הייתי בת ארבע וחצי כשנחשפתי במקרה לפלא הקריאה. מאותו רגע התייתרו בעיניי כל משחקי הגן והחצר, הריכוז ואפילו שעת הסיפור בקולה של הגננת. עד אז התאמתי את עצמי ורתמתי אוזניים אל הסיפור: מצב רוחה של סבתי, המוזיקה של הסיפור, האינטונציה והאיפוק שכפתה על קולה ופניה כאשר הסיפור הפך ליותר ויותר טרגי.
לא התקיים טקס חניכה, לא קיבלתי סיסמה, ודאי וּודאי שלא ידעתי שמאותו הרגע נכנסתי לכת־יחיד – ההומו לֶגֶנס. בשביל ההומו לגנס (מלטינית: האדם הקורא) הקריאה איננה עוד משימה שיש למלא או להעביר את הזמן עד שצונחים לשינה עמוקה. בשביל ההומו לגנס ספר איננו חפץ מותרות בשום פנים ואופן. הקריאה היא כורח, אינסטינקט, כמעט כמו נשימה.
את ההומו לגנס אפשר לזהות דווקא לפי הרישול, ולא חרדת הקודש, שהוא נוהג בספריו. אולי בשל כך לרבים מבני ההומו לגנס לא אכפת מהתדמית של הספרים או היכן יש לקרוא אותם. הם יקראו ברכבת, בשירותים, בהמתנה למלצר, בתור לקופת חולים, בכל מקום. ההומו לגנס מומחה גם בקריאת ספר ללא ספר, כשהוא יושב בהרצאה משמימה. הוא יכול לקיים שיחה ערה, כשהדובר מולו לא יודע שהוא שקוע בשיחה נוקבת עם פלאנרי אוקונור או עם ריימונד צ'נדלר.
תפוס את הרגליים וברח
ללגנס יש נטייה להחליק אל השוליים. מי שאינו רגיל לצרוך פרסומות בתחפושת של חדשות אובייקטיביות, מי שסולד מהאורות הכחולים והאדומים של האולפן ומהמוזיקה המניפולטיבית שמותאמת לאופי החדשות (רצוי סטקטו של חרדה במינונים גבוהים), מי שאינו מתרשם מהגבות המכווצות בחשיבות של המגישים ומעדר המומחים שמובהלים לאולפן בזה אחר זה כדי לומר לציבור מה הדעות שאותן יש לאמץ – ובכן, יצור כזה בהחלט לא יככב בשום מרכז. אדם כזה בהכרח יהיה בשולי הדברים. ומשום שהוא לא מיורט מיד, הוא גם לא מגיב מיד: ההומו לגנס האמיתי ספקן כמעט תמיד, אולי מפני שדווקא הוא, מכולם, יודע שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
ההומו לגנס איננו חביב על משטר, כל משטר שהוא. אפשר להבין: הדבר האחרון שהממסד רוצה זה אדם שראשו תחוב בתוך ספר, שמפליג ללא צ'ק־אין ליעדים אחרים שאינם מנוטרים או מפוקחים כיאות. דבר ידוע הוא שמשטרים טוטליטריים רודפים אחר הסופרים והמשוררים. שיר קטן של מנדלשטם על אודות פניו המחוטטות של סטלין, שלח את יוצרו לגולאג וגזר עליו חיים נוראיים.
המשטר, כל משטר, מעדיף שידברו על החדשות, על השר החדש לענייני השעה שמוּנה רק אתמול ועל הפרויקט החדש שיכניס כך וכך לקופת האוצר. אבל ההומו לגנס שמרן מטבעו: הוא יודע שאין חדש תחת השמש. שחיתות ושוחד הם עדיין שחיתות ושוחד, גם כשהם מחופשים למבזק כחול או לטבלה סטטיסטית, ולכן תמיד יעדיף להתכנס אל הספר שלו כמימים ימימה. מטבע הדברים, ההומו לגנס מיומן בשפה ובשימוש בשפה. כששלטון אומר שקיפות, רגישות וכנות, הומו לגנס מיד מתרגם לעצמו: שוחד, שקרים, תפוס את הרגליים וברח. הנה עוד סיבה מדוע המשטר לעולם לא ימהר להצמיח עדר של קוראים טובים.
הקריאה היא מעשה פרטי. שני אנשים שיקראו את אותו הספר יראו בעיני רוחם דמויות שונות זו מזו, לעומת צפייה בסרט שמתאימה לקבוצה ולאחריה הדמיון הכללי מתקבע על אותה תמונה. הקריאה היא דלת תקציב, שווה לכל נפש, דמוקרטית. גם מיעוט, ואולי בעיקר מיעוט, יכול למצוא בה את עצמו, והיא פותחת את גבולות השמיים גם לאדם שלא טס מימיו.
עולם ללא הפתעות
אולי לא מפליא שבשנים האחרונות אנו עדים לעלייתו של משטר תרבותי חדש: נטפליקס. אנשים נפגשים לקפה ואפילו כבר לא מבקשים המלצה לסרט או לסדרה. "איזה נטפליקס אחרון ראית", "תן לי נטפליקס חדש", הם אומרים. נטפליקס היא רק אחת מאלגוריתמים רבים שילכו ויתרבו וייאבקו על שעות הפנאי שלנו, אבל בעזרתה אפשר כבר לשער ולראות את העולם המתוכנן לנו ממש מעבר לפינה: עולם ללא הפתעות.
כיום כבר אי אפשר לקפוץ לדואר בלי לקבוע תור מראש, או להתקשר לבנק ולקבל שירות ללא מסדר זיהוי. הכול מזוהה, מפוקח וחסר פרטיות ובדידות, המשאב הנפלא הזה ששום יוצר, הוגה, או אמן איננו יכול ליצור או לחיות בלעדיו. משונה לדמיין כיצד דיקנס היה כותב היום את העלילות שלו. איך יישמר מארג הקשרים המקרי בין כל הדמויות שלו, וכיצד למען השם יפגוש אסיר נמלט, ככה, באקראיות יפהפייה, יתום מבוהל ומפוחד על יד קברה של אמו? לא סתם סופרים רבים, ואני בתוכם, מתקשים למקם עלילה בהווה, בתקופת המכשירים הניידים שבלחיצת כפתור עשויים להרוס את גורם ההפתעה.
מול כל זה נראה שדווקא בספרייה, כן, כן, בספרייה העירונית בעלת המראה הסובייטי, דווקא שם שוררים חירות, שוויון והפתעה. הספרים מונחים באי־סדר בעגלה וכל אחד יכול לבוא ולקחת, בלי להיות מכוון על ידי רובוט שיושב באיזה עמק סיליקוני ומנתח את הדאטה שלך. הספרייה היא המקום שבו אפשר לנסות טעמים חדשים, ולא בגלל סיסמה אידיוטית של "תקרא תצליח" או "האחר הוא אני", אלא בזכות טעויות אנוש משובבות לב.
אני מכירה לא מעט אנשים שמתעבים ספרות מדע בדיוני, אך נפשם נקשרה בה רק משום שספרן פזור דעת הניח את אסימוב במדף של הרומן הרומנטי. אני עצמי התאהבתי בסופרת המדע הבדיוני קוני ויליס, שבטעות, ואולי לא בטעות, הגיעה אל מדפי הבלש. ככה הגעתי לכל הספרים שלה, ברעב. רעב כזה, קשה ואמיתי, קשה לדמיין בממלכת הנטפליקס המשביעה את הבטן אך מותירה את הנפש צחיחה.
אט־אט נטפליקס ודומותיה מקדמות את המסורת ההרסנית של העדפת התוכן והעלילה על פני מה שקרוי "סגנון", או כל חותם אישי של היוצר. לשם ההגינות מוכרחים לציין שלא מדובר בתופעה חדשה. עוד לפני כן חוגי הספרות באוניברסיטאות ובתיכונים השניאו את הספרים על דורות של סטודנטים, כשביקשו לעקוף את היצירה מכל הכיוונים, כאילו הייתה לב חולה שיש לבצע בו ניתוח מעקפים. הַראו לי כמה אנשים בחוג לספרות השוואתית בימינו קראו את "לוליטה" מתחילתו ועד סופו, לעומת מספר הסטודנטים שמכירים את הפולמוס החיצוני בנושא "צנזורה הכרחית של פדופיל פסיכופת או יצירת מופת קאנונית". הַראו לי כמה ילדים מצליחים לקרוא תנ"ך כפי שהוא, עם המילים המסובכות והמשונות ועם התמציתיות המופלאה שלו, לעומת כמה ש"הנגישו" להם את הסיפורים והיום הם מסתובבים בעולם עם ידיעות שטחיות על קין והבל ויוסף ואחיו, בלי כניסה אל הספר, בלי צלילה אל הסגנון.
המשטר האלגוריתמי
אם מישהו רוצה לצפות ב"הסנדק" למשל, ונניח שהסרט לא קיים במאגר ונניח שהצופה הממוצע אינו האקר שיודע להוריד סרט בלי להתקיף את המחשב בעננת וירוסים – מה יעשה? אל דאגה. המשטר החדש יציע לו שלל סרטים מאותו תחום, כבקשתך: סרט מאפיה או משפחת פשע כזה או אחר, מה זה בכלל משנה אם יש משפחה, רצית סרט פשע, לא? ואיפה טביעת היד, היכן הסגנון, לאן נעלמה האמירה האישית והטעם של היוצר? וכך, מכיוון שיש צורך בקטגוריזציה כלשהי כדי להתאים את הטעם לקהל, יצירות שלמות ייצאו מהקווים של הקטלוג.
במשטר האלגוריתמי הזה, הניווט הדיקטטורי יחלחל גם אל הספרות המודרנית, ובעקבות האחות הגדולה היא תיאלץ לחקות עלילה ולתהות לגבי הגדרות: דון קיחוטה, מהו? איך אפשר לסווג אותו בכלל? סאטירה חברתית? פנטזיה? סיפור הרפתקאות? ומלכוד 22? ואנה קרנינה? וכך אנשים יוכלו לקבל מידע אך לא טעם, הרבה ידע אך לא סגנון, עם כל הטעויות והחולשות שהופכות את היצירה למה שהיא.
וכך יתקבעו בלוטות טעם גסות שלא יבדילו בין פיליפ מרלו לסם ספייד, ועד מהרה תיסלל הדרך לסוֹפר־מכונה, מין ישות רובוטית שתכתוב ספר על פי הזמנה ועל פי הכתבת טעמים. היצירה תהיה מושלמת: בלי פיגומים, בלי כאב וחרדה והנאה וכיף הכרוכים בתהליך הכתיבה האנושי. לא נוכל לשמוע את השאלות שהטרידו את היוצר, את חריקות הפליאה והתימהון של מוחו. את הכעס, הזעם והתסכול. הסגנון, החד־פעמיות – ייגזלו מאיתנו.
הולך ומתחוור לנו שהעולם שאליו כולם שואפים עתה הוא עולם דיקטטורי, נטול רגש, הפתעות או פרטיות. לא יעבור זמן רב עד שהמשטר העולמי יציע לנו גלולות נחמה, כדי להשקיט את הדכדוך המשונה שיצוץ מדי פעם כאשר תושבי היקום ירימו לרגע ראש מהמסכים. אבל בנקודה זו, אולי כמעשה ייאוש, נכנס תפקידו של ההומו לגנס ביתר שאת, תפקיד פרדוקסלי מעיקרו: הוא עוסק במעשה פרטי ואישי, אבל יכול להציע נחמה להמונים המדוכדכים (כל אחד בנפרד), נחמה הרבה פחות מפוקפקת מזאת שיציע האלגוריתם.
לקראת הסוף ב"פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, מגיעים ניצולים לשולי הערים ומשננים את שייקספיר, הומרוס, התנ"ך, דנטה ועוד ספרים רבים, וכל זה במאמץ למנוע את השמדתם של הספרים הללו. חומרים שתמיד אפשר לקרוא בהם שוב ושוב, להגיע למסקנות שונות ואף סותרות מהקריאות הקודמות, וכל זה במחיר אפסי ובלי לשעבד את המוח והפנאי לתאגיד שסוחט את הדם.
במציאות שלנו ההומו לגנס יציע תקווה לאנשים, כאלו שעוד נותרה בקרבם לחלוחית שלא נסחטה עד תום בידי המקש והמסך. הוא יציע להם ליהנות מחברתם של אותלו וליידי מקבת ויאגו ומקדף וקורדליה. הוא יסיח את דעתם ויניח בפניהם סולם לדלג מעל הבינוניות ומי האפסיים ולטפס היישר לכתפיהן של היצירות הללו. ושם, באוויר הפתוח, יוכלו לחוש הקלה. המשא האלגוריתמי יוקל מעל החזה, הנשימה תתרכך ותתעמק. וכשיורידו מבט אל ביצת הבנאליות וחוסר ההפתעה, יוכלו לחזור לשם אחרים מכפי שהיו.
בשנים האחרונות עוסקים משטרים בכל העולם בהחדרת חרדה והיסטריה. כדאי להיזכר במלחמת המפרץ; פעם היה תפקיד כזה, "המרגיע הלאומי", אבל מזמן הוכח שפחד וחרדה מניבים רווחים מצוינים. רגשות מנוטרים ומתורגמים לכסף. חרדה היא חומר נפלא למשטר שרוצה להדק אחיזה. באזרחים חרדים אפשר לשלוט ביתר קלות.
כשדיברו על סגר בזמן מגפה ועל הורדת השאלטר לאנושות כולה, מיד נמלאו העיתונים וכותרות החדשות בהטיות נרגשות ומפוטפטות של השורש בד"ד. מכל הזמנים ומכל הגופים. אנשים התראיינו לטלוויזיה ודיברו על בדידות. אנשים הודו בסקרים אנונימיים שהם מעדיפים נטפליקס על פני חברת בן זוג, ובה בשעה ביכו את המצב שהכניס אותם ל"בדידות".
אני בטוחה שלסנקה, שנשלח על ידי קלאודיוס לאי קורסיקה, היה הרבה מה לומר על הבדידות המודרנית הזו שבה אדם לא יכול להיות רגע עם עצמו ולחשוב בשקט, לנתח את המצב ולהגיע למסקנות שונות. ואכן, אחד מחיבוריו הידועים הוא "על קוצר החיים".
אני זוכרת שתחושת קץ העולם חלחלה לתוכי רק כאשר הודיעו שסוגרים את הספריות. זיכרון עלה בי: אני בת עשר. בחוץ מתחיל להשתולל כפור של לפני שלג, והספרנית לא סוגרת מוקדם כי היא מחכה לי שאבוא ואקח ספרים. והיא מתירה לי כמות משולשת ומרובעת של ספרים, ואני דוחסת אותם בקושי לתוך שקית, והלב גם הוא נדחס ומתפקע מאושר על מה שתכף מחכה לי. שום תחושה לא תשווה לתחושת החירות המוחלטת שיש בצלילה אל הספרים.
תזרים ספרים קבוע
כשמדברים על קריאה צריך לזכור שהקריאה היא מעשה פעיל, אקטיבי. היא תמיד התבוננות בבעל מלאכה שעושה את מלאכתו. לאחר קריאה מרובה וטובה, ההומו לגנס כבר יבחין בקולות הרקע שליוו את היצירה. הוא ישמע את הפטיש שמרקע ואת המסמרים העדינים שמהודקים בפינות (וביצירות פחות טובות את התפרים הגסים, את הפיגומים). הוא ישער לעצמו מהו מוצא היצירה, אבל לא במובן המכוער, הזול והגס, של "מבוסס על סיפור אמיתי" או "מה קרה לסופר הזה בילדותו". מדובר בסימנים דקיקים, בסגנון וברוח של הסופר. הפוך לחלוטין מהאפיונים הסוציולוגיים שניתנים בימינו ליצירות כגון "פוסט מודרני", "מגדרי מקף כלשהו" ועוד קשקושים מסוג זה.
בימים אלה אני מטפחת את הספרים שלי ביתר שאת. אני מוסיפה ספרים למדף, הולכת לשלוש הספריות שאני מנויה עליהן. דואגת לתזרים קבוע של ספרים, וטורחת לרענן את המלאי ולקרוא דברים שלא קשורים בהכרח לטעמי האישי. וממילא טעם זה עניין של תקופות. כשידו של המשטר כבדה, אני, כמו ארכיאולוג, בוחרת תקופה וצוללת. אני קופצת ראש לתקופה הצ'וסרית או הצ'כובית או הקפקאית ומשתכשכת עד שמצליחה להרים את הראש מחדש.
לפעמים, כשמצב הרוח שפוף במיוחד, אני מדמיינת את השיחה הבאה:
– אז איך עבר עליך היום? מה עשית אתמול?
– היה טוב יותר אם הייתי מצליח להבין את מישקין.
– איזה מישקין, מ"אידיוט"?
– כן, מ"אידיוט", ואל תתחיל לדבר איתי על דון קיחוטה, הוא לא פחות הזוי.
– באיזה עמוד אתה באמת?
– הייתי מוכרח לצאת לסידורים אבל כבר הגעתי לקטע של הענקים וברתלומיאו.
– עדכן אותי כשתגיע לדולסיניאה.
– אל תגלה!
– לא מגלה.
וכדי שמצב הרוח ינתר, אני מעלה בדמיוני את אולפני החדשות והנה הם ריקים, את המוזיקה המניפולטיבית שהולכת ונמוגה, ואת פני המשטר אבל וחפוי ראש מול שובו של ההומו לגנס.
ספרה האחרון של גלית דהן קרליבך, "מזל יתומה", ראה אור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית
