קנאת יוצרים: סופרים ישראלים מספרים על היצירה שהיו מתים לכתוב בעצמם

אשכול נבו ←"איך לשרוד בכאילו בלב ים", הדר אורלנוב

ואם אני אגיד לכם, שמאז "צינורות" של אתגר קרת לא קראתי ספר סיפורים קצרים שהעיף לי ככה את הסכך? ואם אגיד מירנדה ג'ולי הישראלית? הדס בן ארויה של הספרות? אז אולי תשימו לב ל"איך לשרוד בכאילו בלב ים" של הדר אורלנוב? כי לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות שספר כל כך טוב יעבור מתחת לרדאר.

כן, הוא יצא בפברואר, תוך כדי הסערה הציבורית סביב הרפורמה המשפטית. ולא קיבל יחסי ציבור. אז מה. זאת אשמתו? וכן, סיפורים קצרים זה ז'אנר שמערער את תחושת הסדר הטוב. שמשאיר המון מרחב לפרשנות של הקורא. והסיפורים הפרועים והמדודים (לא מאמינים שסיפור יכול להיות גם פרוע וגם מדוד? תקראו את הספר!) של אורלנוב לא מאפשרים לקורא להישאר באזור הנוחות שלו. אבל מי רוצה להישאר באזור הנוחות שלו כשהוא קורא ספר? אורלנוב מזמינה אתכם לרכבת הרים של ריאליזם, פנטזיה, בדידות ואהבה בחייהן האמיתיים והמדומיינים של נשים צעירות.

וממש לא כדאי להחמיץ את הרכבת הזאת.

ספרו האחרון של אשכול נבו הוא "גבר נכנס בפרדס" (2021)

יעל משאלי ← "הדודה שלי מרחוב הנביאים", יורם טהר־לב

מהפעם הראשונה ועד היום, בכל פעם שאני קוראת "הדודה שלי מרחוב הנביאים יותר מהכול אהבה ילדים" אני חושבת לעצמי שאני הייתי צריכה לכתוב את הספר הזה.

כי אני הדודה הזאת. לפחות של מילות הפתיחה. שיותר מהכול אוהבת ילדים. ויש לה. לא זוכרת כבר אם יותר או פחות ממה שיש לדודה ההיא. וגם את האופטימיות הבסיסית שילדים הם שמחה, עם כל הבלגן וכל האתגרים.

באופן מעשי הייתי אמא פחות שלווה מול נזקים ובלגן ולא חשבתי שזה יעיל לצפות מהילדים לתקן אותם, אבל כן חשבתי שעוד ילד ועוד ילד ועוד ילד יעשו את הכול יותר קל. וצדקתי! עקרונית צדקתי.

כשהשביעית בת 22, הכול יותר קל. נגיד.

הספר גאוני, מלא הומור, מלא אמת של חיים במשפחה גדולה ושמחה. למרבה האושר גדלתי להיות כותבת ספרים ואני יכולה לכתוב ספרים על החיים בעצמי. והנה, הספר החדש שלי שיֵצא בשנה הקרובה הוא בדיוק ספר על זה. על להיות הדודה הזאת מרחוב הנביאים. והוא ספר למבוגרים. לא על דודה, על אמא, והוא מלא־מלא אמת על החיים.

ספרה האחרון של יעל משאלי הוא "מותרות"

גיל חובב ←"אני וסימון ומואיז הקטן", יוסי בנאי

"יוסף, שנינו יודעים שאתה גנבת ממני את 'אני וסימון ומואיז הקטן'. פשוט גנבת. זה שיר שלי". כך נהגתי לומר ליוסף בנאי כל פעם שנפגשנו. קראתי לו יוסף, משום שבירושלים כולם קראו לו יוסף ("רק תל־אביב עשתה ממני יוסי", הוא הסביר לי). והשיר, השיר הנפלא שבבסיס המחלוקת והקנאה, באמת אמור היה להיכתב על ידי. כי אלה הזיכרונות של אבא שלי, אחד לאחד, אלה הרחובות של אבא שלי, המשחקים של אבא שלי, הנופים שלו. שהרי יוסף ואבא שלי היו חברים מילדות וגדלו באותן שכונות.

הוא פשוט הקדים אותי, יוסף, והעלה על הכתב את כל היופי הירושלמי הזה, כל האהבה והגעגועים והאור, לפני שאני הספקתי. זה שיגע אותי. "ולכן, יוסף", נהגתי להציק לו, "אתה צריך לפחות להתנצל. כי זה שלי ואתה יודע את זה".

"נו, די!" הוא התרעם עליי יום אחד, "די כבר לנדנד. אני מתקשר לאקו"ם ואומר להם שייתנו לך את התמלוגים, בסדר?"

לא. לא בסדר. כי אקו"ם לא יכולים לתת לי את הכישרון, ואת החן, ואת הלב, ואת החד־פעמיות שהיו ביוסף. אני חושב על זה כל הזמן, ומקנא. ובכל פעם שאני מזמזם לעצמי שורה  נפלאה כמו "ובלילות החורף הקרים מאוד / היינו מתכסים בכל החלומות" אני מודה – לא בקול, אבל מודה – שרק יוסף בנאי יכול היה לכתוב פלא שכזה. אני לגמרי לא. ואז אני מקנא שבעתיים.

ספרו האחרון של גיל חובב הוא "לאהוב בעברית"

גלית דהן־קרליבך ← "עונת הזיווגים", פ"ג וודהאוס

גם כשמדובר בקנאת סופרים, לקנאה יצאו מוניטין לא טובים, ובצדק: אין זה יפה לקנא. אך אם כבר נגזר על בני האנוש לקנא עדיף שזה יהיה בסופרים מתים. כך, כשדיקנס לא נמצא ברשימת המועמדים לפרס ברנר, אפשר לפרגן לו ברוחב לב. או למשל פ"ג וודהאוס.

אחד הספרים האהובים עליי ביקום, שהייתי בהחלט רוצה לכתוב, הוא "עונת הזיווגים" של וודהאוס הנפלא.

מדובר בטרילוגיה נשכנית, מצחיקה, המחזירה את הסומק ללחיי ההומור הלא מהוגן, הומור שקצת חסר בתקופתנו, תקופה שבה כל קבוצה, עדה או מגזר דואגים להיעלב ממשהו. בספר שנכתב על רקע אנגליה המעמדית נמצאים אדונים עשירים וטיפשים מאוד, משרתים בעלי חוש מעודן לאירוניה ונטייה להציל את אדוניהם בפיקחות, דודות איומות וקרובי משפחה מהגיהינום. מומלץ לקרוא מיד לאחר "תחת חורש חלב" של דילן תומס – ע"ע קנאת סופרים מתים.

ספרה האחרון של גלית דהן–קרליבך הוא "מזל יתומה"

מאירה ברנע־גולדברג ←"קצוות שרופים", מיכל קרייטלר

בעמודים הראשונים של ההקדמה הלסת נשמטת: ״בבוקר שבו מלאו לה שש־עשרה סיפרתי לה הכול״. וידוי מצמרר של אישה שחטפה תינוקת מבית החולים וברחה איתה לאיטליה. לאחר הווידוי הילדה נעלמת. היא הולכת לבית הספר ולא חוזרת.

הפרק הראשון נפתח. ישראל. שיחת טלפון. אתי אמסלם, האישה שהתינוקת שלה נחטפה לפני 16 שנה מבית החולים, מקבלת הודעה מהמשטרה שיש סיכוי שהילדה נמצאה. מכאן מתחיל מסע משפחתי מטורף, מלא פיתולים רגשיים ועלילתיים שאת סופו לא אגלה.

אספר בקצרה מה גרם לי להתאהב בכתיבתה של מיכל קרייטלר. לא רק שהיא יודעת לספר סיפור,  היא גם יודעת לבנות דמויות, כולל דמויות משנה שלפעמים נשכחות בצד על ידי הכותבים. ומערכת היחסים של אתי עם הגרוש שלה בנויה היטב ומשרטטת ביד אמן דרמה אנושית על משפחה שנהרסה ועל אישה שבנתה את עצמה מחדש בצילה של טרגדיה. ויש הומור, הרבה הומור. ויש מתח. ודרמה. כל מה שצריך בספר טוב נמצא שם.

אבל הרגע שבו התכווצתי בכיסא תוך כדי קריאה וחשבתי לעצמי "וואווו, את זה אני הייתי צריכה לכתוב" היה רגע מותח, דרמטי ורגשי מאוד, באמצע הספר, בעמוד 97, ארוחה ראשונה עם הילדה בבית, פתאום נשמעת דפיקה בדלת. השכנה ויווי נכנסת. הדמות של השכנה החטטנית לא תצא לכם  מהראש, קרייטלר לכדה כאן אירוע משמעותי והצליחה בחוכמתה לא לגלוש לקלישאות. ככה בדיוק צריך לכתוב. תזכרו את השם מיכל קרייטלר.

ספרה האחרון של מאירה ברנע–גולדברג הוא "כראמל אתה לא יכול לעוף"

רחלי שלו ←"צרות בצרורות", עינת צרפתי

כמה שנים לאחר שסיימתי את לימודיי בבצלאל, הוזמנתי לאותה האקדמיה ממש כדי לשטוח בפני הסטודנטים הצעירים מה מחכה להם בעולם האמיתי. את פניי קיבלו חבורת סטודנטיות צעירות ומוכשרות. בלטה מתוכן בחורה קטנה עם גולגול, עיניים בורקות ומראה של שחקנית מסרט של אלמודובר. זאת הייתה עינת צרפתי, לימים אחת המאיירות והכותבות המובילות והמוכשרות בארץ, ולשמחתי גם חברה.

פסגת השאיפות של כל מאיירת בעולם ספרות הילדים היא גם לכתוב וגם לאייר ספרים משלה. עינת הוציאה כמה כאלה והם זכו להצלחה גדולה, לפרסים ולתרגומים מסביב לעולם. כבר סיבה לקנא, לא? בספר ״צרות בצרורות״ שעינת כתבה ואיירה, נמצאים כל המרכיבים הנכונים, הוא מתגלגל כמו אגדת עם עתיקה או מופע נונסנס מיתולוגי, קורע מצחוק, והאיורים והטקסט מאזנים ומשלימים זה את זה כמו שיכול לקרות כמעט רק בספר שהכותבת והמאיירת אחת הן.

ספרה האחרון של רחלי שלו הוא "האמא עם הפסים"

ענת לב־אדלר ← "כשהכריש ישן", מילנה אגוס

איך אני יודעת שממש אהבתי ספר? כשבמהלך הקריאה בו אני מסמנת במרקר הצהוב של אפליקציית "עברית", או מקפלת בקצות הדפים מלא אוזניים. והוווו כמה אוזניים צהובות קיפלתי ברומן החושני־מלנכולי "כשהכריש ישן" שכתבה הסופרת האיטלקייה מילנה אגוס.

הספר הזה נכנס לי אל מתחת לעור, ועוד ימים רבים אחרי קריאתו סערה בי העלילה היצרית שמתרחשת בסרדיניה, ושבמהלכה, באיטליה כמו באיטליה, כולם מחפשים אהבה. אבל מכולם האהבה היציבה והבטוחה נשמטת ונפרמת, ותחתיה נקשרים בנפשות סבל וכאב.

הגיבורה, נטולת שם כמו שאר הדמויות בספר (שמובחנים אלה מאלה על פי ייחוסם המשפחתי – הדודה, האבא, האמא וכו') היא תלמידת תיכון שמנהלת רומן עם גבר נשוי שמאמלל את נפשה ומלהיט את גופה; במקביל, דודתה החושנית והסוערת כמו שרק דודה איטלקייה שבורת לב יכולה להיות, בורחת מכל פיתוי אופציונלי, פן ייסדק שוב ליבה, וגם את אמה של הגיבורה אנחנו פוגשים – ילדת פרחים מלנכולית, קורבנית וסהרורית, שנכרכת אחר הנשגב והאסתטי ומאבדת את האחיזה במציאות.

והאסתטיקה, הו האסתטיקה: בשפה בשרנית, בשרית, פוגענית, עסיסית, מכאיבה, שורפת, מדממת, בועטת ורוויה בשמש העזה של דרום ארץ המגף, מתארת המחברת את תהפוכות הנפש הפצועה, את נוכחותו הרותחת של ההיעדר ואת הגעגוע למה שחסר. התיאורים הפלסטיים טורדי הדעת של יחסי הגוף והנפש הם גם המרחב שמסקרן אותי ככותבת, ולכן הספר הזה חטף את נשימתי וגרם לי לתהות איך לכל הרוחות כותבים ככה? איך מצליחים למזג ולמסך את חוסר הנחת וחוסר הנוחות שמסבים תיאורי הגוף וההשתוקקות לתוך היופי האסתטי של השפה שכמעט מפיגה אצל הקורא את כאב הקריאה ואת הזעם על כך שאף אחד לא לימד את הילדה האומללה הזו לאהוב קודם כול את עצמה, בעודה בורחת ממערבולות הנפש אל מלתעות הגוף, מקווה לשווא שהן יהיו אלה שיצילו אותה משיני הכריש, כל עוד הוא ישן.

ספרה האחרון של ענת לב–אדלר הוא "עוגיות התמרים של ננה ג'ולייט"

אריאל הורוביץ ←"נער האופניים", אלי עמיר

"הארץ הזו מסוכנת, קשה, ענייה, יד איש באחיו ואין איש יודע איך לחיות יחד ולבנות עם אחד". המילים האלה, שכאילו נכתבו על ימינו, מתארות את הלך הרוח בקרב תושבי כפר העיוורים בעל השם האירוני כפר אוריאל. השם הוא שמו האמיתי של הכפר, שהפך בשנות החמישים למעברה שאליה נשלחה משפחתו של הסופר אלי עמיר ש"נער האופניים" הוא הרומן האוטוביוגרפי ביותר שלו. עמיר מתאר דרך עיניו של הנער נורי את קשיי הקליטה של עולים שנאלצו להתמודד לא רק עם העקירה מארצות מוצאם, אלא גם עם הזלזול והשנאה שרחשו חלק מהקולטים לתרבות שממנה הגיעו – תרבותו של האויב הערבי, שזה עתה הובס במחיר דמים קשה מנשוא, במלחמת השחרור.

מהדלות הזו מתרוממים רק צלילים: צלילי הקאנון והקמנצ'ה של שניים מהעיוורים, שמנגנים מדי לילה, ונושאים בנגינתם את נורי השוכב במיטתו, ער מחמת עקיצות הפשפשים, בחזרה אל בתי הקפה של בגדד. ש"מיטב המשוררים דקלמו בהם את שיריהם והתווכחו על שירה ומוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה". נורי עצמו לא יוכל להתנשא מעל הדלות באותה קלות שבה הצלילים עושים זאת. נער האופניים – שמתקבל לעבודה כשליח במשרד ראש הממשלה בירושלים, קרוב ועם זאת הכי רחוק שאפשר מראש הפירמידה – מתחיל לדווש בדרכו הארוכה והמפרכת במעלה הסולם החברתי. הקול המספר הרהוט והעברית העשירה של אלי עמיר מעידים כאלף עדים על הקהילות המפוארות שנדחקו בתחילת ימי המדינה למעברות. על הרקע הקשה הזה – יכולתו של נורי לראות את הטוב גם בקיבוץ, שאליו נשלח בתחילת הספר כ"ילד חוץ", היא לא רק סימן ההיכר של סופר מצוין, אלא גם של אישיות גדולה.

ספרו האחרון של אריאל הורביץ הוא "סיבוב ההופעות של הגולם מפראג"