בחצר וילה גדולה ומרווחת בלב בית־שמש יושבת חבורת גברים שמסבירים לי במאור פנים היכן אפשר למצוא את יוכי טולדנו. היא ממתינה לי בחדר שלה, עם גיסתה תמר לוי ועם אליעזר קושיצקי, מנהל הטיפול של מרכז "דרך אחרת" לגמילה מהתמכרויות, היחיד מסוגו שמיועד לציבור הדתי. שום דבר במרחב הנעים שיצרו לא רומז לסיפורים שרוחשים בין כתליו. יוכי (42), תושבת ביתר־עילית, היא המנכ"לית והמייסדת של המרכז. לצידה עובדים תמר (29), מנהלת המערך המקצועי שנשואה למכור לסמים "נקי", ואליעזר (39), מכור להימורים, שכבר עשר שנים הוא "נקי".
יוכי ותמר הקימו את המוסד הייחודי לפני חמש שנים כדי לספק פתרון לצרכיהם הייחודיים של בני החברה הדתית והחרדית. ההבנה הזו נבעה מסיפור אישי קשה שאיחד אותן: ההתמכרות של משה, אחיה של יוכי ובעלה של תמר.
"לא היה לנו קל", מספרת יוכי. "ההורים שלנו בעלי תשובה וזה לא פשוט לילד בשכונה חרדית. כשהתחתנתי הרגשתי שאני פורשת לִבנות את הקן שלי. אבל משפחה היא לא באמת דבר שאת יכולה להתנתק ממנו".
בזמן שיוכי עסקה בתא המשפחתי הקטן שלה המצב בבית הלך והחמיר, והגיע לשיא כשאחיה יוסף נרצח. "היו לי נקיפות מצפון גדולות על המצב שם. אחרי הרצח משה התחיל להשתמש בסמים ושוב הרגשתי שאני נקרעת בין הבית והילדים שלי ובין הרצון לעזור. משה הלך והידרדר והגיע להתמכרות קשה, ואנחנו כמשפחה לא ידענו מה לעשות, איך להתמודד עם זה. ההורים שלי תמיד היו מתייעצים איתי, והפעם פשוט לא ידעתי מה להגיד: לא הכרתי את העולם הזה. מכורים, זה ידוע, מגייסים את כולם ומתזזים את כל המשפחה כדי שכולם יעבדו בשביל ההתמכרות – וכך הזנו כולנו את המחלה שלו בלי להבין".
תמר לוי: "אם לא הייתי עוברת תהליך גם משה לא היה במקום שהוא נמצא בו היום. זה צריך לקרות ביחד. הייתי חולה לא פחות ממנו, הוא היה מכור אבל אני הייתי מכורה למכור"
בשלב מסוים משה הכיר לאחותו את החברה החדשה שלו, תמר. "אני זוכרת שכשהוא הביא אותה אליי הביתה, הסתכלתי עליה מלמעלה למטה ושאלתי את עצמי 'האם באמת הכול בסדר איתה?'. הוא הרי היה כל כך מכור והיא בחורה נאורה, משכילה, פשוט מדהימה. אז שאלתי אותה מה היא עושה עם משה והיא אמרה לי 'אני עוזרת לו. אני מצילה אותו'. ברגע אחד היא צירפה אותי לחבילה ומאז נהיינו אני והיא ביחד לוחמות למען הצלת המכור. אבל את לא מבינה איזה פייטריות, שתי נשים שלא רואות בעיניים".
תמר: "פגשתי את משה דרך חברה שגרתי אצלה בגבעת שאול. לאט־לאט התחלנו לדבר וככל שהוא סיפר דברים קשים יותר כך הרגשתי יותר מגויסת. מבחינתי הוא היה פרויקט גדול. פעם, לא הרבה אחרי שאח שלו נרצח, הוא אמר לי 'הנשמה של אחי חזרה לתוכי'. אמרתי לעצמי, מי זה המשוגע הזה שעומד פה מולי עכשיו, ומצד שני וואו, איזה עצוב זה – בן אדם שכל החיים שלו הם סבל אחד גדול. שמתי לעצמי למטרה שהבן אדם הזה יראה את החיים האחרים, שיינצל. כמובן היו לו גם דברים אחרים – הוא מאוד חכם ומוכשר, הרבה דברים חיברו אותנו".
הקשר בין תמר למשה התפתח, אבל מדי פעם הוא היה נעלם לה: "יצאנו חודש ופתאום הוא לא עונה לטלפונים, נעלם. בהתחלה אמרתי 'טוב, אולי הוא לא רוצה שום קשר איתי', ואז פתאום הוא שולח לי הודעה: 'היי, מה קורה איך את מרגישה?' כאילו כלום, כאילו הוא לא נעלם לחודש, כאילו לא כל העולם חיפש אותו. ואז הוא היה עובד תקופה, נועל את עצמו בבית, ומשתמש למוות. ממש. אני זוכרת שהרב שלו ראה אותי ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה הוא. הרב אמר לי 'אל תתקרבי אליו, לכי ממנו, אין לו ישועה לבחור הזה'. אמרתי לו אוקיי, והלכתי לדפוק בדלת".
היא הייתה דופקת יום שלם עד שהוא היה פותח, מסומם. תמר הייתה מוציאה אותו וזורקת את הסמים לפח. "היינו נגמלים שבועיים־שלושה", היא נזכרת. "הזעות, התקפים, עצבים. ושוב הוא היה חוזר להשתמש. ככה זה היה שנתיים. הייתי אישה פגועה וכואבת שרוצה להציל את העולם ובכלל צריכה להציל את עצמה. אבל אז לא ראיתי את זה ככה. מבחינתי זה היה עיקר חיי, קמתי בבוקר בשביל זה. אני זוכרת שהייתי מתפללת לאלוקים: 'קח ממנו את זה, תן לי את זה, אני יכולה להתמודד עם זה, זה קטן עליי, הוא לא יכול'. אבל אלוקים לא עשה את זה, הסבל נשאר אצלו. וגם אצלי, כמובן".
אחרי שנתיים היא החליטה שזה גדול עליה: המשפחה לחצה, אמא שלה איימה לנתק קשר, אבל מה שהכריע אותה היה האירוע המוחי של אבא שלה. "לקחתי את הכול על עצמי, היה לי ברור שזה בגלל כל הלחץ והבושה והמשטרה. אמרתי לעצמי: 'תמר, תעצרי, את פוגעת בהרבה מעבר לעצמך', אז החלטתי לקום וללכת. זה לא היה קל. כל הזמן רציתי לחזור אליו, לעזור לו, וגם הוא לא שחרר: הוא היה מאוד אובססיבי. בין שימוש לשימוש הוא שתה אלכוהול ואז היה מתקשר אלפי פעמים ודופק בדלת. לא רציתי להתלונן עליו למשטרה. בדיעבד זו הייתה טעות. אחרי חודשיים ירדתי לעבודה והוא המתין מתחת לבית שלי, כולו מסטול עם בקבוק קולה ביד. הוא שבר את הבקבוק וניסה לתקוף אותי. צעקתי צעקה חזקה. זה היה בתקופה של פיגועים וחשבו שהוא מחבל אז הוא ברח. רצתי לתחנת המשטרה, קיבלה אותי חוקרת והתחלתי לבכות שאני לא רוצה להתלונן עליו אבל אין לי ברירה. אהבתי אותו והרגשתי שלא מגיע לו לשבת בכלא כי הוא כל כך סבל בחיים. החוקרת ישבה שם ואמרה לי שכבר יש להם תיעוד של האירוע והיא לא צריכה את התלונה שלי – הוא בדרך למעצר בכל מקרה. היא פשוט שכנעה אותי להתלונן וזה השלים לה את התיק".
משה היה מוכן לעשות כל מה שתמר תגיד כדי שתמשוך את התלונה, ובעצה אחת עם יוכי היא אמרה לו ללכת למרכז גמילה, בתקווה שאם השוטרים יתפסו אותו שם יהיה קל יותר לשחרר אותו. הוא אכן נתפס שם, ולמחרת בית המשפט שלח אותו למכון גמילה: "זאת הייתה התקווה שלנו, חשבנו שנפתח דף חדש והכול יהיה בסדר". אבל התקווה נגוזה במהירות. משה היה חוזר על אותו משפט בגמילה: "כשאני יוצא מפה אני חוזר לשתות, חוזר לעשן, אני פה סתם, אל תבנו על שום דבר".
יוכי טולדנו: "לא הכרתי את העולם הזה. מכורים, זה ידוע, מגייסים את כולם ומתזזים את כל המשפחה כדי שכולם יעבדו בשביל ההתמכרות – וכך הזנו כולנו את המחלה שלו בלי להבין"
במכון הגמילה הם פגשו את אליעזר, שמספר שיחד עם שאר הצוות הוא ניסה להתמודד לא רק עם משה, אלא עם שתי הנשים בחייו. "ההתמודדות עם יוכי ותמר הייתה מורכבת – הן רצו יותר ממנו שהטיפול יצליח ולחצו ודאגו והחזיקו במקומו".
מלבד הסירוב של משה להתמודד עם המחלה שלו, אליעזר מספר שהיו מרכיבים נוספים לקושי: "כחלק מהצוות הטיפולי, ברור לי שלא ידענו להנגיש את עצמנו בצורה נכונה לטיפוס כמו משה. לא ידענו להגיד מה הייחודיות שלו ומה הכוחות שלו. מרכז הגמילה הזה, כמו הרבה מקומות, הוא מקום שיש בו המון משמעת והמון קושי. לקחת בן אדם, שכל החיים סבל ממשמעת־יתר ומהצבת גבולות לא מידתית ולא נכונה, מהמשפחה שהוא גדל בה ומהמוסדות שהוא היה בהם – זה להביא לו את הטראומה לתוך הטיפול. זה טוב לאנשים אחרים, ואני אחד מהם. אני טופלתי באותו מרכז גמילה, אני חייב להם את החיים שלי. אבל זה לא התאים לו. זו הסיבה שהמרכז הזה הוקם, כדי לטפל גם במי שלא בשטאנץ מסוים".
תמר: "אחרי חמישה חודשים במרכז הגמילה קידמו את משה להוסטל, אבל הוא החליט לעזוב וללכת לכלא לשנתיים. אני חושבת שזה היה המשבר הכי גדול בחיים שלי. נותרו לו שלושה חודשים לסיים את הטיפול בהצלחה אבל הוא בחר ללכת לכלא לשנתיים. מבחינתי בהחלטה הזאת זה נגמר – אין יותר משה, אין יותר חיים. ישבתי, בכיתי והתאבלתי – על משה וגם על עצמי".
הקשר נותק, אבל הקשר בין יוכי לתמר לא רק נשמר אלא התחזק. "הוא כעס על זה", תמר נזכרת. "איך העזתי להיות בקשר עם אחותו כשאני כבר לא איתו והוא בכלא, ובגללי הוא בכלא. אבל אני חושבת שאז באמת נטשנו אותו, לא הפקדנו לו כסף לקנטינה, אף אחד לא עזר לו יותר בכלא, הוא היה שם לבד, באמת לבד".
יוכי: "אני חושבת שאנחנו כמשפחה עשינו שינוי".
תמר: "פשוט התייאשנו. הרמתי ידיים והמשכתי הלאה, והוא היה לבד, בלי כלום. זה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים".
יוכי: "הנטישה הזאת בנתה אצלו את הרצון לטפל, את המוטיבציה, הוא הבין שזה הוא והחיים שלו. כשהוא היה מתקשר פשוט הייתי מנתקת את הטלפון. לא הייתי עונה לו, הוא היה מתקשר מאה פעמים, ואני פשוט הייתי מנתקת. המטרה שלי הייתה שהוא ייקח אחריות על החיים שלו, פתאום הבנתי שאין לי יכולת לעשות את הדרך במקומו".
כשמשה נכנס לכלא שתיהן החליטו שאם הן לא יכולות לעזור לו, לפחות הן יעזרו לאחרים. וכך הן התחילו להקים את מרכז הגמילה הראשון למגזר הדתי.
"כשבן אדם רוצה להיכנס לטיפול, הוא חייב לעבור את שלב האשפוז, חדר מיון", אומרת יוכי. "עוברים את תהליך הגמילה הפיזית ומשם אפשר להתחיל בכלל לטפל. הקמנו את המקום הראשון שעושה את זה לחברה הדתית והחרדית. לפני כן לא היה מקום נפרד שהכיר בכך שיש צרכים שונים".
בישראל יש שמונה אשפוזיות מוכרות על ידי משרד הבריאות. בכולן יחד יש 80 מיטות ציבוריות שמאשפזים בהן אנשים מכל המגזרים והדתות יחד. זה אומר שכל אדם שחשובים לו ערכים דתיים, שמירת שבת וכשרות מסתכן בהתנגשות בין השהות שם לאמונה שלו. אליעזר: "בליל שבת במקומות האחרים תהיה מסיבה במועדון, עם ריקודים, מוזיקה וסרטים. אדם שגם ככה כל עולמו מעורער צריך להיות עכשיו מחוץ להתרחשות החברתית, שלא לדבר על חסרים כמו תפילות ולימוד תורה".
הצעד הראשון היה פנייה למשרד הבריאות?
יוכי: "כן, סיפרנו שם על היוזמה והם פשוט חיבקו אותנו ואמרו לנו 'לא נעים אבל קצת שכחנו את המגזר החרדי. זה הזמן לתקן'".
איך ידעתן מה לעשות?
יוכי: "נכנסנו לתחום וביקרנו באשפוזיות ברחבי הארץ ולמדנו, אבל הדבר הראשון שעשינו היה להביא אנשי מקצוע ומטפלים בתחום ההתמכרויות. דווקא בתור משפחה שעברה את התהליך הבנו מה חסר בתחום הטיפולי, במגזר ובכלל".
כמה שבועות אחרי שהמקום נפתח, יוכי ותמר ביקשו מאליעזר לתת יד כמדריך מחליף באחת השבתות, ומאז לא ממש אפשרו לו ללכת. "הן סנג'רו אותי להגיע בהתנדבות, ככה זה התחיל", הוא צוחק. "לא הסכמתי. אמרתי להן: בואו נעשה משהו יותר מקצועי, אף שהימים הראשונים היו מהיד לפה. זה היה לא קל, אבל היה שם הרבה לב".
יוכי: "וואי, מה שהיה בימים הראשונים. כשחתמתי על חוזה השכירות של הווילה, רציתי לברוח. אמרתי לעצמי, מה את חותמת על התחייבות כזאת בלי שיש לך גב מסודר? השכל שלי הבין שאני לא צריכה לחתום, וא־לוהים פשוט השאיר אותי שם".
אליעזר קושיצקי: "בליל שבת במקומות האחרים תהיה מסיבה במועדון, עם ריקודים, מוזיקה וסרטים. אדם שגם ככה כל עולמו מעורער צריך להיות עכשיו מחוץ להתרחשות החברתית, שלא לדבר על חסרים כמו תפילות ולימוד תורה"
במשך כל הזמן הזה משה היה בכלא ולא ידע שום דבר. "היינו זקוקות לכסף ופניתי להורים שלי", מספרת יוכי. "בדרך כלל לא היו להם אמצעים אבל הם בדיוק מכרו דירה בגאולה. אמרתי לאבא שלי: 'אנחנו פותחים מקום לזכותו של משה, שהוא יצליח להינצל'. הם הביאו סכום ענק והצלחנו להקים את המקום".
אחרי שסיים לרצות את עונשו, משה השתחרר ומיד חזר להשתמש. "בכלא הוא שכלל את היכולות שלו, הכיר עבריינים רציניים ונכנס לעולם הפשע", מספרת תמר. "הסמים והאלכוהול זרמו וגם ההתערבות שלו בפשע התגברה. אחרי איזו תקופה הוא היה בקצה, המשטרה כבר חיפשה אותו שוב והוא התקשר לבקש עזרה. אמרתי לו – זה שלך, אני לא קשורה, אני עברתי תהליך וריפאתי את החיים שלי, אם אתה רוצה עזרה לך תעזור לעצמך".
תמר חלמה שהוא יגיע למרכז החדש, אבל מבחינה אתית וטיפולית זה לא היה נכון. "בסוף הוא הלך למרכז גמילה אחר. הוא היה שם חודש ופשוט המשיך לבד, הוא התחבר לטל אבירם – איש מקצוע מדהים, אני קוראת לו המלאך הגואל. היה שם איזה נס, אין הסבר אחר. אחרי דרך ארוכה, משה נקי כבר שלוש שנים, התחתנו ויש לנו ילד מתוק".
יוכי: "אני אומרת שזכיתי באח במתנה".
אליעזר: "מדהים לראות את התהליך. נכון שמשה לא היה מאושפז פה, אבל הסיפור שלו ושלהן הפך למודל, סיפור שהבהיר לנו מה אנחנו צריכים לעשות אחרת. בסוף הכלא הוא שהציל אותו, אבל אנחנו מנסים לעזור לאנשים להגיע לנקודה הזאת, להיכנע באופן מלאכותי. לעזור להם להבין שמצד אחד אנחנו אוהבים אותם ומצד שני אנחנו לא באים לפתור להם את הבעיה. זה מושתת על מה שמשה עבר".
תמר: "בכל מקום שפניתי אליו אז, כולם אמרו לי 'אין לבן אדם הזה סיכוי, שחררי'. היום המוטו שלי לכל מטופל שאני מקבלת הוא 'אין אדם שאין לו סיכוי'. משה הוא ההוכחה הכי גדולה לכך שיש סיכוי לכל אחד, כי אם הוא הצליח כשכבר באמת לא היה שום איש מקצוע שהאמין שזה אפשרי, לכל אחד יש סיכוי".
אם חברה שלי הייתה מגיעה אליי עם סיפור כזה, הייתי אומרת לה, את רוצה להיות עובדת סוציאלית או בת זוג? תעזבי אותו.
"ברור שעשיתי את זה ממקומות לא נכונים ואם לא הייתי עוברת תהליך גם משה לא היה במקום שהוא נמצא בו היום. אם לא היינו מקבלים את ההכוונה כמשפחה, אין שום סיכוי שמשה היה זז. זה צריך לקרות ביחד. הייתי חולה לא פחות ממנו. הוא מכור אבל אני מכורה למכור".
"דרך אחרת" מנקז אליו בני אדמו"רים ושומרי מסורת, רבני יישובים ובעלי בתים, אברכים ועסקנים – כל אחד והסיפור שלו וההתמכרות שהוא מתמודד איתה: סמים, אלכוהול, הימורים ומכורים למין. ולכולם המכנה המשותף של חיים לאור התורה.
"נטפל גם בהתמכרויות לא סטנדרטיות", מדגיש אליעזר, "למשל התמכרויות לריגושים: זו לא התמכרות קלאסית אבל יש נערים שבורחים כל הזמן להפגנות או לפינויים, למקומות עם אדרנלין שגורם להם לשכוח את עצמם. מכור כזה לא נכנס לשורה סטנדרטית בטבלה, ובכל זאת אנחנו הכתובת. אנחנו המוסד היחיד בארץ שמקבל גברים שמכורים רק למין, בלי התמכרות נוספת. יש לנו כאן צוות מומחה לעניין הזה".
יש משהו באורח החיים הדתי שמזין התמכרות בצורה אחרת מחילונים?
"שני דברים יכולים לקשור בין דת להתמכרות. בוגרי קהילות דתיות שמרניות מאוד סוחבים הרבה פעמים טראומות שקשורות דווקא לעיסוק הדתי. בתוכנית 12 הצעדים, שאנחנו פועלים כאן בין השאר לפיה, יש הרבה הישענות על א־לוהים, הוא נוכח מאוד. התוכנית מנסה להקנות לאנשים את התודעה שא־לוהים אוהב, לא מעניש אלא מעניק ונותן. בסוגריים אגיד שיש בגישה הזאת דברים שמבוססים על נצרות ויש מי שמסתייגים ממנה, אבל גדולי הרבנים נותנים לנו גיבוי בעניין. בכל אופן, כשאנשים שסבלו כל החיים מהניסיון לקשור את א־לוהים לחיים שלהם פתאום שמים אותו מול הפנים – זה קשה להם ונוצר אצלם קונפליקט פנימי. אנחנו רוצים שהם יפגשו א־לוהים רחום ואוהב".
למה זה קורה בקהילות שמרניות?
"60־70 אחוז מהמכורים סובלים מבעיית גבולות – או חוסר גבולות מוחלט או עודף גבולות קיצוני. מכורים דתיים חוו בדרך כלל את האפשרות השנייה: הם גדלו בסגירות ובנוקשות. אם מישהו מעט שונה הוא כבר נתון תחת לחץ קשה. נגיד, מישהו עם הפרעות קשב לא ימצא את עצמו. השאלה 'מה יגידו' תכתיב להם את החיים. הרבה פעמים גם יהיו להם חיים כפולים, הם יצעקו הכי חזק בכנסים של ג' ויתלבשו בדיוק לפי הכללים אבל לא תהיה להם בעיה לאכול שרימפס ביום כיפור. כדי להחזיק את הקצוות האלה הם יפנו להתמכרות, לסמים, אלכוהול, למשככי כאבים, לפורנוגרפיה או להימורים – יש הכול".
במכונים אחרים הגבולות הם הכלי החזק ביותר וב"דרך אחרת" מנסים להשתמש בגבולות באופן שלא יעורר את הטראומה המובנית בחברה שהמטופל הגיע ממנה. "יש כאן הרבה גבולות, אבל אנחנו למשל משתמשים במשא ומתן כדי לאכוף אותם, כך שהמטופל יבחר בגבול, וננסה בהרבה רגישות לתת לו מקום. במקומות אחרים למשל אסור לעשן בשבת, אבל בפועל 80 אחוז מעשנים בזמן הזה. אנחנו מקום דתי, אז ודאי שאסור לעשן בשבת – גבול ברור לכאורה. ואז מטופל מגיע ואומרים לו שאסור לעשן לא כי זה עניין דתי, אלא כי זו המסגרת. זה רעיון יפה בעיקרון, אבל בפועל נכנסת שבת והוא רוצה לעשות קידוש ולהתפלל אבל ביומיום הוא מעשן בשבת. אני רוצה שהמטופל יבוא כמו שהוא, אני לא רוצה לכפות עליו. אז אני אומר לו, תשמע, זה מקום דתי ושמירת שבת היא חובה, אבל למי שקשה לו יש פה פינת עישון של שבת, עם כללים מסוימים. יותר מזה, קיבלנו היתר הלכתי להעלות לתורה אנשים שהרגע כיבו את הסיגריה, כי אנחנו מבינים שאנחנו בעולם של טיפול. אנחנו מנסים לתת להם אהבה והכלה עם גבולות, כדי לתקן את חוויית הגבולות שלהם".
מה קורה כשנשברים הגבולות?
"מוצאים אותם מחדש. חלק מהאנשים שהצליחו פה עזבו פעם אחת ויותר. אנחנו לא מפחדים מנפילות, אנחנו המרכז היחיד בארץ שמכיל שימוש, כי אנחנו מאמינים שמעידה היא חלק מהתהליך. למה? כי בעולם שהם באו ממנו אין מקום למעידה, פעם אחת עשית פדיחה בישיבה ואתה שרוף, כל החיים יזכרו לך את זה. אנחנו רוצים לעזור להם להניח לביקורת העצמית הזו, לשיפוטיות".
"זה בדיוק מה שהציל את משה", מוסיפה תמר. "הוא בכל חודש נפל ובכל פעם טל אמר לו, הכול בסדר, מתחילים שוב. ובכל פעם הפער בין הנפילות גדל".
"אנחנו מגלים שחוזרים בתשובה בורחים לתשובה, מתמכרים אליה עד שהיא לא מספקת ומחליף אותה סם, ואז הם מגיעים לכאן ומסתכלים במראה ורואים שהדרך שהם עברו לא הייתה מתוך אמונה. אנחנו פוגשים אנשים שחיו חיים שהם לא רצו בהם ושואלים את עצמם, אז מה עכשיו? היה לנו כאן מטופל מחסידות חשובה עם משפחה גדולה מאוד שהבין שהוא לא דתי בכלל. הוא אתאיסט אבל הוא חסיד. ואנחנו מחזיקים את זה איתו. אז כן, הדת היא נושא כאן. הגיע לכאן רב לא צעיר של קהילה דתית־לאומית במרכז הארץ, אלכוהוליסט 'מת' אבל תלמיד חכם, אדם שיודע לדבר ויש מאחוריו קהילה שמאוד אוהבת אותו. הוא לא היה יכול להיות מטופל בשום מקום אחר, כי הוא צריך לשבת וללמוד שעתיים ביום. והרבה פעמים אנחנו גם משתמשים בהיבטים אמוניים לטיפול ונעזרים בהם. אבל הטיפול עצמו הכי חשוב".
