שׁוּרַת צִנְצָנוֹת בַּדֶּרֶךְ לַפַּח / מֻנָּחוֹת עַל גָּדֵר / כְּדָבָר שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר: / צִלְּכֶן הַשָּׁקוּף הוּא רֶוַח.
שורות אלה הן פרגמנט מתוך מחזור בשם ״צנצנות״, בלב ספרה השני של המשוררת והמבקרת רוני אלדד. הן לוכדות את המבט במראה יומיומי שהעין נוטה להחליק עליו, ומביעות משהו מהלוז של הספר: תשומת לב דקה ליומיום, לדברים השקופים.
רוני אלדד עומדת בחריפות על הדבר השקוף ביותר בעולם, שהוא מלאכת הקודש של היומיום בכלל והאימהות בפרט; שקוף לא רק משום שאינו מובחן, אלא בשל היותו דק מן הדק. מן הרווח השקוף שבין המרחבים, שבין הפעולה והנפש, ההתמסרות והאני, היא חוצבת את שירתה שתמיד נולדת מהממשי ונוטה אליו, ויחד עם זאת אינה שירה של פעולות. את המלאכה הזו היא מתארת בחרדת קודש, ברגישות רבה, בשפה שנולדת מהיומיומי אך מגרדת את הסף הדק שבין הבית לתהום.
הסגנון הזה הוא חלק ממסורת חדשה של משוררות שכותבות את מרחבי האימהות והנפש הביתיים, הזעירים בממדיהם הפיזיים ועצומים בממדיהם הקוסמיים, מרחבים של התמסרות, אהבה, כאב ותשוקה. אלדד היא חלק מסוגה בפני עצמה שמעצבות אורית גידלי, לי ממן ודנה אמיר. משוררות שאינן כותבות שירה וידויית התלויה ביומיום כדי להתקיים, אלא שירה דחוסה ואינטימית המתארת זמן נפשי כבד, ומטעינה על רגע אחד הנולד מן החולין מרחבים מטאפוריים ומילוליים עמוקים. לשם כך היא נדרשת לצירופי לשון מקוריים, ובעצם מעצבת שפה משלה. אחד השירים בספר כתוב בסגנון הקלאסי של הצורה השירית וילאנל, ויוצר חיבור מעניין בין שפתה שלה לצורה הזו. מעניין יהיה לראות אם וכיצד תבחר לפתח את האפשרות הזו.
שם הספר, "יממה", רומז לאותה אינטנסיביות בלתי נגמרת, יום ולילה. שעות העֵרוּת דורשות סבלנות ושקט פנימי גם כשהנפש סוערת, אבל אפילו כשהעולם שובת הנפש לא שוקטת. כך נולדת שירה המתאפיינת במטאפורות עמוקות ובשפה שהיא בעת ובעונה אחת נולדת ומבצבצת מן המציאות ושוקעת עמוק בין גלי הנפש. ״יממה״ הוא ספר בשל ומרשים, שעוסק בדברים דקים וברגישות עצומה, ושפתו מדובבת את התפר הדק והעז שבין פגיעות לכוח.
הַשָּׁעָה אַרְבַּע בָּלְעָה אֶת חָמֵשׁ. / בַּאֲוִיר רֵיחַ עָשָׁן וְאֵין אֵשׁ, / אֲנִי שׁוֹמַעַת כַּדּוּר בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת מֵאִיץ וְהוֹלֵךְ / בֵּין מַדְרֵגָה לַמַּדְרֵגָה מוֹסִיף שֶׁקֶט לִבְעוֹר. // מָה שֶׁעָמַד בֵּין הַנֶּפֶשׁ לָעוֹר / עוֹמֵד עַכְשָׁו בֵּין הָעוֹר וְהַדֶּלֶת. / אִם אֶפְתַּח אוֹתָהּ אוּלַי יִסָּחֵף הַכֹּל, / אוּלַי יִשָּׁאֵף הַחֶדֶר // וּמִי יָקִים אֶת תִּקְוַת הַשָּׁעָה הַנּוֹפֶלֶת / אֶת הַחוּץ הַקָּלוּף וָרֹד אַחַר צָהֳרַיִם, / אֶת הַיָּרֵחַ הַמֵּת בַּשָּׁמַיִם, / אֶת זִמְזוּם מְנוּחַת הַשְּׁכֵנִים הָרֵיק, הָאָרֹךְ, / אִם לֹא בִּתִּי, / אִם לֹא תְּבִיעָתָהּ, / אִם לֹא אֲחִיזַת הָרֹךְ