שמיר בשלוש השנים הקרובות. "כשהגעתי לפגישה הם הזכירו לי שבתקופה הראשונה שלי במועדון, אחרי אימון הבוקר של התיכון, נכנסתי לאחד החדרים באולם הפחים, שהיה חשוך וקריר, והשלמתי שעות שינה במשך שעתיים על מזרן דק של חדר כושר שהיה שם. באחד הימים נכנס לשם מיקי דורסמן, מיד קפצתי על הרגליים והתנצלתי בפניו והוא הרגיע אותי והלך. יום אחרי כבר חיכתה לי שם ספה שמיקי קנה לי. החזרה לחולון היא סוג של סגירת מעגל עבורי".
לא קשה לך לחזור לתפקיד של עוזר מאמן?
"בעיניי קריירה של מאמן היא לא לינארית, בטח בסיטואציה שיש כל כך מעט תפקידים כמו בארץ. אתה רואה כמעט בכל קבוצת NBA על הספסל מאמן עם רזומה של מאמן ראשי בליגה בעברו, וזה בסדר גמור וחלק מהעסק. מבחינתי זו זכות להתפרנס מאימון כדורסל, וברגע שמצאתי אתגר עם תוכן אמיתי בתוכו במועדון כמו חולון, שנמצא בצמיחה ועוד לא מימש אפילו חלק מהפוטנציאל, הלכתי על זה בלי לחשוב פעמיים".
מה דעתך על הכדורסל הישראלי?
"אני פחות מבין באיך לשווק מוצר נכון, אבל הכדורסל הישראלי יעשה טוב אם מי שיוביל את הדברים האלה יהיו אנשים בכירים בתחום, מה שאני לא בטוח שקורה היום. מבחינה מקצועית נראה שהענף במצב לא טוב, בטח כשאתה רואה את חוסר ההצלחה של הקבוצות במפעלים האירופיים. הליגה הישראלית היא בין האיטיות באירופה, האיכות עצמה לא טובה והקבוצות במגמת ירידה".
איך אתה חי עם החוק הרוסי?
"ספורט זה עולם של מצוינות, לא של תחרותיות, וחוקים כמו החוק הרוסי עובדים נגד העובדה הבסיסית הזאת. אני חושב שאיבדנו את המצוינות כערך וזה משפיע על הכול. בתוך קבוצה צריכה להיות דינמיקה של מצוינות ותחרות בריאה על הדקות והחוק הרוסי מבטל את זה".
למה לא גדלים כאן מספיק שחקנים מובילים?
"אני חושב שהדור החדש של השחקנים הישראלים הוא דור שרוצה לעבוד, להתאמן ולהשתפר בכל האספקטים. אבל מעבר לאימונים, שחקן צריך גם ללמוד הרבה דברים שאין לצעירים היום בארץ איפה ללמוד. נפל לי האסימון בנוגע לזה, כשסימונה בא לארץ ואמר שהצעירים שלנו פשוט לא יודעים לעשות דברים בסיסיים. צריך להקים מערך שיאפשר לצעירים בגיל 22־23 להמשיך ללמוד ולהתפתח, אחרת נמשיך ללכת אחורה. בעיה נוספת היא שלמועדונים אין אינטרס לגדל היום שחקנים. צריך ליצור מנגנון שמחייב אותם לכלול בסגל מספר מסוים של שחקנים שגדלו באגודה, ואם הם לא ידאגו לזה, אז הם יהיו פחות טובים".
"ספורט זה עולם של מצוינות, לא של תחרותיות, וחוקים כמו החוק הרוסי עובדים נגד העובדה הבסיסית הזאת. אני חושב שאיבדנו את המצוינות כערך וזה משפיע על הכול. בתוך קבוצה צריכה להיות דינמיקה של מצוינות ותחרות בריאה על הדקות והחוק הרוסי מבטל את זה"
מה דעתך על רעיון הפיצול לשתי קבוצות במכבי תל־אביב?
"אין לי מושג למה הם רוצים לעשות את זה. אני לא מכיר אותם ועם מה הם מתמודדים אבל השאלה היא האם יש מבחינתם אחריות בתור המועדון הגדול בארץ, או לא. כי אם יש להם, הפיצול הזה לא נשמע כרעיון טוב ואם לא, שיעשו מה שהם רוצים".
על מה אתה חולם?
"החלומות שלי הם מאוד קצרי טווח. אני חולם להצליח בחולון, להיות מאושר ולאמן מול המאמנים הכי טובים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"למדתי בתקופה האחרונה להעריך עוד יותר את המשמעות של משפחה ואני מאחל לכולם את הזוגיות שיש לי. אני שמח להמשיך להתפרנס ממה שאני כל כך אוהב, ושאני אף פעם לא מתבאס לקום לעבודה. המשפחה שלי ואני בריאים ויותר מזה באמת שלא צריך. אני בארבע".
