במועדון גברים בהלסינקי שעל סף מלחמת העולם השנייה, החיים הנינוחים לכאורה מפנים את מקומם לחששות, לפערים בתפיסות עולם ולסדקים שמבעדם פורץ העבר הקרוב, מימי מלחמת העולם הראשונה, ומטיל צל כבד.
ספרו של צ'ל וסטו ((Kjell VestÖ מציב בפני קוראיו לא מעט מחסומים, ובראשם מחסום הידע, או חוסר הידע. כדי להבין מה קורה בספר נחוץ ידע בסיסי על אודות ההיסטוריה של פינלנד מן המאה ה־19 ואילך. לרובנו יש מושג קלוש ביותר בנושא זה, ואולי עוד פחות מכך.
רות שפירא, המתרגמת המעולה של הספר, מספקת ב"אחרית דבר" מידע רב ונחוץ על פרקים בתולדות פינלנד בסביבות שנת 1918, שלהי מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1938 – שנת ה"אנשלוס" ושל אוסטריה והקדימון למלחמת העולם השנייה. הרקע הזה חיוני מאוד, ובלעדיו קשה להבין את המתרחש בספר. מומלץ אפוא לקרוא את אחרית הדבר עוד לפני שניגשים לעלילה עצמה. עם זאת, נראה שהמתרגמת המעיטה בהתייחסותה לסוגיית האנטישמיות בפינלנד. זו לא הצטמצמה רק לפרשה המוזכרת בספר, של פגיעה באצן היהודי אברהם טוקזייר, שהגיע ראשון לגמר בתחרויות הקדם־אולימפיות שנערכו בהלסינקי לרגל חנוכת האצטדיון האולימפי בעיר, אך הודח למקום הרביעי כדי לרצות את הגרמנים שהיו נוכחים כאורחים רשמיים באירוע.
אנטישמיות ודאגה ליהודים
היהודים הגיעו לראשונה לפינלנד אחרי שזו עברה לשליטת האימפריה הרוסית והפכה לדוכסות אוטונומית־למחצה בתוך האימפריה. בשנת 1858 התירו הרוסים לחיילים יהודים בצבא הצאר ששירתו בפינלנד להישאר שם עם משפחותיהם לאחר שחרורם, והחלטה זו מציינת את ראשית הנוכחות היהודית בפינלנד. ב־1889 הוחל בחקיקה שנועדה להגביל את מספר היהודים ולהצר את צעדיהם. האנטישמיות הרשמית הוסרה רק ב־1917, כאשר פינלנד זכתה בעצמאות, ותושביה היהודים קיבלו זכויות אזרח שוות.
עם קבלת העצמאות פרצה בפינלנד מלחמת אזרחים נוראה בין דוברי השוודית, ה"לבנים", לדוברי הפינית, ה"אדומים". פינלנד הייתה חצויה מראשיתה בין מעמד עליון אמיד של בעלי אחוזות ובעלי מקצועות חופשיים כגון רופאים, עורכי דין ותעשיינים, שהיו דוברי שוודית ושמרו על זיקה לגרמניה, ובין שאר האוכלוסייה – פועלים, דייגים ואיכרים – שדיברו פינית ונטו לרוסיה. ה"לבנים" כלאו את מתנגדיהם ה"אדומים" במחנות, התעמרו בהם כעבדים והרעיבו אותם עד מוות. התיאורים של "מחנות הרעב" ו"מחנות המוות" מזכירים את זוועות הנאצים. ואכן, היו אלה הגרמנים שהדריכו את ה"לבנים" והקנו להם הכשרה צבאית ומנהלית. זוועות 1918 עומדות במרכז הספר כזיכרונות ילדות המטילים צל על החיים בהווה.
המאבק הפנימי בין ה"לבנים" דוברי השוודית ותומכי גרמניה, ובין ה"אדומים" דוברי הפינית ואוהדי רוסיה, השתקף גם ביחס ליהודים. הפינים ה"שוודים" תמכו ברובם בנאצים, תיעבו את היהודים וליבו את האנטישמיות כלפיהם. העוול שנעשה לאצן היהודי (שנקרא בספר סלומון יארי), הוא אחד הביטויים לכך. חרדותיו של יוגי (יואכים) יארי, המתואר בספר כאחיינו של האצן, משקפות את מצב רוחם ואת דאגותיהם של יהודי פינלנד נוכח הידיעות על רדיפות היהודים תחת השלטון הנאצי, וגם את היותם לחוצים בצבת היריבות החברתית והפוליטית בין שתי האוכלוסיות המקומיות.
בעקבות "מלחמת החורף" – שבה הצבא הגרמני השתלט על פינלנד – סירבו הפינים, למרות לחץ גרמני, למסור לידיהם את יהודי ארצם, אך אפשרו לגרש את 300 הפליטים היהודים שנכנסו למדינה מאוסטריה ומהארצות הבלטיות. הגירוש הזה הופסק בעקבות סערה ציבורית, כאשר נודע ששמונת היהודים הראשונים שגורשו נרצחו בידי הגרמנים. לזכרם הקימו נוצרים מפינלנד את הכפר "יד השמונה" בהרי ירושלים. בשנת 2000, בעת ביקורו בישראל, התנצל ראש הממשלה הפיני על הסגרת שמונת הפליטים, ובנובמבר 2003 מינתה ממשלת פינלנד, לבקשת מרכז שמעון ויזנטל, ועדה לחקירת הטענה על הסגרת מספר לא ידוע של שבויי מלחמה יהודים־רוסים לגרמניה הנאצית. לפי מחקר של הארכיון הלאומי של פינלנד, 1,408 חיילים פינים התנדבו לשורות האס־אס והשתתפו במעשי רצח של כעשרת אלפי יהודים, שבויי מלחמה רוסים ובני לאומים אחרים באוקראינה.
על הרקע הזה מעניין לציין כי צבא פינלנד סיפק לחיילים היהודים ששירתו בו בית כנסת שדה, ששכן באוהל צבאי בחזית. באוהל היה ארון קודש וספר תורה, ובכל שבת נערכו בו תפילות. אחרי המלחמה הועברו ארון הקודש וספר התורה לבית הכנסת הפועל בהלסינקי.
הזוועות של 1918
יחסם האמביוולנטי של הפינים ליהודים, והאנטישמיות שהייתה טבועה בפינים דוברי השוודית המקורבים לגרמנים, זוכה לאזכור לא מועט בנקודות שונות בספרו של וסטו, שעלילתו מתרחשת בהלסינקי בסביבות 1938. זוהי תקופה טובה בפינלנד: הכלכלה משגשגת, המעמד הגבוה דובר השוודית נהנה מחופשות קיץ ארוכות ומבתים חדישים ומנקרי עיניים, ואת מקום משכנות העוני והבקתות העלובות בפרוורי העיר תופסת בנייה עירונית מודרנית ורבת קומות עבור מעמד הפועלים. פינלנד החופשית פותחת בפני אזרחיה הזדמנויות קידום, השכלה משופרת ותעסוקה מלאה. העתיד נראה מבשר טובות, אלא שמבחוץ נשבו רוחות מבשרות רע: עליית הנאציזם בגרמניה, ה"אנשלוס" ושאיפות ההתפשטות של הרייך השלישי מצד אחד, וסטלין והקומוניזם תאב הכוח מצד אחר. ובתוך פינלנד – במקום התהום המעמדית הישנה בין דוברי שוודית לדוברי פינית, נפערה תהום בין אוהדי הנאצים למתנגדיהם.
בתוך אווירת חוסר היציבות הזאת מתנהלים חייהם של גיבורי הסיפור. הם הניחו את העבר הקשה מאחוריהם ומנסים לחיות היטב ולהתקדם אל העתיד, ובינתיים מבלים בקולנוע, במועדוני ריקודים ובמועדונים חברתיים אקסקלוסיביים. עורך הדין קלאס (קלאבן) תוּנֶה, שהתגרש לאחרונה מאשתו, שוכר מזכירה חדשה למשרד. מטילדה ויק היא אישה סולידית ושקטה, בת למשפחת פועלים שהתקדמה בחיים. המשרד מתנהל על מי מנוחות, אם כי בהצלחה מוגבלת. תוּנֶה, בעל המשרד והמעסיק של גברת ויק, הוא איש נינוח שמשרה אווירה טובה על הסובבים אותו, אף שבסתר הוא עדיין מתייסר על הפרידה מאשתו. הוא יושב הראש והמייסד של "מועדון יום רביעי": מפגש חודשי בין קבוצת גברים, שמבוסס על היכרות בין חברים מן המעמד הגבוה, אנשי משפט, רפואה וכיוצא באלה, שנוהגים להיפגש ולהשתכר יחד, ושומרים על ידידות איתנה לאורך שנים רבות.
למרות המראה הסולידי והמאופק שלה, גברת ויק משדרת תחושה שהיא מסתירה אי אלה סודות אפלים, המאיימים על שלוות המשרד. ואכן, גברת ויק היא החוליה המקשרת את ההווה של שנת 1938 אל הזוועות של 1918: מתחת לחזות המאופקת והשלווה היא מסתירה בקפדנות את סוד עברה. בשעות הבודדות שלה מחוץ למשרד, הטראומות שחוותה שבות ומתנפלות עליה. סיוטי הלילה מחזירים אותה אל רגעי הזוועה, ומחשבות אפלות וזיכרונות קשים קופצים עליה דווקא בצאתה אל נופי הטבע השלווים.
כאשר היא פוגשת את עברה דווקא במקום שאמור להיות היציב והבטוח ביותר בשבילה, הקרקע מתחת רגליה מתחילה להתערער. היא תנסה להפוך את התחושות האלה לפתח מילוט מחיים עם צלקת מדממת.
ויכוח פוליטי מר
שמו המקורי של הספר, "תעתוע 38", אולי מעביר טוב יותר מהשם העברי את נוכחותם המתמדת של צללי העבר, ואת אימי בלהות העתיד שחותרים תחת ההווה של גיבורי הספר. הסופר – שקרא לספרו על שם השנה המבשרת אסון, 1938 – אינו מוותר על תיאורים מזעזעים מאירועי שנת 1918 ומ"מחנות הרעב" ו"מחנות המוות" הפיניים, מן הסתם משום שהזוועות המוקדמות יותר רומזות על העתיד להתרחש בצורה קשה יותר.
כך, למשל, אפשר להתרשם מן הוויכוחים בין הדמויות בספר סביב תוכניות האותנזיה, "המתת חסד", של בעלי מוגבלויות נפשיות, שבוצעו בהיקפים גדולים על ידי המשטר הנאצי, ושרופאים פינים־שוודים שוקלים ליטול בהן חלק. חיזוק נוסף להקבלה בין ההווה של הספר, שנת 1938, ל"מחנות הרעב" של פינלנד ב־1918, יוצר צ'ל וֶסטו בדמותו ובגורלו של יוגי (יואכים) יארי היהודי, ידידו של עורך הדין תונה וחבר ב"מועדון יום רביעי", שהולך ומתמוטט תחת כובד העלבון שגורמת לו האנטישמיות המזדמנת בפינלנד של עליית הנאציזם. למשל בתקרית סביב האצן היהודי, ובעיקר תחת החרדה והפחד שמטילות עליו הידיעות על המתרחש בארצות הנכבשות על ידי גרמניה.
גם "מועדון יום רביעי" נופל קורבן לאירועים, כשהעימות בין נאציזם, קומוניזם ודמוקרטיה, מאיים לפעור סדק עמוק בין החברים הוותיקים, והמועדון הופך לזירת ויכוח פוליטי מר שמכלה כל חלקה טובה.
"שתיקתה של גברת ויק" הוא יצירה מעולה של סופר שספריו אינם מוכרים לקוראי העברית. הספר הוא חצי בדיוני חצי היסטורי, כתוב מצוין, מתורגם לרוב היטב ומעניין. אבל הוא גם קשה למדי לקריאה ודורש מאמץ מיוחד – הן בגלל הצורך לפענח את הרמיזות הרבות לאירועים בהיסטוריה של פינלנד, ואולי גם משום שהסצנות שבמרכזן אירועי המחנות של 1918, מכות כאגרוף בבטן הקורא, ומזכירות את גורלם של היהודים עשורים ספורים לאחר מכן.
