יובל שחם: "בישראל אין מספיק מתקנים, משאבים וזמן להשקיע בצעירים, ואחת הבעיות בענף היא שאין מדרגה מקצועית בין ליגת הנוער לבוגרים. זה פוגע בכולם, כי רוב השחקנים מגיעים לבוגרים כשהם עדיין לא מוכנים"
בזמן ששחם היה בארה"ב הוא התחיל ליצור קשר עם מאמנים במכללות שונות. "כשחזרתי לארץ התחלתי להפיץ את הבשורה ולקשר שחקנים מקומיים למכללות. ואז כשפרצה הקורונה, הקמתי את הסוכנות והתחלתי לעשות את זה באופן בלעדי".
בשנת הפעילות הראשונה שלה, שלחה הסוכנות של שחם 11 שחקנים לארה"ב, בשנייה היא שלחה 18 והשנה מספרם מתקרב ל־25. "אני חושב שהנושא צובר תאוצה כי הכדורסלנים מבינים שעבור רבים מהם זו הדרך הטובה ביותר לקבל תמורה על ההשקעה ארוכת השנים בענף, תמורה שהכדורסל הישראלי פחות מאפשר. בכדורסל הישראלי אין מספיק מתקנים, משאבים וזמן להשקיע בצעירים, ואחת הבעיות הגדולות בענף היא שאין עוד מדרגה מקצועית בין ליגת הנוער לבוגרים. זה פוגע בכולם, כי רוב השחקנים מגיעים לבוגרים כשהם עדיין לא מוכנים, גם כאלה שבלטו מאוד בגילים הצעירים. שחקנים אמורים להמשיך לשחק ולהתפתח אבל עם השירות בצבא וריבוי הזרים והמתאזרחים, רבים מהם פשוט נתקעים. בקולג' מקבלים תואר, לומדים שפה ומשתפרים מקצועית כי יש מערכת שהמהות שלה היא לפתח צעירים. בנוסף, כשאתה בקולג' אתה מבוקש יותר בארץ לעומת שחקן שמשחק בליגה הלאומית".
ליגת המכללות האמריקנית מחולקת לשלוש רמות איכות שונות שבכל אחת מהן משתתפות מאות אוניברסיטאות. "בגלל המגוון הבלתי נגמר, כל שחקן יכול למצוא את המסגרת שמתאימה לו, וגם שחקן ישראלי שמשחק היום בליגה א' ולא מספיק טוב לליגה הבכירה יכול להרוויח תואר בזכות היכולות המקצועיות שלו ולזכות בחוויית חיים יוצאת דופן", מסביר שחם. "כששחקן פונה אליי, השלב הראשון הוא לצפות בקלטות שלו, במטרה להבין לאיזו רמה הוא מתאים, לבנות עבורו פרופיל ולהתחיל לשווק אותו הלאה. אנחנו שולחים הצעות להרבה מקומות, כשהעבודה שלי היא להביא אותו למצב הטוב ביותר. ברגע שיש עניין מבחינת הכדורסל, העניין האקדמי והציונים נכנסים לתמונה, וצריך גם לעבור שני מבחנים בשביל להתקבל".
לעולם המכללות יש גם היבט כלכלי משמעותי: שחקן שמתקבל לקבוצת קולג' בדרגה הבכירה זוכה למלגת לימודים מלאה לארבע שנים, ששוויה מוערך בכ־200 אלף דולר ולפעמים יותר. "גם ברמת המכללות השנייה יש אפשרות לקבל מלגה אקדמית חלקית בהתאם לציונים שלך", אומר שחם. "אם מאמן קבוצת הכדורסל רוצה שתגיע, גם לו יש מלגות, שלפעמים משלימות למלגה שלמה או חלקית ובכל מקרה חוסכות הרבה מאוד מהתשלום".
רזיאל חיון: "אנחנו מקבלים הרבה עזרה עם הלימודים – אם זה מורים פרטיים, גמישות מצד מרצים שאוהבים את הקבוצה ועוזרים עם לוחות הזמנים של המבחנים, ויועצת שעוזרת לארגן את הדברים. אני מקבל כאן תנאים שאף קבוצה בארץ לא יכולה להעניק"
אחד השחקנים שאותם חיבר שחם לקולג' הוא רזיאל חיון, שסיים לאחרונה את עונת הבכורה שלו במנהטן קולג', החברה בליגת המכללות הבכירה. "זמן קצר אחרי שהגעתי, המאמן שהביא אותי פוטר ושלושה שחקנים בכירים עזבו, וזה אפשר לי לשחק יותר דקות", מספר חיון. "בעונה הראשונה שיחקתי 16 דקות בממוצע לערב, משהו שבדרך כלל לא קורה לשחקנים צעירים. סיימנו במקום השישי בליגת ה־MAAC (ליגה של 11 מכללות בצפון־מזרח ארה"ב, ד"מ) ולצערי הודחנו כבר ברבע הגמר בטורניר סיום העונה".
חיון מספר שתהליך המעבר לחו"ל נוהל כולו בזום: "דיברתי עם הרבה מאמנים, קיבלתי הצעות שונות, ניהלתי שיחות עם יובל ועם ההורים והחלטתי שמנהטן תהיה המקום הטוב ביותר עבורי מבחינה מקצועית".
חיון הוא גארד בן 21 המתנשא לגובה של 1.94 מטר, ושמו אינו זר לענף הכדורסל בארץ. הוא החל לשחק כדורסל באילת, עיר הולדתו, עבר לאקדמיה של הגלבוע בגיל 13 ולאחר שהוביל את התיכון בעמק חרוד לאליפות התיכונים ב־2017 מול מכבי תל־אביב, עבר לשחק במדי הצהובים. חיון שיחק גם בנבחרות ישראל הצעירות, שימש כקפטן הנבחרת עד גיל 16 והיה חלק מהנבחרת שזכתה באליפות אירופה בדרג ב'. ב־2019 חתם בהפועל אילת ואחרי שנתיים שבהן לא הרבה לשחק, עבר לעונה אחת במכבי חיפה מהלאומית, שבה הציג יכולת טובה.
"הטעות שלי הייתה שנשארתי באילת שנתיים אפילו שלא שיחקתי. זה גרם לי להרגיש שאני עומד במקום", הוא אומר. "אם היית שואל אותי לפני חמש שנים הייתי אומר לך שאין סיכוי שאצא לקולג', אבל אז התחלתי לשמוע על חוויות טובות משחקנים שיצאו, חיפשתי אלטרנטיבה ובזכות המעבר חזרתי ליהנות שוב מכדורסל ואני מרגיש שהדרך שוב מוארת עבורי".
חיון חי במעונות של הקולג', בסמוך לשכונה יהודית בברונקס. במקביל לעיסוק בכדורסל הוא לומד גם לתואר במנהל עסקים. "אנחנו מקבלים הרבה עזרה עם הלימודים – אם זה מורים פרטיים, גמישות מצד מרצים שאוהבים את הקבוצה ועוזרים עם לוחות הזמנים של המבחנים, ויועצת שעוזרת לארגן את הדברים. אני מקבל כאן תנאים שאף קבוצה בארץ לא יכולה להעניק, עם מתקן מתקדם שכולל חדרי כושר, אמבטיות קרות וחמות, מכונת קליעות שיורה אליך כדורים, צוות שלם של מטפלים, מאמני כושר ועוזרי מאמן, שאחד מהם תמיד זמין עבורך אם אתה רוצה להתאמן, גם אם זה בחצות הליל. העבודה כאן מחזקת לי את הגוף ומאוד משפרת אותי מקצועית".
איך הייתה ההתאקלמות שלך?
"קלה מאוד, אפילו שהייתי צריך לשפר את האנגלית שלי. הכרתי כאן בת זוג, וביום החופשי שלנו בכל שבוע אני נוסע עם חברים לעיר ונהנה מאוד. אני לא חושב שזו חוויה שמתאימה לכל אחד אבל למי שכן, אני בהחלט ממליץ ללכת על זה. הקושי הכי גדול מבחינתי הוא המרחק מהבית לתקופה ממושכת. הטכנולוגיה היום אומנם מקילה על התקשורת, אבל זה עדיין בלי חיבוק מאמא ובלי ליהנות מהאוכל שלה".
עד כמה אינטנסיבי לוח הזמנים שלך?
"במהלך העונה הוא מאוד אינטנסיבי. בתקופת ההכנה מתאמנים פעמיים ביום, כמות שיורדת קצת כשהעונה מתחילה, כי במשך כמה חודשים משחקים פעמיים בשבוע. יש גם אימונים בחדר כושר והרבה לימודים וזה בהחלט עמוס, אבל זו עדיין ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים".
יש סיכוי מבחינתך להגיע גם ל־NBA?
"אני מציאותי ויודע שהאפשרות רחוקה ממני. החלום שלי הוא לסיים כאן ארבע שנים, להוציא תואר ולהשתלב בהמשך באחת מקבוצות היורוליג".
בשנה האחרונה הפכה ירדן גרזון לכוכבת בעולם כדורסל המכללות. לאחרונה היא סיימה את עונת הבכורה שלה במדי מכללת אינדיאנה, אחת הבכירות והחזקות בכדורסל האמריקני שנחשבת גם לאחד מבתי הספר הבכירים במדינה למנהל עסקים. "עבור כדורסלניות, היציאה לקולג' היא חובה, כי לצערי כרגע בכדורסל הישראלי אין שום אופק עבורן", אומר שחם. "אצל הגברים הישראלים, המצטיינים יגיעו למכבי תל־אביב או הפועל ירושלים, ירוויחו סכומים יפים ויעשו קריירה. אבל זו מציאות שלא קיימת בכדורסל הנשים הישראלי. במכללה הנשים מקבלות תנאים זהים לאלו שהגברים מקבלים, הן מסיימות תואר ועוברות חוויות מיוחדות במינן".
גרזון הציגה מספרים מצוינים השנה ובמהלך העונה נבחרה ארבע פעמים לרוּקית העונה בליגת ה־BIG 10 היוקרתית. "שמחתי לשמוע על הבחירה וכיף לקבל הכרה, אבל האמת היא שהייתי מוותרת על התואר הזה בשביל לזכות באליפות", היא קובעת. "הגעתי לכאן עם הרבה חששות וחוסר ידיעה ואני שמחה שעמדתי ברוב המטרות שהצבתי לעצמי. התאקלמתי, אני מרגישה בנוח, והכי חשוב – הפכתי לשחקנית מובילה בקבוצה וקיבלתי הרבה ניסיון להמשך".
גרזון, גארדית בת 19, גדלה במחלקת הנוער של מכבי רעננה, שם גם שיחקה כבר בגיל 16 בקבוצה הבוגרת. לפני המעבר לקולג' היא שיחקה במשך עונה במכבי רמת־גן וסיימה אותה עם תואר מלכת הסלים הישראלית. "כבר מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה לצאת ולשחק כדורסל בארה"ב, כי המעמד והרמה של כדורסל הנשים כאן הרבה יותר גבוהים", מספרת גרזון. "התהליך למציאת המקום הנכון הוא ארוך והתחלתי אותו כבר בתיכון. במשך שלוש שנים הייתי בקשר עם המאמנים פה באינדיאנה, הגעתי גם לביקור כדי לבחון מקרוב את הדברים, הרגשתי שזה המקום הנכון להיות בו ואני לא מצטערת לרגע. המתקן והתנאים פה הם ברמת ה־NBA ודואגים לנו כאן להכול כולל הכול".
איך הייתה ההתאקלמות שלך?
"ההתחלה לא הייתה פשוטה, אף שאמא שלי הגיעה איתי לשבועיים הראשונים ושכולם מסביב ניסו לעזור. הייתי צריכה להתרגל לשפה, לתרבות השונה, לאוכל וגם לאימונים בעצמם. האינטנסיביות הייתה הרבה יותר גבוהה ממה שהייתי רגילה, ואחרי האימונים הראשונים פשוט הייתי מפורקת. למזלי היו לי חודשיים להתרגל עד שהעונה החלה, וכשזה קרה כבר הייתי במקום טוב יותר. היום הקבוצה היא כבר כמו משפחה בשבילי, ולמרות שהמנטליות הישראלית מאוד שונה מהאמריקנית, אנחנו חברות טובות, מבלות יחד וזה אחד הגורמים שהופכים אותנו לקבוצה טובה".
הופתעת שזכית לכל כך הרבה קרדיט כבר העונה?
"תמיד ידעתי למה אני מסוגלת אבל אני חושבת שהפתעתי מאוד את המאמנים שלי בדרך שבה התאקלמתי על המגרש ומסביב, בעיקר מכיוון שמדובר בסגנון משחק שונה מהסגנון באירופה. בגלל הקורונה הם אף פעם לא ראו אותי משחקת בלייב, והייתי סוג של הימור עבורם. אבל אחרי כמה משחקי אימון טובים, הם נתנו לי יותר מקום".
עד כמה זה שונה מהכדורסל שהכרת?
"שיחקתי בארץ מול זרות ושחקניות מקצועיות מצוינות אבל העבודה כאן שונה, האתלטיות והתחרויות ברמה אחרת, כל משחק משמעותי ואת באה למלחמה. בכל יום אני עובדת כאן על הפרטים הקטנים ביותר – זה מוציא ממני את הכי טוב שלי. בנוסף, רמת הסקאוטינג פה מדויקת ברמה הכי גבוהה שיש, כי יש לנו בקבוצה שמונה אנשים שאחראים לזה, ונכנסים פה לדקויות הכי קטנות. זה מעלה את הרמה".
יחד עם גרזון, רשמה אינדיאנה הישגים נפלאים בעונה האחרונה. היא סיימה ראשונה בליגה, לראשונה מזה 40 שנה, ומינפה את ההישג הזה לאליפות הקונפרנס, כאשר במשחק האחרון נשבר גם שיא הקהל שהגיע למשחק ועמד על יותר מ־13 אלף איש.
"כיף שקבוצת הנשים פה מקבלת הכרה כל כך גדולה וכמעט כל מי שחי פה באזור מכיר אותנו", אומרת גרזון. "אנשים עוצרים אותי בקניון ומבקשים להצטלם איתי, זה משהו שאף פעם לא קרה לי בארץ וזה כיף. אני אוהבת להיות חלק מקבוצה גדולה, שמכוונת למקומות הכי גבוהים שאפשר". למרות ההצלחה, הסתיימה העונה של אינדיאנה באכזבה, לאחר הפסד לא צפוי בסיבוב השני בטורניר המכללות מול מיאמי, אף שדורגה ראשונה בתחילת בטורניר. "זה היה קשה. אף אחת לא הייתה מוכנה להפסד. אנחנו קבוצה יותר טובה מהן, אבל במשחק אחד הכול יכול לקרות. המשחק הסתיים עם הרבה עצבים והרבה דמעות אבל אין מה לעשות, זה חלק מהספורט".
הניצחון של מיאמי בסיבוב הראשון מול אוקלהומה מנע מפגש פיקנטי בין גרזון לאחותה ליאור בת ה־21, שמשחקת גם היא בקולג' ונחשבת כמוה לתקווה החדשה של כדורסל הנשים הישראלי. "ליאור ואני קרובות מאוד ובשלבים הראשונים שלי כאן עזר לי שאני יכולה לשאול אותה שאלות, להתייעץ, לדבר ולהעביר חוויות. היא עברה בדיוק את אותם הדברים באוקלהומה והבינה אותי מצוין".
בחודש הקרוב תצא לדרך בישראל אליפות אירופה לנשים. האחיות גרזון יהיו חלק מהסגל של הנבחרת המתחדשת שלנו, תחת המאמן שרון דרוקר. "יש לנו נבחרת חדשה וטובה, שעשתה תוצאות יפות השנה בלי הנציגות מהקולג'ים, ואנחנו נבוא להוכיח שאנחנו לא נחותות מאף נבחרת אחרת בתקווה שנעבור לפחות שלב", אומרת גרזון. "כולנו מקווים שהאליפות תעלה את החשיפה של כדורסל הנשים בארץ. חשוב מאוד שנחזק שוב את הזהות הישראלית שקצת נעלמה, ושהדור החדש שפורץ עכשיו יעשה קריירות יפות, מה שייצור יותר עניין סביב הענף".
על מה את חולמת?
"המטרה שלי היא להגיע ל־WNBA וזו אחת הסיבות שבחרתי להגיע לכאן. אני מאמינה שאסיים ארבע שנות לימוד עם תואר במנהל עסקים, ואז אגש לדראפט". 
בנוסף לשחקנים שכבר משחקים במכללות, יש רבים שמתדפקים על הדלתות. אחד מהם הוא טל בר חמא, צעיר בן 18 שמשחק בשנתיים האחרונות כגארד באקדמיה לכדורסל במדריד, ספרד, ופועל יחד עם שחם על מציאת קולג' עבורו בארצות הברית. בר חמא נולד וגדל בשוהם, שם שיחק בקבוצה המקומית עד גיל 12, ומשם הצטרף לרילוקיישן של משפחתו בגילברטר. "אבא שלי מצא לי שם קבוצה בשם ULB ששיחקה במוז אנדלוסיה, על החוף בין גיברלטר לספרד, ובכל יום היו מסיעים אותי כמה דקות מעבר לגבול, בכדי שאלך לשחק", מספר בר חמא, "ההשתלבות שלי היה קשה, גם חברתית וגם מבחינת השפה, אבל הוכחתי שאני שחקן טוב והפכתי למוביל בקבוצה. בגיל 15 גם העלו אותי להיות בסגל של הקבוצה הבוגרת של המועדון, חוויה שהייתה מאוד קשוחה בשלב הראשונים, כי כולם היו הרבה יותר מבוגרים וחזקים ממני".
"בגיל 16 וחצי אבא שלי הבין שאני צריך אתגר חדש, אז הוא איתר את האקדמיה לנוער, שמפתחת שחקנים מכל אירופה, ומשחקת בליגה הראשונה לנוער". גם באקדמיה הפך בר חמא לשחקן חמישייה ואת העונה השנייה סיים עם נתונים נאים של 13 נקודות, 3.5 אסיסטים, 4 ריבאונדים ו-2.7 חטיפות ב-31 דקות בממוצע לערב. למרות היכולת, בר חמא אינו מוכר בישראל ומעולם לא קיבל זימון לאחת מהנבחרות הצעירות. "לצערי מעולם לא היה לי קשר עם אף גורם בכדורסל הישראלי, והתחושה שלי שיש הרבה פוליטיקה בכל מה שקשור לזימון לנבחרות", הוא טוען, "השנה שיחקתי בטורניר בארץ עם הקבוצה שלי והרגשתי שאני בהחלט ברמה המתאימה. החלום הכי גדול שלי עכשיו הוא למצוא מכללה טובה, לסיים תארים ראשונים בפסיכולוגיית ספורט ולאחר מכן לשחק באירופה".
