כאשר הסופר סמי ברדוגו קיבל את פרס ברנר לפני כשנתיים, הוא אמר על הבמה דברים כנים בנוגע למקורות כתיבתו ולסיבות לכך שהוא כותב. הוא פתח בתיאור חוויה של כמעט מוות: "לפני שאני כותב, קודם כל אנוכי טובע. אני שוקע, אני מאבד את נשמתי ונשימתי אל מול החיים, מול עושרם ועליבותם, מול היפעה ומול הכיעור. אני ישנו לעומת השמיים והאמונה והבגידה, אני עומד מול המשפחה ובני האדם כולם. אני נבלע ונדחס גם על ידי הזמן. הימים והשנים דוחקים אותי אל מאחוריהם, והעתיד לרוב מרתיע ומשקשק".
דבריו של ברדוגו התמקדו בחשיבותם של האבדון והתעתוע כמקורות לכתיבה. כמו בסיפוריו, ברדוגו מתחיל מן האנושי במובן הפיזי, קרי מן הגוף, ומבהיר שישנו גוף בתוך הווה בלתי נשלט, והגוף הזה אינו מסוגל לשאת את המציאות ואת ההימצאות שלו. ומתוך כך הוא כותב. "מתוך אין ברירה, ומן הצורך הבסיסי ביותר לנשום אוויר, לחיות, להישאר בחיים, גופי שלי מחפש פתח מילוט. מוצא… ומהו המוצא? לכתוב".
נקודת המוצא של ברדוגו, מלבד היותה נקודת מוצא של הכרח, מעידה על מצב כתיבה לוט בערפל. לא רק העתיד אינו ברור, גם ההווה. ברדוגו דיבר על עצמו באופן אישי, אבל דבריו נכונים גם בראייה רחבה, כאשר מתבוננים על ההווה והעתיד של הספרות העברית, המצויה כעת ברגע של העברת מוט במרוץ שליחים. דור אחד הסתלק והדורות הבאים כבר פה, אבל נדמה כי קשה לקבוע מסמרות באשר לשאלה מי הם הסופרים והסופרות המרכזיים שלהם.
בשנים האחרונות הלכו לבית עולמם הנציגים המובהקים של דור הסופרים והמשוררים שלאחר דור תש"ח, הדור שכונה "דור המדינה", ילידי שנות העשרים והשלושים, ובהם: עמוס עוז, אברהם ב. יהושע, עמליה כהנא־כרמון, נתן זך, יורם קניוק, מאיר ויזלטיר, חיים גורי, אהרן מגד, אמנון שמוש ואהרן אפלפלד. אל מניין האובדן ניתן להוסיף גם דמויות מרכזיות מילידי סוף שנות הארבעים ועד סוף שנות החמישים, כגון רונית מטלון, יותם ראובני, מאיר שלו ויהונתן גפן.
"הרוויזיה שעושה דור ביחס לקודמו היא סימן היכר מובהק לספרות חיה, ובלעדיה קיימת סכנת התאבנות ודריכה במקום", כתבה נורית גוברין. "הניסיון ההיסטורי מלמד כי לאחר שנים, כוחה של הספרות הטובה עומד לה לגבור על השכחה, ההזנחה וההתעלמות"
עם זאת, הסתלקותם הממשית של נציגים אהובים ונחגגים – חלקם שימשו כאנשי ציבור שליוו את החברה הישראלית כנואמים בעצרות וכמנסחי הרגישויות החדשות והסכסוכים המתגברים מפנים ומחוץ – לאו דווקא מבשרת על תמורות ברורות ברפובליקה הספרותית המקומית. אפשר לסכם במידה רבה של ביטחון רק עובדה אחת: הספרות העברית מציגה עצמה כעת מפוזרת כמו ערמת קלפים הפוכים. האסים, המלכות והמלכים, כמו נחבאים בין אינספור אחרים, והפיזור מקשה על בניית מרכזים ועל התקיימותה של מורשת ברורה, כפי שהורגלנו או שאולי היינו מצפים, כאשר דור אחד מעביר את הלפיד לידי הצעיר ממנו, או כשדור חדש נוטל בכוח את מקומו על חשבון הישן, תוך גיבוש פואטיקה חדשה וזניחתה של הישנה.
חרב הפיפיות של המציאות
ידועות העובדות לגבי אלפי הכותרים הנדפסים מדי שנה בישראל, כששת אלפים מכל הסוגות. מכונות הדפוס פועלות בקלות, בלחיצת כפתור. תעשיית הסדנאות עולה כפורחת, לכל אחת ואחד יש סיפור, כל אחד רוצה להיות סופר, כל כותב וכותבת מחפשים אחר דמיונות של תהילה והתקבלות. ברשתות לממכר ספרים מוכרים ניירות למדפסת, שמיכות וצעצועים, וברוב החנויות אי אפשר להשיג ספרים מאת גדולי הספרות העברית לדורותיה או כתבי עת ספרותיים עכשוויים. ספרים ישנים מושלכים אל הרחובות, ותכולתן של ספריות ביתיות של ישישים נערמת לצד פחי הזבל. אי אפשר להסכים באופן גורף על מבקרי ומבקרות ספרות או על סוכנים תרבותיים למיניהם, שישמשו עמודי תווך ודוברים ראשיים, יקבעו היררכיה או יסחפו אחריהן את קהל אנשי הספר.
אולי אפשר רק להצביע על מרכזיותה של הזדהות אישית־חווייתית בבואם של קוראות וקוראים לשרטט לעצמם בעצמם את הסולם הספרותי שלהן ושלהם, כאשר בראש מעייניהם ניצבת לא תחושת מחויבות כלפי העבר, ולא עיצוב של עתיד כניגודו או כצלמו של העבר, אלא חוויה אישית, התבוננות, חשיבה והרגשה, רגעים אנושיים, חלומות ומצוקות שנחלצים מתוך מארג סיפורי או שירי.
ובכל זאת, תולדות הספרות נכתבות בכל רגע, והדיון מן הספר אל הספרות, מן השיר אל השירה, יכול להתקיים בהקשרים מקיפים, תוך חתכי רוחב משתנים, ובראשם: באיזו מידה מגיבה הספרות למצב ההיסטורי הנתון, ומהם הפערים בין המציאות ובין מי שמתיימרים לתאר ולעצב אותה, בקלישאה או בפיכחון, בצורה משתנה ובחשיבה מתחדשת על חומר הגלם המדיומלי, השפה העברית.
גם ברדוגו דיבר על חרב הפיפיות של המציאות, שפולשת אל החוויה האישית שלו ומעצבת אותה: "כאשר אני במצב הכותב אין לי דין עם העולם, לא עם חוקיו ולא עם אנשיו. אבל זה לא אומר שאני פטור. כלל לא. להפך, חובה גדולה נופלת עליי וכופה את כולי להיות דרוך במעשיי, שכן ארצה או לא ארצה, העולם דורש את שלו – בני האדם, המשפחה, האלוהים, הרחוב, הבית, הלשון, איברי הגוף, תנועות האוויר, אור השמש, המגעים, הצלילים, הזמן, הכאב, הטוב והנשגב, כולם כמו דופקים על חלונות המצב שלי ואומרים לי – אתה אומנם כותב את בהירותך ואת ראייתך, אבל עליך לעשות זאת מתוך ידיעה שאנחנו כאן חזקים ממך, אנחנו כאן לעומתך, תמיד פולשים אליך, בולשים אותך, מפקחים את צעדיך".
ברדוגו מודע אפוא לתביעות חיצוניות, שכוללות גם את תביעותיו של דור העבר, אבל אינו נוטש את חקר המציאות משלו. לא רק קוראים לוטים בערפל לגבי האקלים הספרותי העכשווי, גם הסופר מעיד על ערפול בכל הנוגע לקשר עם הדור הקודם. קוראי המוסף הזה יודעים מה מצא משה רבנו כאשר ניגש אל הערפל.
כעשור לפני כן סיפר ברדוגו, בערב באוניברסיטת בן־גוריון, על חוסר היכולת שלו להשיג את הסופר חיים באר, ששימש לו כחונך בתחילת דרכו הספרותית: "מתוך הרצון הנואש שלי ללכוד את היופי אצל הכותב הזה, אצל איש המילים הזה, אצל הסופר הזה – קורה לי ההפך. הוא חומק לי. חיים באר בורח לי, חיים באר מתחמק לי. ניסיתי לחשוב מה אני יודע ומה אני מרגיש על חיים באר הכותב, מהו בשבילי השם הזה, מהי נוכחותו? והנה… הרי שהחמקמקות הופיעה לפניי ברוב הדרה. חמקמקות זו היא יסוד מרכזי במילים ובמשפטים של חיים באר עבורי, היא תפארתו המעודנת והחכמה, הטובה מכל, אבל גם האיומה והנוראה".
ברדוגו, מבכירי הסופרים מן הדור שנולד בשנות השבעים, מפרסם פרוזה כבר כרבע מאה, וכשם שהוא פוגש תמיד ברוחות הרפאים של הסופרים הקודמים לו, כך הביע משאלה לשמש אב לסופרים צעירים ממנו: "אני מחכה שירצחו אותי", אמר בראיון לרגל זכייתו בפרס ספיר. "רצח אב ספרותי זאת הוקרה. אני רואה בזה כבוד, לא זלזול. אם אני רוצח בספרים שלי דמויות כמו ברנר או עמוס עוז, זה מתוך סקרנות. זאת התכתבות. כשאני רוצח את האבות האלה, במובן מסוים אני גם נותן להם חיים".
רצח אב אינו הדרך היחידה להתייחס אל העבר. הסופרת יערה שחורי, אף היא מבכירות הסופרים של דורה, הציעה יחס אחר, של צעידה מודרכת במבוך, במסעה אל הסיפור והספרות. כך אמרה בנאום זכייתה בפרס עגנון בשנה שעברה: "בספרות אנחנו זקוקים למבוכים שנותנים צורה למסע שלנו, שנותנים תוקף ליום־יום, שהזמן לכאורה מתבזבז בהם רק כדי להשתמר ולקבל צורה של עבר, מבוכים כתובים שמקשיחים את ההרהורים שנעלמים בקלות ושוברים את הדוגמות שמתחזות לאמיתות, גם כשהתנועה מעטה וקשה. אנחנו טווים בזמן הכתיבה ובעצם גם אחר, בזמן הקריאה, את חוט אריאדנה שלנו. את המבוך ואת הדרך לצאת מתוכו… ככותבים וכקוראים אנחנו הולכים או בוהים בחלל, מביטים בחוט שטוו אחרים ושאנחנו מוכרחים למתוח שוב כדי להפיק את האפשרות להביט בעיניו של האנושי, מחדש, עוד פעם, בפעם הראשונה".
מהשוליים למרכז
שדה הספרות העברית אינו מרחב קבוע ויציב, אלא נתון לשינויים ולתמורות. חוקרת הספרות העברית נורית גוברין, שהתמחתה בשרטוטם של תהליכים היסטוריים, ופרסמה את שמונת כרכי "קריאת הדורות" על אודות נכסי הספרות העברית לדורותיה, טענה שכל דור בוחן ומעריך מחדש את סופרי הדורות שקדמו לו – לא רק כדי להבין אותם טוב יותר אלא כדי להבין את עצמו טוב יותר. תוך כדי ההליך הזה של הערכה מחדש, חלים שינויים ביחס אל הדור שעבר. סופרים וסופרות שנחשבו ראשונים במעלה, טענה גוברין עוד לפני כארבעים שנה, מפנים את מקומם לסופרים שנחשבו לשוליים ולפחותי ערך, ולהפך. גרץ עמדה על חוקיות קבועה של חילופים ממרכז לשוליים, והצביעה על התופעה שבה סופרים שהיו זנוחים או מקופחים, מתגלים, מוכתרים ומוּעלים, או להפך: קם מישהו ומוריד מלך מכיסאו, בצדק או שלא בצדק.
"הרוויזיה שעושה דור ביחס לקודמו היא סימן היכר מובהק לספרות חיה, ובלעדיה קיימת סכנת התאבנות ודריכה במקום", כתבה גוברין. "במאבקים אלה יש גם נימוקים שאינם מהותיים אלא קשורים בגורמים חיצוניים, כגון יחסי ציבור טובים או רעים, עמדות כוח או עמדות חולשה וכדומה. אולם הניסיון ההיסטורי מלמד שכוחם של אלה הוא קצר ימים, וכי לאחר שנים, כוחה של הספרות הטובה (טובה בעיני בני אותו דור) עומד לה לגבור על השכחה, ההזנחה וההתעלמות, ואילו ההמולה ויחסי הציבור אינם מצליחים להציל משיני הזמן ספרות שאיננה ראויה לכך".
הוצאות הספרים נוהגות להוציא לאור לקראת שבוע הספר את הספרות המקומית הבולטת מבחינתן. אנשי ספר שמורגלים בשיטוט בדוכני שבוע הספר, רגילים לפגוש בשבוע זה בספר החדש של סופר גדול וחשוב, שאף מגיע לחתום עליו בדוכני ההוצאה. סופרים וסופרות שהפכו, בעיניים קמעונאיות, למותג שהוצאת הספרים מתגאה בו, עדיין פעילים, אף שרבים מהם אינם מוכרים לרוב הציבור הישראלי שמקיים חיי קריאה. לא רק אורלי קסטל־בלום, לאה איני, דליה פלח ואילנה ברנשטיין, אלא גם עינת יקיר, תהילה חכימי, מעין איתן, שרה כוי ותמר רפאל. לא רק דרור משעני, דרור בורשטיין ויובל שמעוני, אלא גם רון בן־טובים, אסף שוּר, ישראל דדון ודויד ניאו בוחבוט.
הסופרות והסופרים הצעירים והמצטיינים, מתאפיינים בתחכום סיפורי ומבנִי ובהיכרות עם הסיפורת שנכתבת עכשיו בעולם המערבי. תחכום כזה והיכרות כזו מוצגת בספרה החדש של מעין איתן, "הצעקה" (כתר), שמפתה להיקרא כחלק מהז'אנר האופנתי של הממואר, כיוון שהגיבורה־המספרת שלו, כמו המחברת שלו, היא סופרת שפרסמה ספר ביכורים מוערך אשר עסק בחומרי חיים קשים. אבל הפיתוי משרת את תמות חציית הגבול וסדיקת האשליות, שאיתן מזמינה את קוראותיה לדון בהן.
עינת יקיר, בספרה האחרון "צלם" (כתר), דווקא מתרחקת מנקודות השקה בין האוטוביוגרפיה שלה ובין עלילת הספר, שעוסקת בגבר ישראלי שגופו בוגד בו, ובעקבות זאת הוא עובר להתגורר ביישוב כפרי בצפון בשם "קדיתא". הספר מתחקה אחר הקשב החדש של הגיבור דווקא אל האדמה, לא אל הנפש שלו, והופך אט־אט למארג לשוני וירטואוזי של מסתורין, גם קבלי.
ספרו החדש של אסף שור, "הדוב" (הקיבוץ המאוחד), מתאר את ישראל אחרי חורבן, חודשים ואולי אף שנים הרבה אחרי חורבן, כאשר הסביבה החרבה והחסרה הפכה להרגל, ואיתה גם האיומים והנישול של גיבורי הספר מתפיסת העצמי הישנה שלהם. הם נושאים את אובדנם ונעים ממנו אל חיבורים מפתיעים עם אחרים, אנשים ובעלי חיים, באופן שמעורר מחשבה מחודשת על מושגים כמו הרמוניה או בדידות, ומתקשר לדיון רחב בפוסט־הומניזם, שבמסגרתו אין עדיפות לסוג אחד של קיום־חי על פני אחר.
ספרו השני של הסופר הצעיר והמבטיח רון בן־טובים, "פחם" (טנג'יר), עוסק אף הוא בעולם שאחרי חורבן, וגיבוריו המאוימים־תמידית מבקשים לשמר אהבה משפחתית ואת אהבת הכתב והכתיבה כדרך היחידה למשמעות ולהכרת העצמי.
הגיבורה של הרומאן החדש מאת תהילה חכימי, "יריתי באמריקה" (אחוזת בית) היא ישראלית שמתגוררת באופן זמני לצורכי עבודתה בארצות הברית. כחלק מאמצעי החיבור שלה עם החברה האמריקאית היא יוצאת עם חבריה־לעבודה לאימוני ירי ולציד, כך שמטאפורת הירי מבטאת את קולה של האדישות כמאפיין תרבותי וכמושא לביקורת.
בשבח כתבי העת
רבים שואלים "מה עכשיו?", אחרי שמתו סופרים בעלי מעמד, אבל להערכתי אנשי הספר אינם נדרשים לשאלה זו. הם יודעים שכבר לפחות שני דורות, צעירים מעוז ומיהושע פועלים שנים רבות ברפובליקה הספרותית העמוסה, והם יודעים, בעיקר, ששבוע הספר הוא זמן־ספר במובן הרחב של המושג. כלומר, זה לא השבוע לחפש דווקא את הספרים החדשים, או את הספרים החדשים של הסופרים המוכרים, אלא להתוודע לספרים שאינם בנמצא בסניפי הרשתות לממכר ספרים, ומוצגים בדוכנים כמו אבני חן נסתרות המבקשות להתגלות. ישן מפני חדש, זה הכיוון של שבוע הספר. פרישת הספרים על פי הוצאות הספרים ולא על פי ז'אנרים, מקורות ותרגומים, סופרות וסופרים או שנות הוצאה לאור, אינה תואמת את הלך הרוח של הקוראת־המשוטטת בכמיהה לגלות סופרת בלתי מוכרת, למצוא ספר שכוח של סופר שפעם קראת משהו משלו, או להעשיר את הספרייה הביתית בנכסי צאן ברזל.
לכן התעכבו נא על הוצאות הספרים שאינכם מכירים, על ספרי הילדים של הוצאת טל־מאי, למשל, שפרסמו את ספרי הנוער המצטיינים מאת רועי סלמן ובתאל ביאו, או של הוצאת קרן, שפרסמה את ספר הילדים "אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית" מאת יהודה ויזן. רִכנו על דוכניהן של הוצאות הספרים העצמאיות המצטיינות כגון תשע נשמות, אסיה וספריית רות. תוּרו אחר הדוכן המפואר בתוכנו אך הצנוע במראהו של הוצאת מאגנס, שהוציאה לאחרונה את אסופת המאמרים "אני־הוא: האמפתיה בהיסטוריה, בחברה ובתרבות", בעריכתם של חוקרות וחוקרים במדעי הרוח והחברה ממרכז מנדל־סכוליון באוניברסיטה העברית; או אחר הדוכן של הוצאת מוסד ביאליק, שהוציאה לאור לאחרונה את הטרגדיות "אגממנון" ו"אוידיפוס" מאת המחזאי והפילוסוף הרומי סנקא בתרגום רחל בירנבאום ובתוספת הערותיה. עִמדו מול ספרים ישנים של ההוצאות המפוארות עם עובד, הקיבוץ המאוחד, שוקן או בבל, בין השאר, ושימו לב למארזי ספרים מאת אותו מחבר או מחברת, כמו קופסת הכרכים של כל כתבי יהודה עמיחי.
ישנה חשיבות למסתורין בשיטוט כזה, אבל רוב המשוטטים יירתעו ממנו, נבהלים מחוסר האונים נוכח השפע המתעתע. עבורם הייתי מסמנת שלושה שבילים חשובים. השביל הראשון הוא זה המוביל אל כתבי העת הספרותיים. כתבי עת ספרותיים שעשויים לתת לכם מושג לגבי הקולות המרכזיים בשדה הפעיל כיום. כל גיליון הוא אנתולוגיה, שכוללת מיצירותיהן ומיצירותיהם של מבחר כותבות וכותבים רחב. כתבי עת חיוניים ומבשרי בשורה כמו דחק המונומנטלי, או הבא להבא המבריק, מאזניים הוותיק והמתחדש, הו! המעשיר, משיב הרוח האמוני ועירובין הצנוע – הם מפעלים ספרותיים ראויים לשבח ולהעמקה. רבים מהם זמינים לקריאה חופשית במרשתת, ולדעתי חובה לערוך איתם היכרות.
השביל השני הוא היכרות מחודשת עם הקאנון העברי. ספריהם של יצחק בן־נר, יואל הופמן, נורית זרחי ורחל חלפי, למשל, מן העידית של ספרותנו לדורותיה, מחכים לקוראות חדשות שישובו ויתוודעו אליהם, כמו גם ספריהן של רחל איתן, יהודית הנדל, מאיה בז'רנו וחדווה הרכבי. והשביל השלישי הוא ההתמסרות אל עבודת הקריאה. בחרו דווקא את הספרים ששמעתם על אודותיהם שהם קשים לקריאה, שתובעים מכם קשב שהמציאות החוץ־ספרותית איננה זקוקה לו.
"אם אתה מסתכל בעיניים פקוחות על הריאליה", אמר מאיר ויזלטיר בשנות השבעים, "אז יש לך מושג שאנשים משתמשים בשירה בצורה אומללה. קוראים שירה בצורה אומללה, ולמעשה לא מפיקים ממנה את מה שצריך להפיק. ואז אתה בא אליהם בהצעה אלטרנטיבית". ויזלטיר הזמין את קוראיו, במחווה הפוכה של קריאת תיגר, לעשות בשירים שלו דברים שהם לרוחו. כדאי שלא נגביל את עצמנו לאופני כתיבה מוכרים, ושלא נגיע אל סיפור עם ציפיות מסוימות לגבי האופן שבו הוא אמור להיות מסופר. השלמתה של משימת קריאה איננה מתרחשת לעולם, וספר חיוני פועל בתוכנו הרבה אחרי שגמרנו לקרוא את העמוד האחרון שלו. קריאות מאומצות כאלה, קריאות של אי־נחת, הן בדרך כלל הקריאות משנות התודעה.
