באלבום הראשון שלה, יסמין מועלם נהנתה מרגעי החסד של שנת קורונה. בזמן שהעולם עצר מלכת, היא הצליחה להשחיל שיר אחרי שיר מהאלבום, "אריה", לליבו של הקהל הישראלי עד שקשה לדמיין את הפלייליסט המקומי בלי הקלאס שלה. אבל אלבום שני הוא עולם אחר: התדהמה מהקול החדש בשכונה שככה אבל הציפיות רק עולות. יש רף לעמוד בו, שיאים לשבור וקהל להשביע. כך שאולי הרעיון הנחוץ ביותר כדי להצליח ליצור אלבום שמשוחרר מתסמונת האלבום השני הוא "אין עולם", שהוא במקרה שמו של האלבום החדש.
המושג הזה מבקש לטעון שהמציאות היא יותר אחיזת עיניים מאשר אמת, ושהעולם מעלים את הידיעה שמה שהכי קיים והכי חשוב נמצא בפנים, במקום שאפשר לראות טוב יותר דווקא כשעוצמים עיניים. ולמה זה משמעותי דווקא עכשיו? הרי מה מוציא אדם מהיצירה והופך אותה למאולצת יותר מלהסתכל עליה מבחוץ, מבעד לעדשת המצלמה של המעריצים או המבקרים, ללייקים ומספרי האזנות, מבעד לתודעה שמבקשת לרצות את הדרישה החיצונית לעוד ועוד, עוד הישגים, עוד שירים. והדרך של מועלם להתמודד עם הקולות האלה, עם הדרישות האינסופיות של העולם, שכולנו מכירים מהקשרים שונים, הייתה להפוך אותם לשירים ולחרוז אותם לאלבום. וכך בין שיר לשיר, מועלם משתיקה את הצעקות של "יותר מהר סעי סעי" ובפיתולים שונים היא מנסה להיזכר שאין עולם ושהקצב שלה הוא רק שלה. אגב קצב, לאורך האלבום הקצב לגמרי נותן עבודה ויותר מפעם אפשר לדמיין קהל רוקד מול במה מוארת.
עוד מאפיין שנועץ באופן מובהק את אין עולם במקומו כאלבום שני הוא העיסוק של מועלם במפגש שלה עם ההצלחה, שהביאה הפריצה ותחילת הקריירה המטאורית שלה. שוב ושוב היא מישירה מבט בשירים אל המחיר שגובה הפרסום מהחיים הפרטיים ומההחלטות המקצועיות, היא לא מוותרת על שאלות נוקבות שנוגעות בכנות של יצירה כששיקולי פופולריות עומדים על הכף, על הניסיונות לראות ולהיראות ("אבי אברומי"), על הסנווּר מהשפע שההצלחה מביאה ("בלנסיאגה לבן") ועל המשחק הקשה בין אהבת הקהל למאיסה בתשואות ("נעלמת").
הסכנה בעיסוק בצירים האלה היא התחפרות במקומות נישתיים ומעט מתנשאים של צרותיה של יוצרת, אבל בעזרת כתיבה רציפה וחזקה, מועלם מצליחה להגיש אותם לקהל. כי מי לא שואלת את עצמה אם היא לא במקום הנכון, אם היא לא מרצה את הסביבה ועובדת את אלילי מה חושבים עליה, אם היא לא מזייפת את הדמות של עצמה. וכל אדם נע בין הבקשה להכרה לבין הריצה למרחב שמוגן מעיניים חיצוניות – ועל הקצוות האלה, כמו שמועלם מבהירה שוב ושוב, משלמים בשטרות של בדידות.
יחד עם זאת, החולשה של השירים ארוכי המלל של מועלם היא שלפעמים מרוב טקסט נשכח הסאבטקסט. המשפטים המפורשים לגבי תחושות, תקוות, רצונות ורגשות נופלים לפעמים לקלישאות, זאת על אף שמועלם הוכיחה בעבר, וגם באלבום הזה, שהיא יודעת לפרוס קשת רחבה של דימויים, אסוציאציות והקשים שונים.
גם בשירים שעוסקים בנושאים יותר זוגיים או משפחתיים נוכח הניסיון למצוא איזו ספינה שקטה שבה הרעשים החיצוניים לא מפוררים את הבסיס. גם בפן הזה מועלם נעה בין הציפיות החברתיות מאם צעירה לנקודת המבט שלה על ההורות ("לבד במדבר"). הנוכחות של התינוקת הקטנה שלה מושחלת לא פעם לתוך הטקסטים ואפשר לזהות גם את הקול שלה מסומפל במתיקות פנימה לשירים אבל לעומת נושאים אחרים כאן מועלם נוגעת לא נוגעת, ונשארת קצת במים הרדודים.
מי שהפיק עם מועלם את 12 השירים באין עולם הוא ישי סוויסה, שרק בשבוע שעבר הוזכר כאן כמפיק של רביד פלוטניק, ויחד הם נתנו מעטפת יפה לשירים. מועלם פתחה את האולפן רק לשיתוף פעולה אחד – עם מרגי בשיר "צונאמי" – והתוצאה היא שיר קיץ כיפי שלא לגמרי שייך לרצף של האלבום אבל שווה את זה.
ואולי כאן כדאי להתעכב על ההחלטה הלא שגרתית של מועלם להוציא אלבום שלם בלי לפרסם סינגלים. אף שלאחרונה עוד אמנים בחרו בו, זה צעד שנחשב בימינו למעט חריג, והיתרון המשמעותי הוא שאלבום מאפשר להגיש לקהל סיפור גדול יותר ממה ששיר בודד יכול לספק.
כשאמן מוכר משחרר שיר הוא חייב להיות וואו, אבל חוץ מלספק את רעבונה של מכונת הלהיטים בן אדם רוצה גם לעשות מוזיקה. באלבום מלא יש יותר אורך רוח, יש מקום לבטא רעיון מכמה זוויות, בקצב שונה. וכמו החיים, שהם לא מופע בודד אלא רצף שמורכב מרגעים טובים יותר ופחות, מאזורים אפלים לצד נקודות של פאן, אלבום אמור לאגד את כל אלה. מועלם ביקשה לתת במה חיה, כזו שנוגעת בקהל, לאמנות ולסיפור שלה בימים שלאחר הפריצה הראשונה – על השמחות והכאבים הכרוכים בו. במשימה הזאת היא הצליחה.
