אנשים שבוחרים להיעלם מרצונם הם תהום מסוג שונה לגמרי

מול גלדני נעלמת. מספיק לקרוא את משפטי הפתיחה של "פרחים מוזרים" כדי להבין: אנחנו בז'אנר "אנשים נעלמים", וזה לא ספר מתח. סיפורים על אנשים שנעלמו ממלאים מדפים שלמים בספריות, והם מחולקים באופן גס לשני סוגים: יש נעלמים שהלכו לבית הספר או לעבודה, ונעלמו איפשהו בדרך. המשטרה מחפשת חשוד, סודות משפחתיים נחשפים, מתישהו יתגלה הנעלם או גופתו. ויש כאלה שיום אחד פשוט החליטו לקום וללכת. מול גלדני שייכת לסוג השני, שלפחות בעיניי הוא המעניין יותר. היעלמות פתאומית ולא מתוכננת היא אירוע שהסתבך. אנשים שבוחרים להיעלם מרצונם הם תהום מסוג שונה. מול עולה יום אחד על אוטובוס מהכפר אל העיר, ולא חוזרת הביתה. זו נקודת המוצא שממנה מתחיל מסע הספר, שיתרחש בנופי אירלנד בתחילת שנות השבעים. מה התהום שלה? והאם זהו סיפור פרטי, או שיהיו לו השלכות גם על משפחתה בהווה ובעתיד?

עם היוודע דבר ההיעלמות, הוריה של מול, קיט ופדי, המומים וכואבים. השכנים מעניקים להם נחמות בדמות ארוחה חמה, וגם המלצות לפרקי תפילה ותחינות לצדיקים, עם הנחיות מדויקות מתי לומר אותם וכמה ימים ברצף. על אחת המעטפות שמושארות על סף דלתם מודפסות המילים "סגולה בדוקה". שווה לעצור לרגע על הביטוי המוכר לכל ישראלי שקיבל פעם טלפון מקבר רחל או מצא סגולה בדוקה שמישהו תחב לו על מגב הרכב, והנה הוא צץ דווקא בספר על אירלנד הזרה. מדובר בהברקה תרגומית, או שמא בשיקוף של עובדה פשוטה: אולי אירלנד לא עד כדי כך זרה. הקודים שמרגישים לנו כמו שפת סתרים פנימית שרק יהודים חולקים עם יהודים אחרים, הם למעשה שפה שאנשים מאמינים מכל הדתות והשפות חולקים.

כאן לא עוזבים

מול, יש לציין, בת עשרים. קצת לפני העזיבה היא משכה את כל חסכונותיה. כלומר, לא ילדה קטנה נחטפה, אלא צעירה שגרה עם הוריה, בבית קטן בכפר קטן, תכננה לעזוב ועזבה. למה בעצם זו תעלומה וטרגדיה? כדי להבין את עומק האירוע צריך להבין את אירלנד, ונופי אירלנד די זרים למרחב הישראלי. גם במובן הבסיסי של נופים ורחובות, וגם במובן התרבותי. כולנו יודעים איך נראה רחוב במנהטן, למשל, ואיזה ריח יש לבייגל שם, כולל מי שמעולם לא היה במנהטן. הישראלי הממוצע מבין את המשמעות של "חג מולד עם כל המשפחה", כולל המורכבויות. אירלנד היא נוף הרבה פחות מוטמע.

אמנם לאחרונה הייצוג האירי צובר קצת נפח, בסדרות טלוויזיה לא רעות בכלל ובסרטים כמו "נערה שקטה" שעולה בימים אלו, ו"רוחות אינישרין", המועמד לאוסקר 2022, שבסמיכות אירועים מקרית צפיתי בו ביום שבו התחלתי לקרוא את "פרחים מוזרים". הבחירה התגלתה כמוצלחת. הסרט של מרטין מקדונה הוא רקע ויזואלי מושלם לספר. גם הוא מתרחש בכפר אירי עתיר נופים ודמויות של אנשים מאמינים וקשי יום. דמויות הרקע הכמעט חופפות בין הסרט לספר (הכומר, שוטר הכפר), מאפשרות הבנה טובה יותר של המקום שבו אנחנו נמצאים. אחרי צפייה בסרט, אירוע "עוזבת את הכפר" מקבל קונטקסט. מה יותר טבעי מאישה בת עשרים שעוזבת את בית הוריה ונוסעת אל העיר? יש מקומות שבהם התשובה היא "הכול".

ב"רוחות אינישרין", הצעירה שצריכה להמשיך הלאה בחייה היא שיבון. הוריה נפטרו, יש לה אח שהוא כבר גבר עצמאי, הכפר כבר מזמן קטן למידותיה. היא צריכה לפגוש גבר, היא צריכה לדבר על ספרים. עזיבה היא לכאורה צעד טבעי, אבל בכפר האירי אנשים לא עוזבים. זה פשוט לא משהו שעושים. אנשים נולדים, חיים ומתים באותו הבית, עם אותה קהילה ואותה כנסייה. בדידות היא לא רגש לגיטימי. עזיבה כמעט לא נמצאת בקטלוג האפשרויות.

זה הקונטקסט שבו העזיבה של מול היא טרגדיה, עלבון, מעשה שטן. אירוע שראוי לניחום אבלים. וזה גם הקונטקסט שבו למצוא אותה זו משימה בלתי אפשרית. למרות העלבון, ההורים של מול מנסים לחפש אותה. הם עולים על אותו אוטובוס שבתם עלתה עליו, ומגיעים לעיר. אבל המרחק בין הכפר לעיר הוא לא רק מרחק נסיעה באוטובוס. במילים עדינות ופיוטיות מתוארת סצנה שוברת לב, שבה ההורים האבודים מראים את תמונת בתם לאנשים זרים, ועל רקע המולת העיר הגדולה מבינים פתאום מה שפחות ברור בכפר: העולם הוא אינסופי. אפשר להיעלם בו ולא לחזור לעולם.

כרוניקה של גזענות

אבל יום אחד מול חוזרת, ולשמחת הוריה אין קץ. ובכל זאת הם מגלים כמעט מיד שהחזרה שלה זהה לכל החזרות של כל אהובי העולם. בדמיון זה הסוף המושלם; במציאות שני הצדדים כבר השתנו, והסיבה לעזיבה הראשונית עדיין קיימת. איפה מול הייתה ולמה? החיים שחיה בשנות היעדרותה נחשפים בהדרגה. כדי לא להרוס יותר מדי למי שאלמנט ההפתעה חשוב לו (אף שאנחנו בספר אירי, ובכפר שלנו לא אוהבים הפתעות) נקפוץ אל הזמן שאחרי חזרתה של מול. אנחנו שוב בכפר, חלפו שנים. בלי לפרט את השתלשלות האירועים נציין מה שכל אחד מתושבי הכפר יודע: מול גלדני חזרה, ועכשיו יש לה בן זוג שחור.

ההופעה הראשונית של בן הזוג בכפר כל כך מוזרה, עד שאנשים מחפשים תירוץ לבקר אצל המשפחה רק כדי להתבונן בו. הוא נתקל בגילויי הגזענות המתבקשים (בין השאר, מניחים אוטומטית שהוא טוב בספורט ויהיה נכס לקבוצה, הנחה שמתגלה כשגויה לצער כל המשתתפים). בשפה עדינה וכמעט בלי להרגיש, אנחנו עוברים עם מול ועם בן זוגה אלכס את התהליך של כל החברה האנושית: מה שמתחיל כחריגה לא אפשרית וחדשות מסעירות, הופך בהדרגה לסתם עוד עובדה לא חשובה במיוחד. אל הכפר מגיעים עם הזמן אנשים שחורים נוספים, והחידוש פג.

הדעיכה המוחלטת יכולה לקחת עשורים רבים. לא מופרך לדמיין תלמידות בית ספר אירי בימינו מצלמות סרטון על אנשים שחורים שמאופיינים בלהיות טובים בספורט. אבל החיים של אלכס ומול הופכים ליותר פשוטים עוד בימי חייהם. אפשר לומר שהספר, שנפרש על פני שלושה דורות, מחולק לשלוש תקופות: ההיעלמות של מול, החזרה שלה וההסתגלות מחדש לחיים בכפר – הפעם כשהיא מקימה משפחה ואנחנו עדיין לא יודעים למה עזבה ולמה חזרה – ואז תקופה שלישית, שמתרחשת במקביל לתקופות האחרות, מקדימה אותן ומאחרת אותן. ומבחינת אתגר התקופה השלישית, ההסתגלות האנושית עדיין לא התחילה.

חטאים קדמונים

זה ספר דתי מאוד. לכל אחד מחלקיו מוצמד שם של ספר תנכ"י, דרך נוספת לתאר את אירלנד הכפרית של המאה הקודמת. עד שנת 2000, שיעור האנשים שהולכים לכנסייה באירלנד היה הגבוה בעולם המערבי. המספרים ירדו משמעותית עם חשיפת השערורייה של בתי המחסה הכנסייתיים (שתוארה בין השאר בסרט שומט הלסת "האחיות מגדלנה" של פיטר מולאן). אבל באירלנד של עידן התמימות כולם עדיין דתיים באותה מידה שהם חילונים. אין אפשרות תודעתית נוספת.

בסצנה יפה ב"רוחות אינישרין", אדם מהכפר שואל את קולום, אחד משני הגיבורים הראשיים, אם נראה לו שלאלוהים אכפת מחיית כפר קטנה. קולום משיב שנראה לו שלא, וששם מתחילה הבעיה. אפילו הכפירה היא בגבולות האמונה ותכונות האל. גם בכפר של הסרט וגם בכפר של הספר, כולם ללא יוצא מן הכלל מתייצבים ביום ראשון לכנסייה. כאשר מול של אחרי ההיעדרות מסרבת להגיע לכנסייה, הוריה חווים השפלה ומבוכה.

על הרקע הזה, המשלב קהילה סגורה עם שמרנות דתית, מתגבשת חבורת הספר: מול, הוריה, בן הזוג שלה, הבן שנולד להם, בעלי הבית שהם גם השכנים, ההורים של בן הזוג. חבורה קטנה, אבל לא מספיק קטנה כדי לנצח את הסטטיסטיקה. מתישהו מתגלה האתגר הנוסף. אחד מהם חי חיי כפר רגילים, אבל מתחת לפני השטח רוחשות אצלו תשוקות אחרות.

האם הסיפור "משיכה חד־מינית בקהילה שמרנית" הוא קלישאה? גם. כמו כל קלישאה, זה סיפור שכבר סופר הרבה פעמים כי הוא נכון. והמפגש איתו גורם לכפר האירי להרגיש קרוב יותר משהוא רחוק. אמנם בישראל אין כפר על שפת ים, עם כנסייה ושוטר ופסלי מריה הקדושה על הצוק. אבל לא קשה לדמיין אינטרפרטציה מקומית לייסורים של נפש מאמינה שמנסה להילחם במחשבות החטא ולהגן על מקומה בקהילה. גם זה, כמו סגולות בדוקות לישועות, משהו שדתיי כל העולם חולקים.

מחירים נפשיים

מישהו אמר לי פעם: "סבא שלי בצעירותו אמר שהוא לא רוצה אישה וילדים. והנה, ברוך השם, הקים משפחה לתפארת ויש לו נינים". הדברים נאמרו בשכנוע עמוק על החובה להתעלם מכל מה שמכונה "הטרלול הפרוגרסיבי". המחשבה שלא נתנו לאיש צעיר להתבלבל והכול הסתדר בסוף, היא ודאי אופציה. אבל היא לא האפשרות היחידה של הסיפור הזה. יש גם אפשרות ש"הכול הסתדר" להורים ולמשפחה ולשכנים, ושגיבור הסיפור קיבל משפחה וחיים מנורמלים אבל לא את מה שלא העז לחלום עליו. כדי לקבל משהו צריך לוותר על משהו. ב"רוחות אינישרין" זוהי שיבון הנאלצת לבחור בין חיים שמתאימים יותר לנפש, ובין חובתה לאחיה ונאמנותה לכפר.

זה הסיפור של כל הסיפורים. התנועה בין הרצון למימוש עצמי ואותנטיות, ובין המחיר הנפשי הכרוך בעזיבה או במה שנחווה כבגידה. שם מסתתר מנעד החיים, שהספר מהלך בו בעדינות נוגעת ללב. המורכבות נשארת גם כשהקריאה מסתיימת. אין נכון או לא נכון. יש רווח והפסד בדרך שנבחרה, וצער על האפשרויות שלא נפתחו.

הסרט "רוחות אינישרין", יש לציין, נחל אכזבה בטקס האוסקר, ולא גרף אפילו פסלון ניחומים על צילום או תלבושות. השופטים העדיפו על פניו את "הכול, בכל מקום, בבת אחת", סרט שבו מהגרת מגלה שהיא יכולה להציל את העולם באמצעות מעבר בין עולמות מקבילים. באופן מוזר, התיאור הזה מתאים באופן מדויק למדי גם לספר "פרחים מוזרים". רשמית זהו סיפור על שלושה דורות של משפחה באירלנד, עם טון מובחן והפתעות קטנות לאורכו. אבל העלילה שמתחת לעלילה היא היכולת, ולפעמים חוסר היכולת, להכיל באותו עולם את כל העולמות. זה ספר פיוטי מאוד, שכוחו בשקט שלו. תיאורי נוף ושפה מינימליסטית מצליחים לתאר את הדרמה בלי להיגרר לפאתוס. דונאל ריאן מוכר לקוראי העברית מספרו "ים שקט ושפל גלים", שמי שאהב אותו (אני, למשל) ומכיר את שפתו – ייהנה גם מספרו החדש.