כל חייל, קצין, איש מילואים או אזרח שהתפלל ב־14 השנים האחרונות בבית הכנסת החדש של בית הספר לקצינים בה"ד 1, התקשה להישאר אדיש למבנהו הייחודי. גם מי שאינם נוהגים לפקוד בתי כנסת, אינם יכולים להתעלם מהמבנה המרשים והבולט מאחורי רחבת המסדרים המפורסמת של הבסיס, השוכן ליד מצפה־רמון. "הסנה הבוער", כך נקרא המבנה המתנשא לגובה 14 מטרים, ועטוף ב־24 להבות בטון המיתמרות אל על.
מקור ההשראה לעיצוב הבניין הוא מעמד קבלת השליחות של משה בסנה הבוער, כמסופר בספר שמות. הרעיון נועד להתכתב עם מעמד חשיפת דרגות הקצונה, שבו מקבלים הצוערים את השליחות וההתחייבות להוביל את חייליהם לקרב. מבנה הסנה הבוער שמתנוסס מולם בזמן הטקס, נועד לחבר אותם לשליחותו הקדומה של משה רבנו להנהיג את עם ישראל ולהוציא אותו ממצרים.
מבנה "הסנה הבוער" זכה במקום הראשון בדירוג בתי הכנסת בבסיסי צה"ל, ונחשב לאחד מבתי הכנסת היפים בארץ. עיצובו הייחודי וחזונו שואבים אליו מבקרים המגיעים לבסיס, וגם בחו"ל הוא זכה להכרה במסגרת גיליון מיוחד על אדריכלות "יראת שמיים" של המגזין היוקרתי האיטלקי Arketipo. ב־2020 יצא לאור ספר בינלאומי באנגלית המתאר את תהליך תכנונו, הקמתו והשקתו של בית הכנסת, ולאחרונה יצאה לאור המהדורה העברית של הספר האלבומי (בהוצאת זמורה ביתן).
עם חנוכת בית הכנסת, בשנת 2009, כתב נעם דביר בעיתון הארץ שהוא "משקף את השינוי הדמוגרפי שעובר על הצבא בעשורים האחרונים. מספר הקצינים הדתיים גדל באופן משמעותי ובטקסי הסיום האחרונים הגיע מספרם לכשליש מכלל הצוערים". אבל כשמתוודעים למקורות ההשראה של אדריכל בית הכנסת, אלי ארמון, מבינים שאין להם קשר לזהותם המגזרית של הקצינים על רחבת המסדרים.
בניינים כסיפורים
ארמון הוא אדריכל ותיק. למעלה משלושים שנה הוא עומד בראש משרד "ארמון אדריכלים" בבאר־שבע, המתמחה בתכנון מתחמי תחבורה והסעת המונים, מבני ציבור ותכנון עירוני. לצד תכנון מספר תחנות רכבת ולא מעט שכונות מגורים, ארמון חתום גם על מבני ציבור ייחודיים כמו בית "יד שרה" ומרכז המבקרים "באר אברהם" בעיר באר־שבע, בית משרד החקלאות בחוות גילת, ובית התרבות בעומר. ארמון הוא אדם רב־תחומי. לצד פעילותו האדריכלית הוא מקדיש מזמנו שנים רבות ללימודי יהדות וקבלה ולאמנויות לחימה. כבר בגיל 25 קיבל חגורה שחורה בשיטת דניס הישרדות ג'יו ג'יטסו, ובגיל 68 הוא מחזיק בדרגת מאסטר (חגורה אדומה דאן 8).
"אם אדריכלות היא שפה, בניין הוא סיפור", כך קרא ארמון לספרו הראשון שיצא לאור לפני שמונה שנים וסקר את פעילותו האדריכלית. "בעשרת הדיברות נאסר עלינו לעשות פסל או כל תמונה, אבל סיפורים מותר לנו לספר", אומר ארמון. "כך אני בוחר לתכנן את הבניינים שלי – כסיפורים". באחד הקטעים בספר הוא מרחיב את ההשוואה בין בניינים לסיפורים: "כל אות טומנת בחובה עולם ומלואו, אות וסימן, מקור השראה, מבוע. כי העולם נברא באותיות. בחרתי להביע את בנייניי באותיות תחילה, ואז לתת לבניין לנבוע מתוכן כמעיין המתגבר. אותיות לשירה כמו לבנים לבניין, משניהם בונים בתים, האחד לספר, האחר לעיר, וכך אני בוחר לתכנן את בנייניי כסיפורים. ואלו מתייצבים בספרייה העירונית כשהרחובות משמשים להם מדפים".
ספרו החדש של ארמון, על בית הכנסת "הסנה הבוער", הוא המחשה נוספת לתזה העיקרית שלו, שרואה בכל בניין סיפור. סיפורו של בית הכנסת החדש בבה"ד 1 מתחיל לפני כעשרים שנה, בעת כהונתו של תא"ל במיל' גל הירש כמפקד בית הספר לקצינים. כשהירש החליט להקים בית כנסת גדול ומותאם לצרכי הבה"ד, שגדלו עם השנים, הוא לא רצה להסתפק במבנה רגיל. "רציתי שלא יהיה זה רק בניין אלא מקום שיסמל את רוח הלחימה שלנו, את האמונה והרוח היהודית", כתב בספרו של ארמון על בית הכנסת. כששיתף את צוות הבה"ד ברעיון, הציע לו יצחק טאיטו, רב הנגדים הוותיק של הבה"ד ותושב באר־שבע, לפגוש את ארמון. "הפגישות עם אלי היו סוערות ומסעירות, מצאנו מיד נושאים רבים להתווכח עליהם", כתב הירש. "הדמיון ודרך החשיבה שלו הזכירו לי את הדרך שבה עבדתי שנים רבות עם יחידות הקומנדו שעליהן פיקדתי".
הירש לא היה איש הצבא הראשון שמצא שפה משותפת עם ארמון. כמה שנים קודם לכן הכיר ארמון את האלוף במיל' גרשון הכהן, ובין השניים נוצר קשר אישי עמוק. "ההיכרות ביני ובין גרשון החלה כשאמרתי לו במהלך שירות מילואים שהוא מדבר כמו אדריכל", מספר ארמון. "דיברנו על זה שלוש שעות. שאלתי אותו למה נוהגים לומר אדריכל הניצחון ולא מהנדס הניצחון. גרשון אמר שגם בלחימה וגם באדריכלות נדרשת ראייה רב־מערכתית. גרשון וגל הם מקורות השראה בשבילי. כל אחד מהם מזיז בי משהו אחר, וכך גם המורה שלי לאומנויות לחימה. אם שלושה ממקורות ההשראה שלי הם לוחמים ואנשי לחימה, אז כנראה יש התאמה בין התחומים הללו".
איפה נקודת המפגש בין אומנויות הלחימה ובין היצירה הארכיטקטונית שלך?
"העבודה שלי כולה מתאפיינת במינימליזם. העבודה עצמה היא לא מינימליסטית, אבל היא כן מביאה אמירה אחת, חדה וברורה. בתחום אומנויות הלחימה גדלתי בעולם שאין בו מכה שנייה, אלא רק מכה אחת. האמירה צריכה להיות חדה, ברורה וחותכת. תראה למשל את חלל בית הכנסת – הוא חלל אחד. אם טעיתי, אין אפשרות לתקן. בכל מבנה שאני מתכנן יש חלל מרכזי אחד שמכיל את כל הסיפור. שם אני מרכז את כל העוצמה. זה כמו אמן הלחימה שמרכז ומצמצם את כל עוצמת גופו לנקודה אחת. כשאתה נותן מכה אתה מביא את כל עוצמתך לנקודה מסוימת.
"בנוסף, כדי להיות אומן לחימה אתה צריך לשלוט לפחות בחמש אומנויות כמו כף היד. גם בעולם הארכיטקטורה אתה צריך לדעת לחבר את הפיזיקה, המתמטיקה, האסתטיקה, הלוגיקה, הפונקציה והצורה, ובסוף לצקת לתוכן את הרוח".
סוד הצמצום
אם מדברים על רוח, מקור השראה נוסף ליצירתו מוצא ארמון במקורות היהדות. "כבר מתחילת לימודי האדריכלות שלי תהיתי איך זה שבאותה משימה אחד עושה עיגול ואחד עושה ריבוע. כל אחד מביא את צורת המחשבה שלו. זה סקרן אותי והביא אותי לחקור את עולם היצירה בכלל. התברר לי שאחד הספרים הראשונים בקבלה נקרא ספר היצירה. כשבחנתי את מקורות היצירה שלי גיליתי שהם לקוחים מהיהדות".
"אחד הפירושים לפסוק 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי', הוא שדווקא מהאין, מתוך הריק, יבוא עזרי. גם המעשה האדריכלי הוא חציבה בחלל הריק. ככל שתסיר את הכיסויים כך תגלה יותר. כשאתה לוקח קרן אור והיא מגיעה לחומר אחר, הזווית שלה תשתנה. לכן צריך להסיר את כל מה שבתווך, ולהתחבר לריק. העולם היהודי גם עוסק בצמצום. הקב"ה צמצם את נוכחותו והשאיר אותנו פה. סוד הצמצום מאפיין גם את היצירה האדריכלית שלי".
אלי ארמון נולד ב־1955 בתל אביב, וגדל בגבעתיים. "לא חלמתי שאהיה אדריכל", הוא כתב בספרו. "חשבתי שאהיה שופט, שוטר או איש צבא. חיפשתי להנחיל חוק, סדר, צדק, יושר, דרך נכונה ואמת. היום אני אדריכל, כמעט אותו דבר. עושה סדר בעולם הצורות, התפקוד, התוכן והרעיון. שוקל, מרכיב את כולם יחד, מביע אותם בתלת ממד, מאזן ועושה צדק עם כולם".
בגיל 25, אחרי לימודי הנדסה ומתמטיקה, החל ארמון ללמוד אדריכלות בטכניון בחיפה. בגיל צעיר התמנה למהנדס המועצה המקומית עמנואל שבשומרון. "הייתי עובר את קלקיליה עם חילופי אש. פעם התהפכתי ליד הבית של משה זר לתוך שדה מוקשים", הוא זוכר. בזמן עבודתו בעמנואל השלים את לימודיו לתואר שני בטכניון, ושם, בזכות הרב אליהו זיני, שכיהן אז כרב הטכניון, נחשף ללימודי היהדות. "במסגרת שיעורי ההרחבה לתואר בחרנו כמה חברים בלימודי יהדות ומורשת, והתרשמתי מאוד מהדמות של הרב זיני. הוא הדליק אצלי ניצוץ שהיה קיים אצלי קודם, ויש לו מקום אסטרטגי בחיים שלי. שם למדתי להבדיל בין יהדות לדתיים, שם ראיתי את יופייה של היהדות, ושם גם פיתחתי את האמפתיה שיש לי עד היום לנושא הדת ומורשת ישראל".
כעבור כמה שנים, בגיל 35, מונה ארמון למהנדס העיר באר־שבע, והיה למהנדס העיר הצעיר בארץ באותה תקופה. "בעקבות המינוי עבר עם אשתו ושני בניו ממרכז הארץ ליישוב עומר הסמוך לבאר שבע, שם התגורר למעלה משלושים שנה. לפני כשנה עבר להתגורר בבאר שבע עם זוגתו הנוכחית". "קיבלתי מהוריי את השם אליעזר, ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי נע ונד כמו אברהם אבינו", הוא מספר בסרטון שהופק על יצירתו. "חיפשתי תמיד את הסדק ואת ההזדמנות לצאת למרחב. בחרתי לנדוד אל הנגב, אל מדבריות החול. שם, במרחב הפתוח, אתה יכול ליצור בקלות וגם נשמתך איננה חנוקה. שם נמצאות ההזדמנויות הגדולות".
בשיחה איתו מרחיב ארמון על השפעת החיים בנגב על יצירתו. "כמעט מחצית מחיי הבוגרים אני בנגב, והיום אני יודע לומר שהמרחב הגדול והחופשי הזה הוא שנתן לי את ההתפתחות. כדי להמריא ולפרוש כנפיים צריך מרחב. אי אפשר לפרוש כנפיים במקום צפוף. אמנם בעולם המחשבה אתה יכול להמריא ולפרוש כנפיים גם בתוך מערה, אבל בסוף, גם היושבים במערה מחפשים את היציאה לטבע. אנחנו רואים היום את הכמיהה של האנשים לצאת לטבע ולמרחב. אנחנו בנגב לא זקוקים לג'יפים בשביל זה. אנחנו כבר חיים במרחב".
בשנת 1992 ייסד ארמון את משרד "ארמון אדריכלים ומתכנני ערים", המונה כיום עשרות עובדים, אדריכלים ומהנדסים. אחד משני בניו עובד איתו כאדריכל, הבן השני הוא מוזיקאי. במהלך שלושים שנות פעילותו תכנן המשרד כ־500 פרויקטים, מתוכם כ־50 מוסדות ציבור ובהם תחנות רכבת, חמישה מרכזי תחבורה, שני מוזיאונים, שני מרכזי תרבות וקהילה, ושלושה בתי ספר. רבים מהפרויקטים נבנו בנגב.
במה מתייחדת עבודת האדריכלות בנגב ובמדבר?
"בנגב במיוחד אתה חוצב בחלל הריק. בעיר אתה נדרש קודם כול לעשות פינוי בינוי, לשבור את כל הבניינים ולייצר בעצמך את החלל הריק כדי לבנות. בכוח רב ובעוצמה אדירה אתה שובר הכול, מייצר ריק ובונה במקומו. בנגב אתה לא נדרש לכל זה. החלל כבר קיים. הנגב מול המרכז זה הריק של הטבע מול הריק שאתה מייצר בעצמך בפטישים ובטרקטורים".
ללימודי הקבלה נחשף ארמון לפני 12 שנים. "ישבתי בבית הכנסת בעומר ביום הכיפורים, ועלה רב מהקהילה לדרוש. לאחר הדרשה ניגשתי אליו, דיברנו, ומאז התחלתי ללמוד אצלו קבלה יחד עם אנשים נוספים, פעם בשבוע. הלימוד הזה לוקח אותי לעולמות הנסתרים והקסומים של המחשבה היהודית".
איך הקבלה השפיעה על היצירה שלך?
"התעסקתי עם אותיות כל החיים, עוד לפני לימודי הקבלה. כך שהניצוץ כבר היה קיים, והיה צריך רק ללטש אותו. גיליתי בלימודים הללו שכל הזמן צריך לשאול. זו התרבות של השיח היהודי. לעומת האומנויות של המזרח, ששם מתחילים מהרובד של מה שקיים, הקבלה עוסקת בלמה העולם נברא. היא עוסקת בגילוי וחשיפת השורשים של כל דבר בחיים. זה מה שאני מנסה לעשות כשאני יוצר".
כמו מזבח
ארמון, שאינו חובש כיפה, מעיד על עצמו שהוא יהודי מאמין. "אני אוכל כשר המון שנים מתוך תפיסת עולם יהודית, אבל אני לא שומר שבת כהלכתה. מצד שני, אני גם לא משתייך למטיילים עם הג'יפ בשבת, אלא מנסה להתכנס ביום הזה עם הספרים שלי. בעיקר של הרב קוק ומניטו".
כאמור, ארמון תכנן גם את מרכז המבקרים "באר אברהם" בבאר־שבע, שבמרכזו באר קדומה. "בחרנו לתת שם תחושה של המדבר. אברהם אבינו היה נווד בין אוהלים. החומרים שבחרנו למבנה הם חומרי המדבר, וגם הטיח הוא בגוון מדברי. גם בבית הכנסת בבה"ד 1 תכננו בחומרי המדבר. הרצפה של בית הכנסת היא אבן של מצפה רמון, חומר מקומי".
בעוד ארמון כינה את בית הכנסת "הסנה הבוער", חברו גרשון הכהן ראה בבית הכנסת מזבח. "בתאורת הלילה, בית הכנסת נראה כלהבות אש מיתמרות מעל גבי המזבח", כתב הכהן במאמר פתיחה לספרו של ארמון. "קומת הבסיס עם שיפוע המדרגות הניצב אנכית למבנה הם המזבח, והיכל התפילה מעליו הוא להבות האש העולות אל השמיים. התפילה מתרחשת בלב להבות הבטון שהן עיקר המבנה. במבט מבחוץ מבחינת הפרופורציות, המבנה כולו תואם למבנה מזבח העולה שהיה מוצב בעזרה בבית המקדש".
"על זה נאמר שבעים פנים לתורה", אומר ארמון על הניתוח של חברו. "אם הצלחתי לייצר אמירה שהיא רב־משמעית, זה רק מוסיף למבנה שיש לו כמה רבדים".
אחד הדברים המייחדים את היכל התפילה בבה"ד 1 הוא כנה לנשק המשולבת בתוך ריהוט בית הכנסת, ומאפשרת לצוערים ולחיילים המתפללים להניח את הנשק בסמוך לסידור התפילה. "היה אירוע שבו נכנס מחבל לבית כנסת וירה במתפללים, וזה דבר שלא נתן לי מנוחה. אני עצמי חמוש תמיד בשני סכינים. אל"מ אהרון חליווה, שהיה מפקד בה"ד 1 בתקופת הבנייה של בית הכנסת, חשש שהחיילים יהרסו את הריהוט של בית הכנסת עם הקתות של הנשקים. אז יצרתי עבורם את המעמד המיוחד הזה, שנבנה בהתאמה לגודל של הנשקים. מצאתי השראה למעמד הזה בסיפור של גדעון, שבחר לצאת לקרב רק עם הלוחמים שלא נפרדו מהנשק שלהם בזמן שתיית המים. אחר כך גרשון הכהן חידש לי שמותר ללכת עם נשק בשבת כי הוא מוגדר תכשיט. בית הכנסת הזה היה עבורי הפסד כלכלי ממדרגה ראשונה, אבל הוא גם הרווח הרוחני הכי גדול שלי".
