חמישה מו"לים החליטו להיאבק בדורסנות של שוק הספרים

זה כמה חודשים שרחוב אלנבי בתל־אביב אפוף באבק קידוחים. עבודות הרכבת הקלה מתקיימות במלוא הכוח, ולבעלי העסקים לא נותר אלא לייחל בכל מאודם לסיומה של התקופה הזו. אחד מחלונות הראווה המרשימים שמבליחים בין ענני האבק הוא של חנות הספרים העצמאית "רידינג", בטבורו של אלנבי, ובו תצוגת ספרים, ותיקים לצד חדשים. כניסה לתוך החנות היא ככניסה לפארק שעשועים לחובבי ספרים, או לפחות מקלט מרענן מהתנועה הסואנת בחוץ. החלל מואר, מרווח ומזמין. רצפת העץ מעניקה חוויה חמימה, הספרים מסודרים בתצוגה נוחה על גבי שולחנות שנבנו בעבודת יד, פינות ישיבה מזמינות את האורחים לשבת ולשהות, ועל המדפים מצויים ספרים משלל הוצאות, רובן קטנות.

רידינג היא חנות ספרים עצמאית שנפתחה לפני שישה חודשים, כקואופרטיב של חמישה מו"לים שהתאגדו יחד כדי לייצר חנות ספרים אלטרנטיבית. מאחורי המיזם עומדים המו"לים יפתח אלוני (הוצאת אפיק), עמית רוטברד (בבל), דוד גוטסמן (פרדס), מאירה פירון (טל מאי), ודורית תמיר (ספרים בעלמא). החנות היא חלק מבניין של "המרחב החברתי", עמותה שעושה שימוש בבניינים העומדים לפני שינויי תמ"א, ובהסדר עם היזמים מקבלת את החלל לתקופה מוגבלת. הבניין מאוכלס בעמותות חברתיות, ו"רידינג" נכנסה למקום לתקופה של חמש שנים, תחת הכובע התרבותי.

נדמה כי שוק הספרים נמצא במצב קשה מאי־פעם: מספר הקוראים בירידה, מחירי הדפוס והנייר עולים, והחנויות הקטנות שורדות בקושי. במציאות כזו, פתיחה של חנות ספרים עצמאית נראית כמו צעד כלכלי תמוה. כדי להבין את מטרותיה של החנות ואת אופי החלופה שהיא מציעה, נפגשנו לשיחת זום עם חמשת המו"לים השותפים, ששוחחו איתנו מירושלים, מתל־אביב, מחיפה וגם מחו"ל. ענני האבק של הרכבת, התברר בהמשך השיחה, הם האתגר הקטן ביותר בסיפור הזה.

עמית רוטברד, בבל: "כולנו אנשי מערכת, לא סוחרים ולא ראשי רשתות. יש בינינו שני סופרים, סופרת ומשורר, מתרגמות ומתרגמים, עורכות ועורכים, מעצבים ומפיקי דפוס. נעשינו אנשי עסקים קטנים מכורח המציאות. הקמנו את המקום בראש ובראשונה בשבילנו אבל גם בשביל החברים שלנו מהוצאות קטנות נוספות, שלא מוצאות את דרכן לרשתות"

"האמת העגומה פשוטה: השוק הפך לדורסני וחזירי ברמה מטורפת", פותח יפתח אלוני, מהוצאת אפיק. "במעשה ההקמה של רידינג יש כמה מסרים, והמרכזי בהם הוא הכאב הגדול על מה שנעשה בשוק הספרים, בדגש על המילה שוק, כאשר ספר הפך לעגבנייה. מבחינתנו לרידינג יש משמעות כמקום של ספרים ולא רק חנות, מקום שיש בו התרחשויות ספרותיות. אי אפשר לנתק בין ספרים לתרבות. הניתוק הזה הוא הגורם למצב הנוכחי של הפיכת הזירה הספרותית לשוק. אין בעולם מצב שבו שוק חי בלי רגולציה מסוימת. תרבות לא יכולה לקיים את עצמה, מסיבות רבות, והיא צריכה תמיכה ורצון של החברה.

"באירופה חנויות ספרים פרטיות פורחות ומשגשגות, ואין סיבה שזה לא יקרה גם בארץ. אני לא רוצה לשבת ולקונן, אני מעדיף לקום ולעשות, לייצר אלטרנטיבה ולהראות שזה אפשרי. אני רוצה להאמין שמעשה טוב יטפטף החוצה ויתרחב. זכותן של רשתות הספרים הגדולות להתקיים, ובשוק שאין בו רגולטור זכותן גם לקחת כמה שהן יכולות, אבל צריך שתהיה הגינות".

חוסר ההגינות שאלוני מדבר עליו, נוגע למשל לשיטת חלוקת הרווחים בין רשתות הספרים הגדולות ובין המו"לים. לדבריו, הרשתות גורפות לעצמן בין 60 ל־80 אחוזים מהמחיר הקטלוגי, בעוד המו"לים מקבלים את הנתח הקטן יותר. לשם השוואה, ברחבי העולם מקובלת רגולציה שמתירה לחנות לקחת בין 45 ל־55 אחוזים מעלות הספר, מה שמעניק מרווח נשימה גם למו"ל וליוצר. שיטת החלוקה המקומית חוללה סכסוך מתמשך ומתוקשר, שבשיאו, לפני כשנה, החליטה סטימצקי להסיר ממדפיה את ספרי הוצאת כתר־מודן.

בעיה נוספת שמתאר אלוני נוגעת לאופי ההתקשרויות בין המו"לים לחנויות: בעוד הרשתות זוכות למכור את הספרים בקונסיגנציה – שיטת מכירה שבה הסחורה נמצאת בבעלות הספק עד מכירתה ללקוח – החנויות העצמאיות נדרשות לרכוש את הספרים מראש, ואינן נהנות מאותן תנאים כמו הרשתות הגדולות.

"המודל הכלכלי של רידינג פועל בחלוקה של 50:50 בין החנות למו"ל, כאשר מחיר המכירה נקבע בהתאם לרצון המוציאה לאור", מסביר דוד גוטסמן מהוצאת פרדס. "הלכנו על שיטה שנועדה ליצור הוגנות גם כלפינו כמו"לים, גם כלפי היוצרים שאנחנו מייצגים וגם כלפי קהל הקוראים שלנו. אנחנו מוכרים מראש את הספרים בהנחות שבין 20 ל־30 אחוזים מהמחיר הקטלוגי. הסיכונים הכלכליים היו ברורים לנו, והגדרנו מראש מה גבולות הגזרה שלנו לניסיון הזה. בפועל החנות מקיימת את עצמה. היא לא מאוד רווחית אבל אנחנו לא מפסידים כסף, שזה כבר דבר טוב, ויש מגמת עלייה והתפתחות. ההימור היה מושכל מאוד".

"חשוב להגיד שהמטרות שלנו נובעות מההרכב הייחודי של השותפים", מוסיפה עמית רוטברד מהוצאת בבל. "כולנו אנשי מערכת, לא סוחרים ולא ראשי רשתות, ויש לזה ערך. יש בינינו שני סופרים, סופרת ומשורר, מתרגמות ומתרגמים, עורכות ועורכים, מעצבים ומפיקי דפוס. נעשינו אנשי עסקים קטנים מכורח המציאות. הקמנו את המקום בראש ובראשונה בשבילנו אבל גם בשביל החברים שלנו מהוצאות קטנות נוספות, שלא מוצאות את דרכן לרשתות. זה לא כל כך נורא, אגב, כי הרבה מהספרים שאנחנו מוציאים אכן לא מתאימים לרשתות שמחפשות רבי מכר. הכלכלה שלהם מבוססת על צורת מסחר ותעשיית מבצעים שלא מתאימה לנו. אז הלכנו הצידה ויצרנו אלטרנטיבה עבור מי שלא מוצא את מקומו ברשתות. יש אצלנו נציגות גם להוצאות גדולות יותר, כמו מודן, אבל אנחנו מטפחים בעיקר הוצאות עצמאיות.

"המטרה המרכזית שלנו היא לעשות מקום לספרים שלנו, לתת להם נראות ויחס מכבד, אריכות חיים ותחרות הוגנת, ולתת את אותו יחס לכל העוסקים במלאכה וקודם כול לשותפים הטבעיים שלנו – הוצאות הספרים העצמאיות שמתקשות יותר ויותר למצוא את מקומן בשוק התאגידי".

לא פג תוקף

זרעי החנות נשתלו בתקופת הקורונה, כאשר השוק עצר מלכת וכל ההוצאות הגדולות הקפיאו את פעילותן. העברת המשקל לפעילות רשתית יצרה דווקא זינוק במכירות ואף ביקוש ער לספרים ישנים, שלעיתים הגיע להדפסת מהדורות נוספות. ההוצאות הקטנות החלו בדיאלוג ובשיתוף פעולה. "עד אז כל אחד מאיתנו עמד כגוף בודד מול מערכת דורסנית ולא הוגנת כלפינו וכלפי הספרים, ולדעתנו גם לא כלפי הקוראים", אומר גוטסמן. "המבצעים ברשתות גורמים ללקוח להוציא יותר כסף ולא לקנות בדיוק מה שהוא רוצה. בתקופה של הסגרים כל הסביבה הזו נעלמה. יכולנו לפעול בצורה עצמאית בלי כל המערכת הזאת, ולמדנו שאפשר אחרת. הקולקטיב גרם לנו לשינוי תודעתי ולהבנה שאנחנו יכולים לפעול יחד ולפעול אחרת".

"שבוע הספר האלטרנטיבי", שהתקיים בשכונת שפירא בתל־אביב, היה האירוע המשותף הראשון של הקבוצה. הצלחתו גרמה לשותפים לחשוב על מרחב קבוע משלהם, שבו יוכלו להתמקם ברווחה מבלי להיאבק מול ספרי ההוצאות הגדולות על מקומם במדפים.

"הרבה זמן מדברים על הבעיות בשוק הספרים", אומרת דורית תמיר מ"ספרים בעלמא", "ופתאום הייתה לנו הזדמנות לבדוק אם אנחנו יכולים לתקן והאם אפשר אחרת. אחד הדברים שאנחנו מתעקשים עליהם בחנות זה שאין מבצעים של אחד ועוד אחד. את לא צריכה לקנות שלושה ספרים כדי לרכוש בהוזלה את הספר שאת רוצה. המחירים ברורים, כתובים על הספר, לא צריך להמר או לנחש, ולרוב הם נמוכים יותר מהמחיר הקטלוגי. חצי־חצי זו חלוקה הוגנת, כי כל צד משקיע ומסכן. זה הוגן בהרבה מאשר להגיד למו"ל אנחנו רוצים 70. למה? ככה. מחר זה יכול לטפס גם ל־80".

אופייה הייחודי של רידינג בא לידי ביטוי גם בבחירת הספרים המונחים בתצוגה. תמיר: "ברשתות יש רדיפה אחרי ספרים חדשים, ולספר יש זמן מדף כמו עגבנייה או חלב. אבל ספר טוב הוא דבר שצריך להציג גם אם הוא בן שנה, שנתיים או עשר. יותר מזה, ספר בן עשר שעדיין מושך עניין, זה מלמד על טיבו. ספר טוב הוא לא מוצר פג תוקף".

אלוני: "המצב הוא שיש בריונים שכונתיים שמפעילים כוח. זה לא שוק, זה דמי חסות. אני אף פעם לא מדבר באופן כל כך קיצוני, אבל זה המצב. אגב, יש הוצאות שלא יכולות להצטרף לחנות שלנו כי הן כפופות לתנאי הרשתות. אנחנו מציעים תנאים מאוד הוגנים, אבל הן מנועות מלהצטרף".

יפתח אלוני, אפיק: "ספר איבד את ערכו כפריט מתנה. מי רוצה לתת מתנה שעולה עשרה שקלים? ברגע שהרשתות הפכו את הספרים לעגבניות, אתה תיתן למישהו קילו עגבניות מתנה? לתת ספר זה דבר נהדר – אתה אומר משהו על עצמך, אתה אומר משהו לאחר – אבל אם זה עולה עשרה שקלים אתה לא תיתן את זה"

סקרים שנערכו בעבר בעולם בדקו מה גורם לאנשים להיכנס לחנויות ספרים. הסיבה הראשונה הייתה חיפוש מפלט מהעולם שבחוץ ורצון להישאב לאווירה אחרת; הסיבה השנייה הייתה רכישת ספר כמתנה; ורק במקום השלישי צוין הרצון לרכוש ספר לקריאה עצמית. "את שלושת הדברים האלה הרשתות הצליחו להרוס", אומר אלוני. "ספר איבד את ערכו כפריט מתנה. מי רוצה לתת מתנה שעולה עשרה שקלים? ברגע שהרשתות הפכו את הספרים לעגבניות, אתה תיתן למישהו קילו עגבניות מתנה? לתת ספר זה דבר נהדר – אתה אומר משהו על עצמך, אתה אומר משהו לאחר, אתה רוצה להזמין אותו לאיזה עולם – אבל אם זה עולה עשרה שקלים אתה לא תיתן את זה".

לרשימת הקלקולים בשוק הספרים מצטרפת גם שיטת הרכישה של הספריות. עד לפני זמן לא רב, ספריות היו יכולות לרכוש אילו ספרים שרצו בעזרת התקציב שקיבלו ממשרד התרבות. לפני כשלוש שנים החליט משרד התרבות לבצע מיקור חוץ לתהליך רכישת הספרים, וכיום כל ספרייה בארץ יכולה לרכוש ספרים אך ורק דרך חברה חיצונית. הדבר גרם לכך שספריות מנועות מלרכוש ספרים מהוצאות קטנות באופן ישיר, אלא אם כן הן מוציאות את הכסף לכך מתקציבים פרטיים. "במקום שהספריות יהיו עוגן עבור ההוצאות, נכנסת פה חברה שהופכת לחוליה נוספת בשרשרת המזון של הספר, ועוד גוזרת לעצמה קופון נאה", אומרת רוטברד. "כל זה קורה בשם הקפיטליזם והיעילות שהפכו לערכי־על. החולי הזה הוא תוצאה של ריכוזיות יתר ללא רגולציה".

תסכול נוסף ברשימה הוא ביטולו של חוק הספרים. "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל", שעבר בכנסת ב־2013, החזיר קצת צבע ללחייה של ספרות המקור והשיב לספר את ערכו. נכללה בו חובת שמירה על מחיר קבוע לספר ישראלי בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור, ושיעורי מינימום לתמלוגים לסופר ישראלי. הוא בוטל ב־2016, בין השאר בעקבות לחץ כבד שהפעילו רשתות הספרים. שרת התרבות דאז מירי רגב הבטיחה שתדאג לצמצום הבעלות הצולבת של השוק ולעידוד חנויות עצמאיות. זה לא ממש קרה.

בלי מדבקות ושלטי מבצעים

בני שיחי מאמינים שאי אפשר לנתק בין אהבת ספרות לשיטות המכירה שלה. "ספרים הם לא סבונים, זה מוצר עם רוח, ולרוח אין מחיר", אומר אלוני. "אי אפשר לשקול או לכמת אותה. כל מי שחי את עולם הספרות יודע שהוא מביא איתו משהו מופלא עם הרבה תשוקה".

"עוד לפני הניסיון לתקן את המצב בשוק, העניין שלי בהקמת החנות היה תשוקה והתלהבות נטו", מצטרפת פירון. "על הדרך אנחנו מנסים להשפיע ולשנות, אבל הכניסה הראשונית שלי לתוך זה היא כמו הכניסה שלי למו"לות, פשוט מתוך אהבה לספרים, ואהבה זה משהו לא מוסבר. אני לא חושבת שנתעשר מזה אי פעם, אבל החנות מחזיקה מהאהבה וההשקעה שלנו. זו עבודה קשה".

האהבה הזו ניכרת גם בשולחנות התצוגה מעץ, שהמו"לים בנו בעצמם. הם הפשילו שרוולים, חתכו, ניסרו, קדחו ובנו את הריהוט. חלקם עומדים בעצמם מאחורי הקופה ומתפעלים את החנות, ולא נדיר לראות אותם בחנות עם מתז לניקוי חלונות.

רידינג שואפת, כאמור, להיות לא רק חנות ספרים הוגנת אלא גם בית לאוהבי ספרים ולתרבות ספרותית. "עיצבנו את החנות באופן כזה שאפשר לשנות את המבנה שלה איך שרוצים", אומרת תמיר. "כל השולחנות שבנינו עומדים על גלגלים, כך שאנחנו כל הזמן משנים את החלל הפנימי על פי הצרכים. מלבד השקות ספרים, אנחנו מקיימים אירועים, מופעים והרצאות שכולם קשורים לספרות. היומן מתמלא חודשים קדימה. יש לנו מועדון קריאה בבוקר ובערב, ויש כל מה שאפשר כדי להביא אנשים לדבר על ספרים, מעבר לרכישה".

את החוויה של חנות ספרים כמוקד של אהבה לספרים וספרות, חוויתי בעצמי בעת ביקור שקיימתי לאחרונה בצפון איטליה. במהלך שהותי שם פקדתי כמה חנויות ספרים, וחשתי הנאה מסחררת לצד צער עמוק. המרחב של חנות הספרים הקטנה ביותר דמה לקומה שלמה במרכז קניות גדול, והרוב המוחלט של המוצרים היו ספרים בלבד – לא צעצועים, משחקים וציוד משרדי. שיטת המיון והחלוקה הפנימית, עם ירידה לפרטים, גילאים וז'אנרים, עוררה קנאה. ובכלל, העיצוב שם מזמין לשהות, לבהות, להרהר. בחנות אחת בנו מעין אמפי קטנטן עם במה עבור מפגשים ספרותיים; בחנות אחרת יצרו פינת כורסות ילדים לעיון ממושך; בחנות שלישית פרשו שטיחים ויצרו פינות רביצה נינוחות. נזכרתי בחנויות הספרים בישראל והתכווצתי.

"הרעיון של רידינג הוא ליצור מקום של חוויה", אומר גוטסמן. "שכניסה לחנות ספרים תהיה כמו להיכנס למקום של בילוי תרבותי, מקום שאפשר לשבת ולדבר בו על ספרות ועל שירה, לראות מה חדש, לבוא לאירועים ספרותיים. זה קיים בהרבה חנויות בחו"ל. בארץ זה קורה בעיקר בחנויות יד שנייה".

פירון: "אחת התופעות שאני נתקלת בהן מאז שהחנות נפתחה, היא לקוחות שנכנסים בפעם הראשונה, ניגשים ואומרים 'תודה שפתחתם'. הם מסתובבים ומתפעלים ולא רוצים ללכת. הייתה לקוחה שהתחילה לצלם סרטון ברחבי החנות, ואחרת שהתפעלה מזה שאין על הספרים מדבקות של מבצעים ואין שלטים של הנחות. האווירה לא מזוהמת ממכירתיות, הכול נקי. זה נטו ספרים, ומי שאוהב ספרים מתאהב במקום".

הישראלים מעדיפים מתורגמים

סוגיה נוספת שאנחנו נדרשים אליה היא התופעה המתרחבת של מו"לים הגובים תשלום מסופרים עבור הוצאת ספרם, בסכומים של עשרות אלפי שקלים. בשוק קיימים כמה מו"לים שמתפקדים כבתי הפקה של הוצאה עצמית. הגדול שבהם מוציא לאור כאלף ספרים בשנה ומגלגל מיליונים. בני שיחי חלוקים בדעתם ביחס לסוגיה.

"זה מעשה פסול לקחת כסף מסופרי מקור", סבורה רוטברד. "אנחנו משתדלים להימנע מזה, ובגלל זה אנחנו מוציאים מעט מאוד ספרי מקור. כסף מכניס שיקולים זרים משני הצדדים, כי בעל המאה הוא בעל הדעה. גם אם אין קונפליקטים מדוברים יהיו קונפליקטים סמויים, וזה מגביל את החופש של המערכת. עדיף להימנע. המחיר הוא שיצאו פחות ספרי מקור.

"בהוצאות הקטנות עוד אפשר להבין את הרציונל של גביית כסף, אבל הוצאות גדולות, שהפסיקו להרוויח מהספרים שלהם עצמם כי הם הרגילו את הצרכנים לקנות ספר בעשרה שקלים, גילו שיש להם מקור רווח נוסף, דרך פרסום ספרים במימון של המחברים. כבר שמעתי על סכומים דמיוניים של 80 אלף שקלים להוצאת ספר. עם סכום כזה הרשת גם לא תתאמץ למכור את הספר. ההוצאה עצמה עולה בין 20 ל־30 אלף, והנה ההוצאה הרוויחה 50 אלף בלי לנקוף אצבע, על חשבון הסופר. זה הופך את הספרות לעיסוק של עשירים בלבד. מה עם אלה שאין להם כסף? כבר למדנו שמבני עניים תצא תורה, ואנחנו לא יודעים מה אנחנו מפסידים".

לא מדובר בסוגיה כלכלית בלבד, אלא גם בכזו שמשפיעה על אופיין של היצירות המתפרסמות. "הספרים שיוצאים בהוצאה עצמית לא בהכרח טובים, ושאלת האיכות עומדת מול שאלת הכסף. אם סופר יבוא עם 80 אלף שקל, רוב המו"לים ייקחו אותו, בלי קשר לאיכות. ולא מדובר כאן על הוצאות קיקיוניות אלא על המו"לים הגדולים והמסורתיים, אלה שהתרגלנו לקרוא".

גם אלוני אינו גובה תשלום על הוצאת ספרים: "ההרגשה שלי היא שברגע שכסף נכנס למשוואה, מישור היחסים משתנה. מצד אחד אנשים רוצים לפרסם ספרים, מצד שני לא כולם יכולים לשלם כמה עשרות אלפי שקלים, והכסף לא הופך את הספר לטוב בהכרח. זה יוצר קונפליקט, אין לי תשובה לגביו".

תשלום של סופרים למו"לים מוכרים מעלה בעיה נוספת: ההתבססות על המותג, והיעדר שקיפות מול הקוראים. אלוני: "כשאתה משלם להוצאה גדולה על הוצאת ספר, אתה גם קונה את החותמת של ההוצאה, שנבנתה על ידי סופרים אחרים. ההוצאה מוכרת את ערך המותג שלה בכמה עשרות אלפי שקלים. בנוסף, מאחר שלמו"ל גדול יש את השער אל החנות, הם גם מציעים לסופר את התצוגה בחנות, ואז נוצר טירוף שהשולחנות מוצפים בספרים. זה חוזר לשאלה מי בעצם הלקוח שלך. בתודעה של הקורא הספר קיבל חותמת של הוצאה גדולה ומוכרת, אבל אז הוא מתחיל לקרוא ושואל את עצמו, זה ספרות?"

תמיר מציינת את הוצאת "שתיים" כדוגמה למודל הדורש מימון אך שומר על הוגנות. "הם מתמחרים את העריכה וההפקה במחירים הוגנים, וגובים את המחיר המינימלי שכל התהליך דורש. יש לקטורה מקצועית, והם לא לוקחים כל מי שמוכן לשלם. עובדה שיש כאלה שלא התקבלו אף שהיו מוכנים לשלם. יש סף מקצועי מינימלי".

גוטסמן מ"פרדס" הוא מהמו"לים שכן גובים תשלום על הוצאת ספרים. עם זאת, מתוך כלל כתבי היד שמגיעים להוצאה, רק כשני אחוזים יוצאים לאור, אחרי לקטורה קפדנית. "הבעיה היא שגם אם אתה מוציא כתב יד מעולה אבל הסופר אינו דמות מוכרת, הסיכוי שהספר יכסה את העלויות הוא קלוש ביותר", הוא מסביר. "אני יכול למנות מעט מאוד ספרי מקור שהמכירות כיסו על העלויות שלהם".

כמי שכן גובה תשלום מסופרים, גוטסמן מחדד את הקונפליקט. "אנחנו כהוצאה צריכים להחליט מי קהל הלקוחות שלנו – הכותבים או הקוראים? ברגע שאנחנו גובים כסף, הלקוח שלנו הוא הסופר ולא הקורא. פה טמון הקונפליקט. עשיתי פעם בדיקה מדגמית של כתבי יד שדחינו, ולהפתעתי כולם בסוף יצאו לאור בהוצאה עצמית, בעזרת חברות הוצאה לאור. אלה ספרים שכמעט אף אחד לא רואה אותם. המו"לים שלהם מרוויחים מיליונים, אבל הספרים כמעט לא מגיעים לחנויות ולא מוצגים על המדפים".

הוא שואף למודל של תמיכה ומימון ממשלתיים. "בהרבה מדינות, הסיוע שהמדינה נותנת לענף הספרים מתקיים באמצעות תמיכה מסיבית בספריות. יש מדינות שבהן ספריות מחויבות לרכוש את כל הספרים שיוצאים שם לאור, במחיר מלא. בנורווגיה, למשל, גודל האוכלוסייה ומספר הספריות דומה לישראל – כאלף ספריות. מוציא לאור שם יודע שכל ספר שהוא מוציא ימכור אוטומטית אלף עותקים ישירות לספריות במחיר מלא, וכך הוא יודע שיש לו מימון ורווח בהוצאת ספרים. במצב הזה לא רק שמו"לים לא דורשים כסף מהסופרים, להפך – הם מחפשים בנרות סופרים ועוד מוכנים לשלם מקדמות. זה יוצר פריחה עצומה. במדינה שתומכת בצורה הזו בשוק הספרים, סופר זה מקצוע, לא עיסוק אגבי. בישראל כתיבה ספרותית היא לא מקצוע, ומעט מאוד אנשים מתפרנסים מספרות. רוב ספרות המקור בעברית נוצרת על ידי מי שכתיבה היא עיסוק נוסף שלהם".

המציאות הזו פוגעת באיכות הספרים שנכתבים ובענף הספרים, והקוראים בישראל מצביעים בעיניים: נתוני המכירות מלמדים כי בישראל ישנה העדפה גורפת לספרות מתורגמת על פני ספרות מקור, ביחס של 90 אחוזים (!) לספרי תרגום. באירופה המצב הפוך: בין 80 ל־90 אחוזים מהספרים הנמכרים הם ספרי מקור.

נופלים ברשת

מעבר לבעיות השוק התאגידי, חנויות הספרים מתמודדות עם מתחרה מרכזי על שעות הפנאי של הקהל: המסכים לסוגיהם ולגדליהם. ההתמודדות הזו החלה עם כמה ערוצים בטלוויזיה, אך בעשור האחרון נכנסו לזירה עוד ועוד חברות סטרימינג שמשדרות ישירות לנייד. אם לצטט את מנכ"ל נטפליקס, שהתבטא כי היריב הגדול שלו הוא שעות השינה של הלקוחות, הקרב הזה עתיד רק להתרחב.

עד כמה אפשר לתת פייט ליריב שכזה? ואולי צריך לדון מחדש על האופן שבו אנחנו צורכים סיפורים?

"המדיה יכולה דווקא להרחיב את המעגל", אומרת פירון. "כשאני רואה סדרה טובה אני מרגישה שזה כמו לקרוא ספר. מפרק לפרק אני צוללת לעומק העלילה והדמויות. הסדרות הטובות נעשו ספרותיות, והרבה פעמים מגלים שהסיפורים התבססו על ספרים. סדרות יוצרות דיבור על ספרים וסיפורים, וזה נכון גם למדיומים נוספים כמו תיאטרון. היו פעם דיונים אם הקולנוע הרג את התיאטרון, אבל כשאני הולכת להצגה בתיאטרון גשר, התיאטרון מלא. התיאטרון קיים למרות הקולנוע, וספרים קיימים למרות הטלוויזיה. אילו יחסי גומלין מבורכים. בעיניי מה שמתחרה בספרים אלה לא הסדרות, שיכולות למשוך אוהבי ספרות, אלא הריאליטי. אין שום קשר בין ריאליטי לספרים. זה נוגס בשעות הפנאי של אנשים ומעצב את עולם התוכן התרבותי שלהם, וזו תחרות קשה. מי שמתמכר לסדרה טובה זה אדם שיהיה לו אורך הרוח והסבלנות לספר. אבל ריאליטי זו צפייה שאין בה יכולת השתהות בדומה למה שספר תובע".

גם רוטברד סבורה ש"הבעיה היא לא דווקא נטפליקס, אלא הירידה ביכולת לקרוא טקסטים ארוכים. אנשים התרגלו לצרוך טקסטים קצרים ברשתות החברתיות. הרבה ספרים מתדקקים. זה משקף את המכשלה האמיתית שלנו הרבה יותר מנטפליקס. הרי תמיד היו לספרים יריבים בקולנוע ובטלוויזיה".

תמיר מצביעה על תוצאה מעניינת של הדינמיקה בין ספרים לסדרות. "הקהל התרגל לצרוך סדרות בבינג', והוא לא מוכן לחכות זמן רב בין ספר לספר בסדרות. הוא רוצה לקבל הכול בבת אחת. זה יוצר הרבה לחץ על מו"לים להוציא את הספר הבא ומהר".

בימי המאבק ברפורמה המשפטית, החנות סגרה את שעריה במסגרת ימי השיבוש, כמו לא מעט גופים עצמאיים אחרים.

כגוף עצמאי, האם ועד כמה אתם פועלים לקדם רעיונות או אג'נדות?

"חמישתנו אנשים אקטיביים פוליטית ובעלי עמדות", מאשרת רוטברד, "אם כי אף פעם לא דיברנו על העמדות שלנו וזה לא היה הבסיס לשותפות. אני חושבת שכולם מסכימים על המון דברים מהצד הליברלי, אם כי יש הרבה ניואנסים. אנחנו לא מכניסים את הדעות והפוליטיקה לחנות, אלא נותנים לאוצרוּת לעשות את שלה".

"האג'נדה הספרותית שלנו באה לידי ביטוי בלקטורה", מוסיפה פירון. "תראי את הבחירות הספרותיות שלנו על השולחנות. שם גם טמון ההבדל בינינו לבין הרשתות. בחנויות רשת תראי את אותם ספרים בכל החנויות, ואצלנו ספרים אחרים לגמרי. אנחנו ליברלים וניתן מקום גם לספרים בעלי עמדות שמרניות, כל עוד הספר טוב. האיכות היא מבחן הסף".

"כל בחירה היא פוליטית", סבור אלוני. "גם אם חנות תציג רק ספרי דת, היא עושה מעשה פוליטי. גם הפתיחה של רידינג היא פוליטית. היא מבטאת פלורליזם ומבטאת את האופן שבו אנחנו מאמינים שיש להתנהל בשוק הספרים. זה שהחלטנו לבנות את השולחנות במו ידינו, גם זה אומר משהו. הדברים בסופו של דבר הם לא 'איזמים' גדולים. בסוף אנחנו מנסים לעשות בידיים שלנו משהו. המעשה עצמו מייצר את ההד שלו ואת האג'נדה שאת מדברת עליה. אנחנו חלק מחוליה תרבותית וננסה לעשות כל מה שנוכל כדי לקדם תרבות והוגנות.

"כאן אני רוצה להגיד משהו ברמה המוניציפלית. היה ראוי מאוד שעיריית תל־אביב תתמוך בחנויות הפרטיות. עיר שתומכת ב־300 פסטיבלים בשנה, צריכה לתמוך גם בקיום חנויות ספרים פרטיות. לסטארטאפים יש הנחות בארנונה, אבל לחנויות ספרים פרטיות לא. מה זה אם לא האדרה של הכסף?"

שינוי מלהיב ומסוכן

מלבד רידינג פועלות בתל־אביב חנויות ספרים עצמאיות אחרות ובהן "המגדלור", "סיפור פשוט", "תולעת ספרים" ועוד.

איזו דינמיקה מתקיימת בין החנויות העצמאיות?

"אנחנו מקיימים קשר טוב עם החנויות האחרות" אומרת רוטברד, "ויש גם התארגנות של איגוד חנויות ספרים פרטיות שאנחנו עומדים לקראתה. יש יחסי גומלין בין החנויות העצמאיות, יש התחשבות, ואין מחירים שיוצרים תחרות באופן קיצוני. חנויות אחרות הן לא היריבות שלנו, היריבות שלנו הן הרשתות. אנחנו בעד כמה שיותר חנויות עצמאיות. כל פתיחה של חנות עצמאית תעשה רק טוב לשוק הספרים. אגב, היו מקרים של חנות עצמאית שהצליחה, ומיד נפתחה לידה חנות רשת, 'חנקה' אותה וכבשה את המקום. זה קרה ב'חותם' בשינקין, או כשסטימצקי רכשה את 'דורון' באבן גבירול. העניין המהותי הוא שינוי הרגלי צריכה. חמותי, למשל, אם היא צריכה ספר היא לא יכולה לחשוב על אופציה אחרת מלבד סטימצקי. אלו הרגלים שצריך לשנות".

איך אתם רואים כמו"לים את כניסתה של הבינה המלאכותית אל הזירה הספרותית? איך לדעתכם זה הולך להשפיע על שוק הספרים?

"קשה מאוד לצפות מה יהיה כאן בעוד כמה שנים, קל וחומר בעוד עשור או שניים", אומר אלוני. "קצב השינויים מהיר. נראה לי לא נכון לדבר על ספרים בנפרד מבינה מלאכותית בכלל, כי לא רק יצירת הסיפורים תשתנה אלא גם אנחנו משתנים. ההשתנות רחבה ומשפיעה באופן כולל. אי אפשר להגיד 'איך ספר יושפע מהבינה המלאכותית' בלי להתייחס לסובייקט הקורא, שגם הוא מושפע ממנה. אני חושב שהבינה המלאכותית תדע לעשות דברים שאין לנו מושג לגביהם. סטטיסטית היא תוכל לחקות כמעט כל דבר. מה שכן, אני משער שהדיסציפלינה שנקראת מו"לות כבר לא תהיה קיימת, והיא תהיה יותר כמו אוצרות במוזיאון. המו"ל יהיה יותר אוצר ופחות מפיק. היצירה והאיכות שלה ייקבעו במידת היכולת להסעיר את הדמיון, וזה לא משנה אם אדם או רובוט כתבו את הסיפור".

"זה עולם שאנחנו עוד לא מסוגלים לדמיין", אומרת רוטברד. "אם בינה מלאכותית תכתוב בשם דמות שיושבת בבונקר של היטלר, האם זה יהיה טקסט שישפיע על הבנת ההיסטוריה? המקור בעיניי הוא קריטי. טקסטים כאלה יכולים לשנות את תפיסת העולם שלנו. זה לא משהו עתידני, זה כבר פה, וזה פתח לכאוס מטורף. העתיד נראה לי כמו חלום בלהות. אבל יש לזה גם צד שני. ישבנו לאחרונה על עיצוב לוגו לשבוע הספר האלטרנטיבי של ההוצאות העצמאיות, ושיחקנו עם האפשרויות של הבינה המלאכותית. זה מטורף. שום מעצב לא היה נותן לנו טווח כזה גדול של סקיצות. אז זה מאוד מלהיב, אבל גם מאוד מסוכן".

מה הסיכוי לסניפים בירושלים ובחיפה?

"נראה שאנחנו מתיישבים על מקומנו, ואז נשלח זרועות נוספות".