המחזה שנצפה במרכז העיר פראג לפני כחודש בוודאי נראה קצת מוזר לעוברים ושבים: קבוצה של כ־30 מטיילים ישראלים הסתובבו בעיר, חלקם במראה חסידי וחלקם לבושים בגדים צבעוניים וקצרים. זו הייתה נקודת השיא של פעילות הארגון החדש והמהפכני "אהבת קדומים", שפתח האדמו"ר מבעלז יששכר דב רוקח עבור חסידיו לשעבר שיצאו בשאלה.
עד היום, רבים מהיוצאים בשאלה בחברה החרדית נתקלו בכתף קרה מצד הקהילה שאותה בחרו לעזוב, ובו בזמן גם סבלו מחוסר הכלה בחברה החילונית שאליה הגיעו. הם יוצאים מהחברה החרדית עם פערים תרבותיים עצומים לעומת בני גילם בציבור הכללי, ועם חוסר ידע בנושאים רבים, בהם כמובן לימודי הליבה, ופערים משמעותיים בעברית לאלה שגדלו כדוברי יידיש. בשל כך, התלישות מלווה אותם בכל צעד. היוזמה של האדמו"ר מבעלז מבקשת לעשות תיקון גדול בנושא – לפחות ביחס של קהילתו ליוצאים. הארגון החדש נועד לחבר בחזרה לבעלז את היוצאים בשאלה, בלי לנסות להחזיר אותם לדרך התורה והמצוות וללא כל תנאי.
את אהבת קדומים הקים האדמו"ר כארגון־בת של ארגון ההחזרה בתשובה "צוהר" של בעלז. בשלב זה, שני הצדדים עוד בונים יחד את מערכת היחסים העדינה והרגישה הזו. הנסיעה לאירופה, שמומנה כולה על ידי החסידות, הייתה סנונית ראשונה של פעילויות משותפות: בעלז הפיקה ומימנה לפני כחודש את המסע המיוחד של יוצאי החסידות לאירופה, יחד עם מספר אנשי צוות חרדים, ברובם חסידי בעלז. המסע החל בפראג, המשיך לקרקוב והסתיים בעיירה בעלז שבאוקראינה, שם עשתה הקבוצה את השבת. במהלך המסע דנו המשתתפים בנושאים רגישים, בקשיים וברצונות לעתיד של הצדדים. מאז כבר נערכו מפגשים נוספים כאן בארץ.
הרב נתן רוזן: "כל הצוות נמנע מליצור מחויבויות למשפחות. המטרה הייתה לבנות אמון, ואם אותו אחד ירצה במסגרת המסע שלו להתחבר בחזרה למשפחה, אנחנו נהיה שם"
בצוהר, ארגון הגג של אהבת אמונים, העדיפו לא לשוחח בנושא באופן רשמי, ואמרו לנו: "איננו מוכנים לדבר בשמם של משתתפי המסע, פרטיותם וכבודם הם ערך עליון בעינינו".
מי שמרכז את הצד החרדי של הפעילות הוא הרב נתן רוזן, בעצמו אינו חסיד בעלז אלא ליטאי, אבל לדבריו, ייתכן שמונה לתפקיד דווקא משום כך.
"עבדתי הרבה עם ארגון צוהר של בעלז, ולכן באופן טבעי פנו אליי", הוא מספר. "דווקא כיוון שאני ליטאי, חשבתי בצורה אחרת על מטרתו של המסע לאירופה ומה אפשר לעשות שם. חסיד בעלז היה מארגן את המסע כי הרבי אמר לו, וזהו. אבל הרבי כמעט שלא דיבר על מטרות הנסיעה. הוא רק אמר שצריך לכנס את כולם בחזרה, והוא ביקש למסור דרכנו ליוצאים שהוא אוהב אותם ושבעלז היא הבית שלהם. הארגון עבור היוצאים הוא בדמו של הרבי. לפני כמה חודשים הרבי היה חלוש, וכמעט שלא דיבר על שום נושא ציבורי חוץ מזה. הוא יזם את המהלך וענה בהרחבה על השאלות שנשאל בנושא. כך שברור שזה היה משמעותי בעיניו".
אחד השיאים מדי שנה בחסידות הוא מעמד ה"שטייעדיגע תורה", נאום של הרבי במוצאי שמחת תורה ובו הוא מסמן את קווי הפעילות או המאבקים לשנה הקרובה. לפני כמה שנים, מספר לי רוזן, הרבי אמר שבתוך החסידות צריך להיות פתרון כוללני לכל בעיה שניצבת בפני חסיד. "חלק מהתפיסה שלו היא שבבעלז יש פתרון לכל הבעיות. כמובן, אין לרבי שום בעיה להיעזר ביועצים חיצוניים, העיקר שחסיד ימצא פתרון במסגרת החסידות. אני מעריך שבשלב מסוים הרבי הרגיש שיש נקודה שלא טופלה, והיא הסיוע לחבר'ה שיצאו החוצה, והוא החליט שהוא צריך לדאוג ולעזור להם, כמו אבא לילדיו. קורה שילד לא הולך בכיוון החינוכי של אביו, אבל האבא מחויב לדאוג לו לא רק לחינוך הרוחני, אלא גם לאוכל, שתייה, בריאות הנפש והגוף. דאגה לילד היא תכונה אבהית כי אתה הבאת אותו לעולם, ואתה צריך לדאוג לו. זו הגישה של הרבי ליוצאים. אתם הבנים של חסידות בעלז, ובעלז היא משפחה. גם אם יצאתם, אתם עדיין חלק מהקהילה".
בצד השני של המתרס, מספר לי דוד (שם בדוי), יוצא בשאלה מהחסידות שמשתתף בפעילות, שהופתע כשקיבל מבעלז את הטלפון על היוזמה. הוא בעצמו, שהיה דמות ידועה מאד בחסידות בעלז, יצא בשאלה לפני כעשר שנים. "בבסיסו, הרעיון של הרבי הוא פשוט ואנושי. אין דבר כזה שהורים יֵשבו שבעה ויתנתקו מילד, לא משנה איך הוא חי. כל אחד רוצה שהבן שלו יהיה מסי או רשב"י, להבדיל, אבל אתה לא יכול לגדל את הילד לפי רצונך. זה מה שהרבי מבעלז מבקש להעביר הלאה ביוזמה הזו.
"כולנו אחוזי טראומות קשות מכל הצדדים והכיוונים. אלו טראומות שהגיעו מילדות והמשיכו בבגרות, עברו בנישואין וממשיכים בגירושין. לכן כשקיבלנו את הטלפון על היוזמה, הבנו שהם מתפרצים לדלת פתוחה. ומאז אנחנו בקשר כל הזמן".
דוד מבקש להדגיש שפעילות הארגון עמוקה הרבה יותר מטיול שורשים לאירופה. "אנחנו בעולם של פירוק, והמטרה של היוזמה הזו היא ליצור עולם של חיבור. בלי אלף שינויים כתנאי ראשון, אלא קודם בקשה – בואו נאהב, והאהבה תרפא את הפצעים. כי במלחמה, אי אפשר לרפא את העולם. הרציונל הוא שהגוף הזה – ואולי גופים אחרים שיוקמו בעקבותיו – יעבוד לא רק כגוף מאחד בין אנשים, אלא גם כגוף מרפא בין מגזרים. כי אם זה רק בין אנשים פרטיים, אז אני ואתה כבר נמצא את הדרך איך לא לריב. אבל הרעיון הוא שיוצא מהחברה החרדית יוכל לשבת עם אביו בליל הסדר או בתשעה באב, והשנאה והוויכוח לא יהיו נוכחים בכל מפגש".
בשיחותיי עם דוד, בין השורות ולפעמים גם בשורות עצמן, שומעים את ההערצה שלו לרבי מבעלז. על אף שהוא לא שומר שבת כבר שנים, "חילוני גמור" לפי הגדרתו.
"אחד הדברים שעלו במסע הוא שגם אם יש בליבם של חלק מהיוצאים שנאה לאי־אלו אנשים מבעלז, בשל משקעים שונים, הרי שהאדמו"ר הוא מושא להערצה באופן מוחלט מצד כולנו ללא יוצא מן הכלל. כולם מעריצים אותו כאחרוני החסידים, ובנקודה הזו אנחנו באמת חסידי בעלז לכל דבר. האדמו"ר יכול היה לצאת למהלך הזה, כי הוא ידע שיש לו צד שני. הוא מרגיש את החסידים שלו, וגם הם אותו, גם אם הם כבר אינם בדת".
דוד (שם בדוי): "המטרה של היוזמה הזו עמוקה הרבה יותר מטיול: זה ליצור עולם של חיבור. בלי אלף שינויים כתנאי ראשון, אלא קודם בקשה – בואו נאהב, והאהבה תרפא את הפצעים"
הוא מקבל אתכם לשיחה בביתו?
"בהחלט כן. הרבה מאיתנו שעברו קשיים בחיים, הצליחו להיכנס לאדמו"ר, לשאול שאלות ולקבל תשובות. הם ידעו שממרום מעמדו הוא עדיין מבין לליבם ואת הקשיים הכי קטנים שלהם, ולא רק מבין – אלא גם נותן מענה. יש כאלה שעד היום בקשר רצוף איתו".
רוזן מספר שהיוזמה החלה להתגלגל בחורף האחרון. "בהתחלה עלתה השאלה הכי פשוטה: איפה הם? מי הם? הרי הם לא קבוצה מאוגדת אלא מדובר בפרטים בודדים שכל אחד נשר מסיבותיו הוא, ועל חלקם לא יודעים בכלל, ולך תמצא היכן הם נמצאים ומה עובר עליהם. אז הייתה עבודה בת כמה שבועות של איסוף שמות. הגענו לכמה עשרות בסך הכול, לא יותר. המספרים הקטנים הפתיעו אותנו – חסידות בעלז מונה כ־70 אלף איש".
אחרי ששלב איסוף השמות והנתונים הסתיים, החלו מקורבי האדמו"ר לדבר איתו על תוכניות אופרטיביות. "ואז הם הבינו שאי אפשר לכנס את היוצאים, לא לשבת איפשהו, ואפילו לא לאיזה אירוע במדבר, כי זה פשוט לא ילך. בשלב הזה עלתה ההצעה לקיים נסיעה לחו"ל, ואז גם פנו אליי ושאלו אם אהיה מוכן להיכנס לעניין. נכנסתי, והתחלנו לבנות יחד את התוכניות".
רוזן מספר שבהתחלה עלה הרעיון לעשות סיור במחנות ההשמדה של פולין, אך האדמו"ר בעצמו פסל את היוזמה. "הוא חשב שלא כולם יתחברו לנסיעה מהסוג הזה. במקומה, הוא ביקש שכולם יגיעו לעיירה בעלז באוקראינה. מדובר בעיירה שאין מה לעשות בה חוץ מהערך ההיסטורי שלה כערש החסידות. אבל היה חשוב בעיניו שנשלב ביקור בשבת בבעלז.
"החלטנו שלפני כל דבר אחר, אנחנו לוקחים אותם למקום נחמד ויפה, כי רובם לא מכירים זה את זה, ורצינו לגבש אותם. אז טיילנו יום שלם בפראג, ובערב יצאנו לשתות בירה, ושם התחלנו לפתח שיחות עמוקות יותר. גם בשאר הימים לקחנו אותם למסלולי טיול כדי ליצור קשר אישי ביניהם. הכול בבתי מלון מפנקים ובמימון מלא של בעלז".
למרות השפע והפינוק, לא היה קל לגייס חברים למסע, "זה היה תהליך ארוך שהיה כרוך בהרבה שיחות פרטיות. היוצאים היו סקפטיים, לא ידעו לאן הם באים, וחשבו שרוצים להחזיר אותם בתשובה ולעשות עליהם סיבוב. בנינו את המסע לקבוצה גדולה יותר, אבל לא כולם הגיעו".
מה כללו השיחות ביניכם?
"דיברו הרבה על בעלז, בכל המובנים. עלו הרבה כאבים, וגם הרבה דברים אנושיים, ללא קשר. חוויית הדת הייתה לגמרי בצד, ובמקומה היה המגע האישי, להבין מי אתה כאדם. הייתה הרבה אהבה בין הצדדים. החשש הראשוני השתחרר תוך כדי הטיול והפך לחיבור וקרבה".
כך נכתב בתוכנייה על השבת: "שבת קודש בצל כנפיך יחסיון: געפילטע פיש, מרק לוהט עם אטריות, וניגונים… אוי, ניגונים כה מתוקים! זה הזמן לשוחח על הכול. אנשים מדהימים עומדים לרשותכם ולהנאתכם, להעשרת מאגרי הידע, עם נכונות לכל אתגר. אדמת קודש רוחשת סודות. לא הרחק ספונים קדושי עולם. הם בהחלט מצפים לתפילות שלנו. אנחנו גם ראויים לבקש שם ולקבל את מה שאנו מבקשים. יש מקומות שבהם האהבה אלינו היא נצחית".
רוזן מספר שהשבת התקיימה בסימן ההיסטוריה של בעלז, "החיבור לשורשים ובניית הזהות מחדש. לפי דעתי, זאת הייתה כוונתו של האדמו"ר בכך שרצה שנהיה בעיירה בעלז בשבת. הרי בעצם יכולנו לעשות את השבת בבית המדרש הגדול של בעלז בירושלים, אך שם, לכל אחד מהיוצאים יש פצע מאנשים שפגש במהלך החיים. ולכן הרבי שלח אותנו דווקא לבעלז, מקום שרובם לא ביקרו בו קודם – כדי להתחבר לשורשים, להבין מי היה הסבא שלך, ומאיפה הגעת. הם ראו איפה היה בית המדרש החרב של בעלז, עשינו סיור בעיירה עם ההיסטוריון של חסידות בעלז, וזה יצר חיבור".
מעבר לפולקלור, לעיירה ולבית המדרש, המשמעות של בעלז היא כמובן שמירת התורה והמצוות. איך אפשר לחבר בחזרה לחסידות, בלעדיה?
"בעלז היא חוויה וסיפור. יש בה גם לומדי תורה, אבל לא רק. היו איתנו חבר'ה שלא שומרים שבת, והם נהנו מאוד לשיר את זמירת 'כל מקדש'. מתי בפעם האחרונה הם שרו אותה? כשהגענו לפראג ביום הראשון, עמדנו באיזו מרפסת שצופה על העיר. זה היה ל"ג בעומר, ופתאום באופן ספונטני הם התחילו ריקודים של החג. יושבים כמה חסידים ו־30 חבר'ה שלא נראים חסידים בשום צורה ושרים ורוקדים 'בר יוחאי'. הם מאוד מתחברים לשורשים, בלי האיום לשמור שבת או להתפלל. המטרה היא לתת להם את כל המתיקות שהם מתגעגעים אליה".
הרבי פגש את היוצאים?
"עד שהם לא התגבשו, בכלל לא היה שייך לפגוש אותם יחד – כל אחד היה במקום אחר. בינתיים עוד לא התקיים מפגש, אבל לא בגלל עניין עקרוני. הפוך, הוא שלח להם למסע בקבוק 'לחיים' והביע המון אהבה".
בין חברי הקבוצה, היו כאלה שמשפחתם ניתקה איתם כל קשר אחרי שיצאו מהקהילה. אבל למרות התקווה שגם הקשר עם המשפחה יתחדש, רוזן אומר שזו לא המטרה. "זה פשוט עובד אחרת. חיברנו בין היוצאים לבין עצמם ואפשרנו להם להיות איתנו בקשר – זה החלק שלנו. קיבלתי שיחה מדוד של מישהו שהיה במסע, שניסה להגיד לי כמה דברים על האחיין שלו. אמרתי לו: אני לא חושב שזה משנה, אני אכיר אותו כאן כפי שהוא ירצה שאני אכיר אותו. השיח הוא לא איך להחזיר אותם למשפחה. כל הצוות נמנע מליצור מחויבויות למשפחות. המטרה הייתה לבנות אמון, ואם אותו אחד ירצה במסגרת המסע שלו להתחבר בחזרה למשפחה, אנחנו נהיה שם ונתווך, אבל לא נכוון ולא נדחוף לזה. זאת הייתה רוח המסע באופן רחב, שאני לא דוחף לאף מקום, אלא מאפשר. ובאמת, דווקא מתוך כך החבר'ה פתחו דברים מדהימים, ומי שביקש עזרה, קיבל. אתה שואל אם בפועל חזרו קשרים משפחתיים? אני יודע שהתחילו תהליכים, לא יודע איפה זה יסתיים".
דוד מספר שכאשר פורסמו ידיעות על היוזמה לפני שבועיים, היא כבר כונתה "החלום שהפך למציאות", לצד הגדרות אחרות. היוצאים בשאלה התלבטו איך הם מרגישים לגבי הפרסום: "יש כאן תהליך משותף רגיש מאוד. ראשית, אתה מבין שהאדמו"ר לא רוצה להקים משהו לשם פרסום, אלא לשם ריפוי, כך שהפרסום של היוזמה לא אמור להיות חלק מזה. מצד שני, כן יש רצון שהיוזמה תכה גלים בבחינת 'ממנו יראו וכן יעשו'. שיעתיקו את היוזמה גם בקהילות אחרות.
דוד מספר שעבר על כל התגובות לפרסום. "לכל אחד יש דעה על המסע ודעה על האדמו"ר. אבל אף אחד מהם לא נגע בשורש העניין. התקשורת פספסה את העיקר: הכותרת הצהובה שטענה ש'הרבי מבעלז אירח יוצאים בשאלה', היא לא רק לא נכונה אלא גם מנותקת מהמציאות. ולמרות זאת, ברור שרוצים שהיוזמה תקבל תהודה, שאנשים יבינו שחייבים לפעול כחברה אנושית, שאסור לשנוא יותר. המטרה היא להוביל משהו חדש. זו רעידת אדמה.
"הרב'ה אומר שאנשים בוכים הרבה על ששת המיליונים שאיבדנו בשואה, אבל צריך לבכות הרבה גם על המיליונים שלא מתו, אלא שחיים איתנו וסובלים מבעיות וממחלות נפש שעוברות לילדים. הוא שומע על הכול, על כל הצרות והבעיות".
איך הגיבו ליוזמה בבעלז?
רוזן: "בחסידות אף פעם לא מהרהרים אחרי הרבי. יש כאלה שאמרו 'נראה מה יקרה עם היוזמה', ויש שעזרו בפועל. אבל למעשה, 99 אחוז מהחסידים לא ידעו בכלל על המסע, זה פרויקט שלא דובר עליו כדי שלא ייגרמו לו נזקים. חסידי בעלז משתוקקים לדעת מה היה במסע, והיו שם הרבה דברים מדהימים שאני פשוט לא מדבר עליהם כי הייתה שם לחיצת יד בינינו שאמרה שמה שהיה שם, נשאר שם. חלק מהחסידים מתוסכלים מהיעדר המידע. עכשיו, אחרי שעבר קצת זמן מהמסע, זה יצא קצת החוצה, ולשמחתי אני מקבל טלפונים בנושא בעיקר מחסידויות אחרות. קודם כול, הם בהלם מכל הסיפור. גם הם מבינים את המשמעויות של המהלך, ומצדיעים לאומץ של בעלז. וחוץ מזה, הם מנסים להבין איך זה יכול לעבוד גם אצלם".
יוזמה כזו יכולה לעבוד גם בציבור הליטאי?
"שם יהיה הרבה יותר מורכב לייצר את זה, כי אחת השאלות הראשונות היא מה אתה עושה הלאה, איזה מענה אתה נותן ליוצא הספציפי שבקצה. לפתוח עבורו בית ומקום לאכול? אני חושב שיש מורכבות שהיא לא פשוטה, ואני לא רואה כרגע מישהו שיקים את הפרויקט באופן רשמי. יש כל מיני יוזמות ליטאיות, אבל לא ברמה הזאת. זה באמת יותר מורכב, אבל אני חושב שאם זה ירוץ חזק בכמה קהילות חסידיות, זה כן יזלוג הלאה".
ומה תגיד לאלה שיחששו שהמהלך יכול להביא איתו עוד יוצאים בשאלה? הם הרי יראו שגם כשהם יוצאים מהדת, מחבקים אותם בקהילה והכול בסדר.
"חשבתי על כך המון. קודם כול, אני לא חושב שיש מישהו שבעקבות חיבוק שיקבל יחשוב שכדאי לו לצאת בשאלה. השיקולים שגורמים לאדם לצאת החוצה הם כבדי משקל ויושבים על סוגיות כאלה שמי שעושה את זה, בא לשרוף את המועדון. ובאמת, אנשים שיוצאים מהקהילה שורפים גשרים וחותכים את החבלים הכי עבים. כשאדם יוצא החוצה, הוא מאבד בית, קהילה, הכול. אז זה שהרב יגיד לו פעם בחיים 'שלום' או יממן לו טיול לחו"ל, זה לא מה שיגרום לו לצאת החוצה".
אבל מי שגם כך התלבט כעת מקבל דרך הרבה יותר פתוחה.
"אין פה תשובה של מאה או אפס. אני יכול להעריך שיהיו אולי כמה שיעשו כזה דבר, אך הם כאלה שכבר היו בפועל חצי חילונים קודם. הניסיון מראה שהחיים כאנוסים יכולים להימשך בערך שנתיים. זו יכולת האדם לחיות בשקר. אחר כך הוא בועט ויוצא".
בסוף, מה המטרה של המסע ושל המפגשים? מה אתם רוצים שיקרה?
"אני בטוח שאף אחד לא יודע לענות לך. אני יכול להעריך שעוד שנתיים או שלוש, אם הפרויקט יצליח ויקרום עור וגידים, נוכל להגיד שקרה מהגיבוש הזה כך וכך, שחלק תיקנו את חיי הנישואין, וחלק חזרו להיות בקשר עם הילדים או עם המשפחות. בטווח של זמן, אני בטוח שנוכל לספר שנוצרו המון דברים בריאים וטובים".
