אין הרבה מסעדות שמצד אחד פועלות שנים רבות ומצד שני עדיין נחשבות למעין סוד שמור. "מינאטו" החלה את דרכה לפני 16 שנים בתחנת דלק בקיסריה, אבל דווקא השלוחה ההרצליאנית, שנפתחה שנתיים לאחר מכן באזור התעשייה ההייטקיסטי שם, הפכה למקום עלייה לרגל של יפנופילים.
מינאטו היא בעצם אזקאיה, כלומר מסעדה קטנה עם בר שתופס חלק נכבד מהחלל, ושמאחוריו עומדים הסושי־מנים ומגלגלים רולים לרוב. טוקיו, קיוטו ואוסקה משופעות במסעדות כאלה, שהולכים לשתות בהן ולנשנש אחרי יום עבודה. זה אומר שלא רק החלל מצומצם, אלא גם התפריט. בניגוד למגה־מסעדות, המטבח פה הוא על טהרת האוכל היפני ורחוק מלהשתרע למחוזות הפאן־אסיה.
מה שכן, עם תאורה חזקה, דקורציה מינורית ופסקול שכאילו נלקח מערוץ VH1, מינאטו ללא ספק זקוקה לרענון עיצובי. חבל, כי הפער בין טיב האוכל לאווירה פוגם במכלול החוויה. כן שווה לציין לטובה את המלצרים הלבושים במעין חצי קימונו שחור, שהיו אדיבים וידענים מאוד.
פתחנו במרק מיסו, שהוא מעין נייר לקמוס לטיבה של מסעדה. מקומות רבים נופלים לטעם התעשייתי ואילו כאן הציר הנפלא בלט באיכותו וניכר שהתבסס על מחית פולי סויה. קוביות הטופו ספגו את המליחות של המרק ואצות הוואקמה לצד הבצל הירוק השלימו את הקערה המסורתית. מה חבל שהמרק הוגש פושר מדי. ואם בטופו עסקינן, המשכנו לאגדאשי טופו, ממנות הפתיחה האהובות עליי. היופי בטופו הוא שהוא כמו קנבס חלק. הנייטרליות שלו מאפשרת לעשות ממנו כל דבר – להרים אותו לגבהים או להפוך אותו לדל ומשעמם. כאן קוביות הטופו המטוגן שובצו במרק דגים עם ג'ינג'ר וצנון מגורר, והשילוב בין העידון של הטופו המוצק לאגרסיביות הטעמים של הנוזל היה מסעיר ומרומם נפש.
לאחר מכן עלתה מנת הדגל של המקום – טרטר טונה. זו לא מנה זולה אבל היא מהממת. אל תחשבו לוותר עליה. דמיינו תלולית טונה אדומה טרייה וקצוצה דק, עצומה בגודלה, מעליה שכבה נדיבה של שבבי טמפורה קריספיים ומתחתיה מצע חלומי של אבוקדו טרי ונימוח, ספוג ברוטב טריאקי (של הביוקר) וספייסי מיונז. לקחו את הרכיבים הכי מוצלחים בסושי והפכו אותם לביס מהחלומות.
גם למחבתות יש נציגות מכובדת. אנחנו הלכנו על מאצ'ורי סלמון – פרוסות דג צרובות קלות, שהוגשו עם ערמת אבוקדו, אספרגוס ובצל פונזו ונמשכו ממעל בלא מעט ואסבי־מיונז וכתר מאיקורה (ביצי סלמון). היה טעים אבל מעט מקושקש. רוצה לומר: מנות "יאללה בלגן" אולי מחניפות לחך הישראלי אבל פחות טבעיות לתצוגת התכלית שנפרשה כאן הערב.
כצפוי, חלק נכבד מהתפריט מוקדש לסושי. על אף האותנטיות של המקום הוא גם יודע להתאים את עצמו למערב, ולכן בעוד באזקאיות מסורתיות תמצאו בעיקר ניגירי (תלולית אורז, מעליה נתח דג טרי־טרי־טרי וזהו), פה יש שלל רולים עמוסי דגה וירק. האורז היה מבושל נכון והיחס אורז־מילוי נטה מעט לטובת המילוי, אבל בסך הכול סושי כהלכתו.
פחות התחשק לנו סאקה, אז שתינו בקבוק בני קיקוסוי, שיכר שזיפים ("הליקר של היפנים") מתקתק ואלגנטי.
הקינוחים היו החלק החלש בארוחה. הלכנו על "בננה מאקי" – סושי מתוק שמורכב ממקפא קרם בננה, עטוף מחית קרמל ושכבת שוקולד קוקוס. המנה הייתה זרה עד כדי כך לכל מה שאכלנו עד עכשיו – מצועצעת ונטולת תחכום – שלרגע הייתי צריכה לבדוק שלא נסעתי במנהרת הזמן והגעתי לפיקנסין. לקרמבל התפוחים היו כמה רגעים יפים (למשל פרוסות התפוחים המקורמלות) אבל השטרויזל החיוור וגלידת הווניל (פרווה) היו סתמיים, וכך גם ההגשה.
מינאטו תעניק לכם חוויה יפנית טעימה ומופלאה. בלי רעש וצלצולים, היא שומרת על הרמה שלה מיום היווסדה. שווה להגיע לכאן במיוחד רק כדי לחזות באנומליה הזו.
