במבט ראשון, הקליפים של השירים הללו נראים כאילו יצאו מפס הייצור הכי עדכני ועכשווי: ראפרים, רכבי אספנות, צבעים פסיכדליים – הכול שם ובגדול. אבל אז מקשיבים למילים ונזרקים לבית הכנסת או לישיבה: בר־יוחאי נמשחת אשריך, צמאה לך נפשי, מי האיש, אבינו מלכנו. הביטים מודרניים לגמרי, הטקסטים עתיקי יומין, והחיבור מרתק. לאותו חיבור אחראים שני מוזיקאים, מאיר בריסקמן ואיזי גליקסברג, שיש ביניהם הרבה משותף אך גם לא מעט מהמפריד. יחד הם "פרויקט ניגון", או Nigun Project.
מאיר בריסקמן: "רועי קאשי זה סיפור מעניין. הייתה לו איזו פסגה, והוא לקח אחורה. הגענו אליו דרך רביד פלוטניק, ששמע את הפרויקט והתלהב"
קשה מאוד לתפוס את השניים הללו יחד, מכיוון ששניהם עסוקים מאוד ונעים ברחבי העולם במסגרת המיזמים המוזיקליים שלהם, ולמרות זאת הצלחנו ליצור שיחת זום ישראלית בציר פתח־תקווה-תל־אביב-מנהטן כדי לשמוע מהם על הפרויקט ולאן הוא אמור לקחת אותם.
גליקסברג: "מאיר ואני הכרנו בקיץ של כתיבה סימפונית לקונצרט שהעביר אסף אבידן בשדה־בוקר. החיבור בינינו סביב העשייה המוזיקלית ומחוצה לה היה מיידי".
בריסקמן: "אני ואיזי זה כמו ין ויאנג. הפכים משלימים. אני רציונליסט, ואיזי מיסטיקן. אני סוער, איזי שקול. אני מפחד פחד מוות ממחשבים, איזי חבר שלהם. אני יותר האסטרטג, ואיזי יותר הקול הפנימי. השורה התחתונה היא שאין שום סיכוי שאחד מאיתנו עושה את הפרויקט הזה בלי השני. ישבנו בדירה קטנה בניו־יורק, ופתאום איזי פותח את הספר 'ילקוט הרועים'. יש בו טקסטים קדמוניים עם המון מיסטיקה, והוא אומר לי – חייבים לחבר את הטקסטים האלה למוזיקה עכשווית. אני מיד נדלקתי אבל ניסיתי קצת להוריד אותו מהאולימפוס וללכת בתור התחלה לפחות על טקסטים יותר מוכרים".
גליקסברג: "הייתה בי אובססיה להלחין טקסטים אזוטריים בעברית. חיפשתי את הספר הזה בכל מיני חנויות יד שנייה נידחות בשכונת סנהדריה, ואחרי שמצאתי סימנתי כמה קטעים והראיתי למאיר. הוא קלט שאני קצת נסחף והוריד אותי מהעניין מהר מאוד לקרקע המציאות".
בריסקמן: "עבדנו על הפרויקט בכל כך הרבה מקומות – באולפן של איזי בווילאמסבורג, בדירה שלי בקראון הייטס, בדירה שכורה בתל־אביב כשכל הציוד על הרצפה, באולפני הקלטות בארץ – בקיצור, הפרויקט הוא קצת נוודי, כמונו".
זו לא הפעם הראשונה שמוזיקה יהודית הופכת בפרויקט מוזיקלי בינלאומי למוזיקת עולם.
גליקסברג: "מוזיקה יהודית היא מוזיקת עולם. זו מוזיקה שיש לה קו רגשי, יש לה אמירה מאוד מיוחדת מוזיקלית ואנרגטית, תדר מאוד ספציפי. אנחנו לוקחים במיזם הזה את התדר ופותחים אותו, רוכבים עליו, מוציאים אותו לעולם. כשדיברנו על הפרויקט אמרתי למאיר את המילה 'שימור', אבל אז חשבתי שזה לא שימור אלא חשיפה, פתיחה של הדי־אן־איי הזה לעולם. השירים האלה מושרים רק בסיטואציות של בית כנסת, טישים או בשולחן שבת, ואנחנו חושבים ומרגישים שיש להם מקום בעולם המוזיקלי הגדול כי יש בהם אנרגיה רגשית מאוד מיוחדת. מוזיקה של געגועים".
גליקסברג: "אנשים שמקשיבים לראפ או לרדיוהד, זה דבר מאוד דתי, זו לא מסיבה. הופעה של ניק קייב היא חוויה דומה מאוד לשהייה בבית כנסת, בלא מעט מובנים: הרבה אנשים, מטרה משותפת, וטקסטים שכולם מכירים. כמובן שזה גם שונה, אבל בסוף הכל אותו דבר באמצעים אחרים"
בריסקמן: "באחד הרמיקסים שעתידים לצאת לאור אנחנו הולכים להוציא את ניגון 'ארבע בבות' עם קלייר קוני, זמרת אינדי־פופ לא יהודייה, ששרה טקסט שאיזי כתב על השואה ושמורכבת על הלחן – נקרא לזה 'שלוש אמהות'. מדובר בניגון חסידי שהלחין מייסד חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, ונחשב לאחד העמוקים ביותר שקיימים בעולם החסידות. הוא ללא מילים, וכולו מכוון לעולמות עליונים. את הניגון הזה שרים רק בחופה או ביום כיפור ולא בשום סיטואציה אחרת. והנה אנחנו באים ועושים לו 'נח בשבע שגיאות' – גם מורידים לו בבא אחת, גם מוסיפים מילים, גם שמים אותן בפיה של אישה, ועוד לא יהודייה. והנה, איכשהו, השכנים החב"דניקים שלי שומעים את מה שעשינו והם מתלהבים.
"זה לא נשמע להם מוזר, ודאי שלא חילול הקודש, והסיבה היא החיבור שלי ושל איזי לטקסטים. שנינו דתל"שים, אבל אף פעם לא היינו אנטי. הקשר שלנו לעולם המוזיקלי הזה לעולם לא יינתק. גם המאזינים מבינים ויודעים שאין כאן שמץ של כוונה רעה. זה לא פרויקט מתריס, בדיוק ההפך ממתריס. לכן גם לא נוציא אותו עכשיו לעולם, את הטרק הספציפי הזה, כי יכול להיות שהוא ייצור רגישות כשיגיע להרבה אוזניים, ואנחנו ערים לרגישות ולא רוצים לעשות 'דווקא' לאף אחד בקהילה החרדית או הדתית. נוציא את זה כשיר עשירי, נניח, כשכבר יכירו אותנו ויהיה ברור מה הכוונות שלנו. גם כשאנחנו מביאים ראפר ערבי ששר עם חזן, שומעים שאנחנו נשארים עם הנשמה בניגון, נשארים הקצב, האופי, ההגשה וההפקה. המאזין נשאר עם מאה אחוז ניגון, ובו בזמן מאה אחוז ביט עכשווי ומודרני".
גליקסברג: "לגבי החיבור שמאיר הזכיר בין הראפר הערבי לחזן, תמיד מפתיע לגלות כמה כולנו דומים. נתנו לסאז (ראפר ערבי מיפו, א"ש) לאלתר על השיר 'אבינו מלכנו'. הוא התחבר לזה תוך שנייה. לא היה צורך להסביר כלום. זה חדר אצלו ישר לנשמה, וכשהוא שר וכתב טקסט לראפ, הוא שר מהמקום הכי פנימי שלו, מהמסורת שלו שגם בה צריך לפעמים להתחנן ולבקש".
עפרה חזה, מדונה ואחרים חיברו את המוזיקה היהודית לעולם. בארץ היה טרנד הפיוטים שזמרים חילונים רבים נכנסו אליו, אבל זה תמיד היה עם פיוטים מזרחיים. אתם באים מהכיוון האשכנזי, שהגיוני יותר שיתחבר לעולם המערבי – מה שלא קרה עד עכשיו.
בריסקמן: "בן־גוריון ביקש להוציא את היידיש מהמערכת והוא הצליח. היהודים האירופים נלחמו בתרבות של עצמם הרבה שנים, וזו אחת התוצאות".
גליקסברג: "אני רואה את זה מכיוון קצת אחר. הדתיות של אנשים מעדות המזרח לא הייתה סגורה כמו הדתיות של האירופים, שאצלם זה הכול או כלום. אנחנו רגילים לכל הקונספציה של להיות דתי ולכל ההגדרות האלה, אבל זה מוזר. אין סיבה שהדת לא תהיה חלק מהתרבות הפופולרית. בארה"ב זה לגמרי ככה – אתה יכול להיות סופר יהודי ולא להיות דתי בעת ובעונה אחת".
ברקע של שניהם יש רגעים של דמיון ושוני שהובילו אותם לעשייה יצירתית משותפת. "גדלתי בשכונת רמות בירושלים במשפחה דתית לאומית. בבני עקיבא אני בשבט 'שלם', כלומר בן 42", מספר גליקסברג. "למדתי בישיבה התיכונית נווה־שמואל ואז בישיבת עין־צורים. התגייסתי ל־8200 ואז התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה, עשיתי תואר בקומפוזיציה קלאסית ובפסנתר קלאסי, ועבדתי כמה שנים כפסנתרן בתיאטרון ובתזמורות בישראל".
לדבריו, המשפחה שלו לא הייתה מוזיקלית במיוחד. "המוזיקה באה ממני. בגיל ההתבגרות זה היה המקום שלי לברוח אליו. לא התאמתי כל כך למסגרות, אז הייתי מקשיב לפינק פלויד כל היום".
שזה סביר לנער ירושלמי בן 16. מהיכן הגיע החיבור למוזיקה קלאסית?
"זה קרה כשגיליתי את בטהובן. זה היה וואו – מתוחכם ומדהים. קצת נסוגותי מהעולם הקלאסי מאז. אני פחות מתחבר לסוגה הזו בעיקר בגלל הקונספט של קונצרט: קשה לי לשבת בשקט 45 דקות ולחוות מוזיקה ככה היום. אני צורך מוזיקה תוך כדי תנועה".
בגיל 28 עבר גליקסברג לארה"ב ועשה תואר שני בקומפוזיציה בבית הספר למוזיקה של מנהטן. הוא ניהל מוזיקלית פרויקטים של מוזיקה יהודית בניו־יורק, ושימש כמנהל המוזיקלי של קהילה גדולה ומבוססת בלונג־איילנד, רוזלין הייטס. "בקהילות לא אורתודוקסיות בארה"ב המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהקהילה, והיא מאוד משמעותית שם, עד כדי שכירת מנהל מוזיקלי במשרה מלאה", הוא מסביר. "כתבתי גם מוזיקה לסרטים ופרסומות, בעיקר סרטי דוקו ברשת ABC, ויש לי הרכב שאני עובד איתו".
איזי גליקסברג: "מוזיקה יהודית היא מוזיקת עולם. זו מוזיקה שיש לה קו רגשי, יש לה אמירה מאוד מיוחדת מוזיקלית ואנרגטית, תדר מאוד ספציפי. אנחנו לוקחים בפרויקט הזה את התדר ופותחים אותו, רוכבים עליו, מוציאים אותו לעולם"
הסיפור של מאיר בריסקמן דומה אבל שונה: "באתי מבית חרדי, אני בכור לתשעה אחים. יש לנו 'דם כחול' – אמא שלי ממשפחת סורוצקין". הוא בן 40, גרוש, ובנו (18) התגייס לא מזמן במסגרת חרדית. "מגיל אפס ינקתי את עולם הניגון", הוא מספר. "היינו מאוד מוזיקליים בבית, התחלתי לנגן אחרי שפסנתר התגלגל לבית שלנו. סבי תרם פסנתר ל'בית יעקב', והיה שם פסנתר ישן. שאלו לאן להעביר אותו, והוא אמר 'תשלחו לבת הזקונים שלי', להלן אמא שלי. הייתי בן 14, מנגן משמיעה. בעולם החרדי השירה היא עניין יומיומי – חזן, בעל קורא, לשיר בחתונות. למדתי בישיבות הכי נחשבות – סטפנסקי, נתיבות יעקב, נחלת הלוויים בחיפה וקול תורה בירושלים. אבי הוא 'משיב' בישיבת מיר. בגיל 21 כבר הייתי אבא לילד, הייתה לי אז להקת חתונות והסקסופוניסט שלי אמר שאני חייב ללכת ללמוד מוזיקה. לא ידעתי תווים בכלל, לא קיבלתי השכלה, האורגן הראשון שקיבלתי ושהיה רק שלי היה מתנה בגיל 22 שקיבלתי מסבתי החורגת. נכנסתי לאקדמיה למוזיקה בגיל 24 כחרדי, הייתי החרדי היחיד במוסד. בעצם היה עוד אחד, אבל הוא היה חוזר בתשובה אז זה לא נחשב. וכאן צריך לומר את האמת – הכניסה לאקדמיה למוזיקה מוציאה אותך מכלל ההגדרה כחרדי. אתה יכול להיות דתי, לא חרדי, בטח לא ישיבתי. היום הראשון שלי באקדמיה למוזיקה היה היום הראשון בחיי שבו לא לבשתי חולצה לבנה כשאני לא בבין הזמנים או משהו כזה".
גליקסברג: "אני חושב שזה מה שמשותף לשנינו – הלכנו למוזיקה קלאסית בלי שגדלנו עליה. אני התחלתי ללמוד פסנתר כשהייתי בצבא. הבאנו איכשהו פסנתר לבסיס. למדתי לקרוא תווים בגיל 17. אומנם ניגנתי בחצוצרה כשהייתי קטן למשך תקופה, אבל זה לא היה רציני ולא זכרתי כלום".
בריסקמן: "הגישה הראשונה שלי לתווים, הפעם הראשונה שבכלל ראיתי את זה, הייתה בגיל 23. התחלתי עם כמה אקורדים של מתי כספי, ולאט־לאט עם האוכל בא התיאבון ולמדתי לעומק. כשהציעו לי ללכת לאקדמיה למוזיקה שאלתי מה זה, אמרו לי – כמו אוניברסיטה. אני כאמור חרדי, אב לילד, נשוי ועם להקת חתונות – מה הקשר שלי לאוניברסיטה. אבל חברים מסביב הפעילו עליי לחץ ואחרי ארבעה ניסיונות התקבלתי. למדתי כמו מטורף, התגרשתי בין שנה א' ל־ב', ואיכשהו שרדתי ולמדתי שמונה שנים באקדמיה: שני תארים בקומפוזיציה רב־תחומית וניצוח, ותואר שני בניצוח. ואז נסעתי לניו־יורק להתחיל לעבוד ולהתפתח. במקביל שרתי במקהלה של בית הכנסת הגדול בירושלים, לפעמים גם ניצחתי כשאלי יפה היה בחופש, עבדתי המון במוזיקה יהודית, בהפקה, ניצוח, תזמור סימפוני וחזנות. הייתי גם מורה בבית הספר של נפתלי הרשטיק במשך שלוש שנים ואני עושה פרויקט חזנות וג'אז עם הבן שלו, נתנאל. בגדול, אני עוסק המון בשנים האחרונות במוזיקה יהודית ובחיבור שלה למוזיקה עכשווית. ידעתי שבצפון אמריקה יש הרבה יותר ביקוש לתחום שהחלטתי לעסוק בו – וצדקתי. הפכתי למנהל המוזיקלי של הקהילה הקונסרבטיבית הכי גדולה בצפון אמריקה, בטורונטו, 'נווה צדק'. בראש השנה ויום כיפור 3,000 איש שומעים אותי מתחזן מתוך קהילה של כמעט עשרת אלפים איש".
איך קיבלה המשפחה את המעבר שלך לעולם החילוני?
ברור שזה לא היה החלום שלהם, לא מצבי הדתי ולא מה שבחרתי. אבל הם לא ישבו שבעה או כמו שיש סיפורי קיצון שאוהבים לספר על העולם החרדי. אנחנו בקשר אוהב, הכול בסדר. יש הבדלים כמובן בחשיבה, אבל כולנו בקשר".
כפי שכבר ניכר מהשיח, הפרויקט כולל הופעות אורח של שלל אמנים, בהם ראפרים משלל סוגים ורקעים. בריסקמן מציין כמה: "רועי קאשי זה סיפור מעניין. הייתה לו איזו פסגה, והוא לקח אחורה. הגענו אליו דרך רביד פלוטניק, ששמע את הפרויקט והתלהב אבל אמר שהוא רוצה לתת לו קצת לרוץ לפני שיתחבר אליו. הוא דיבר עם רועי וככה התחברנו. גם ניסים בלאק משתתף. הוא ראפר אפרו־אמריקני שהתגייר ועלה לארץ, אמן מוכר שחתום ביוניברסל. רביד כחלני מ'יאמן בלוז': כולם מאוד מוכרים ומאוד מצליחים בתחום".
איך חיים ממוזיקה כזו? איך מממנים אותה?
בריסקמן: "הכול יוצא מהכיס שלנו כרגע. שנינו מרוויחים מספיק כסף כדי להשקיע בפרויקט. יש לנו תוכנית של השפעה ישירה ועקיפה של הפרויקט קדימה גם מבחינה כלכלית, כמו התפתחות לכתיבת פסקולים לסדרות כמו שטיסל, שהפרויקט הזה מתאים להן כמו כפפה ליד. יש הרבה כיוונים, אנחנו באים למשהו אמיתי וכנראה גם נצא להופעות כשיהיה לנו מספיק חומר שיצא ויצליח".
אתם מכוונים יותר לאמריקה או יותר לישראל?
גליקסברג: "התחלנו בארץ, אבל זה פרויקט של מוזיקת עולם שיתרחב לשפות נוספות ויעסוק בהבאת מוזיקה בתצורתה הגולמית, בהתאמה למשהו מאוד כללי בסגנונות אלקטרוני וגרוב".
שניכם יצאתם בשאלה ונשארתם מחוברים למסורת. התגובה הדתית יכולה להיות שמדובר במשהו שמרדד את הטקסטים הקדושים. אבינו מלכנו, למשל, נאמר בשיברון לב בימים הנוראים, ואתם עושים ממנו קליפ פסיכדלי.
בריסקמן: "אני מוכרח לומר שבשבילי הטקסטים האלה הם יומיומיים, לא משהו שתחום לימים נוראים או משהו דומה".
גליקסברג: "אני כופר בהנחת היסוד שהעלית, שאנחנו מורידים מקודש לחול. אנשים שמקשיבים לראפ או לרדיוהד, זה דבר מאוד דתי עבורם. זו לא מסיבה בשבילם. צריך קצת לשחרר בשביל לחוות את זה, אבל הופעה של ניק קייב היא חוויה דומה מאוד לשהייה בבית כנסת, בלא מעט מובנים: הרבה אנשים, מטרה משותפת, וטקסטים שכולם מכירים. כמובן שזה גם שונה, אבל בסוף הכול אותו דבר באמצעים אחרים.
אני מסכים שזו רוחניות, אבל רוחניות אחרת. החיבור ביניהן יכול לצרום לאנשים מסוימים.
גליקסברג: "המיסטיקה של כל הדתות מדברת על הורדת מחיצות. הייתי מצפה שאדם דתי באמת יתחבר למה שאנחנו עושים, כי אנחנו מורידים מחיצות. הדחף המוזיקלי של הפרויקט הוא מתוך החיבור העמוק שלנו לשירים האלה. אנחנו בעצם נפגשים לעשות טיש באולפן. מאיר ואני מתחברים בנקודה של האקסטזה הרגשית, זו בעינינו המהות של הניגונים האלו. כשיום של הקלטות נפתח, אנחנו ממש נכנסים לזה. הניגונים האלו הם פצצת רגש, פצצה שלעיתים מתפוצצת, גם בינינו, ואנחנו נותנים לפצצה הזו מקום, וממשיכים לחפור עד שאנחנו מגיעים ללב העניין. מוזיקלית ולא מוזיקלית".
בריסקמן: "הסשנים שלנו הם ממש לא רק מוזיקה. הם כוללים ויכוחים – פוליטיים ופילוסופיים, מלאים בזיכרונות ילדות. וכשמגיע הערב, לרוב נמשיך אותו עם האהבה האחרת שלנו, בישול".
מה בסופו של דבר המטרה שלכם ושל הפרויקט?
בריסקמן: "להנגיש את הניגון היהודי. החוויה היא זו שקובעת, וכבר ראיתי חרדים ששומעים חלקים מהפרויקט, והם מקרבים אותם. שומעים שהפרויקט מחבר, שהוא בא ממקום מתגעגע וחיובי. הלב שלנו נמצא שם והכוונה ברורה".
