מעשה במפעל שבעליו האמינו בתחרות קשה בין העובדים, והשתדלו לעודד אותה: משכורותיהם של עובדים מסוימים הרקיעו שחקים, ושל אחרים הידרדרו. עובדים התקדמו על־ידי השמצת חבריהם, נאמנות וחברות לא יכלו להיווצר שם. אחד העובדים שנא את המציאות הזו, וניסה לפחות לשמור על ערכיו האישיים. במהרה יצר לעצמו קובץ מקיף של חוקים בנוסח: לא אלשין על חבריי; לא אגרר לקלחת ההשמצות ההדדיות! לימים אותו עובד הפך בעצמו לבעל מפעל. עכשיו, אמר לעצמו, אוכל ליישם את הלקחים מהמפעל הקודם: אחלק לכל העובדים את קובץ החוקים שהכנתי, ואדרוש מכולם לקיימו בדקדקנות. אמרו לו: עכשיו, כשאתה בעל מפעל משלך – למה שלא תחשוב על ניהול אחר, שלא יאלץ אנשים להתקדם על חשבון חבריהם? כל עוד היית שכיר, ולא הייתה לך השפעה על ניהול העסק, היה הגיוני לקבל את המציאות כמו שהיא, ולהתרכז בשמירה על צלם אנוש בתוכה. אבל כשאתה בעל הבית – למה לא לחפש רעיונות חדשים?
זהו, לדעתי, מצבנו העכשווי: זמן רב התגלגלנו בגלות, ונאלצנו לשרוד במציאות שלא היה לנו חלק בעיצובה. וכשסוף סוף הצלחנו לבנות מדינה, העולם היה טרוד בוויכוח בין הקפיטליזם והסוציאליזם. כתוצאה מכך, אנחנו שבויים בוויכוח שכבר נעשה נדוש, האם הכלכלה שלנו תהיה קפיטליסטית או סוציאליסטית?
אפשר, כמובן, לשאול לדעתה של התורה – התורה כוללת מקורות רבים המתייחסים ישירות לנושאי כלכלה. הבעיה היא שרובם נכתבו בתקופת הגלות, כשכל מאמצינו נועדו לשמירה על עצמנו בעולם מנוכר שאין לנו אחריות עליו. זו הסיבה שהתורה שבידינו אינה אומרת הרבה על ניהול מדינה. היא מרבה לעסוק באדם ובקהילה, אבל היא כמעט לא עוסקת במסגרות יותר רחבות. השאלה פשוט לא התעוררה כשלאנשי המדינה לא הייתה תורה, ולאנשי התורה לא הייתה מדינה.
אבל כשיש לנו מדינה, ואנחנו אחראים על חיי החברה, הכלכלה והתרבות, השאלה מה דעת התורה על חיי כלכלה טובים וצודקים מתחילה לבעור. בינתיים היא עוד לא ממש דוחקת. כל עוד הנהגת המדינה היא "חילונית", ה"דתיים" יכולים עדיין להסתפק בהימנעות מאיסורים מפורשים. אבל מה נעשה כשיקום דור של אנשי אמונה, שישאלו את מוריהם על המשטר הכלכלי הראוי?
המדינה היא קהילה גדולה
לא רבים עוסקים בשאלות האלה ברצינות הראויה, ומעטים עוד יותר מנסים להשתחרר מהוויכוח הנדוש שבין "סוציאליסטים" ו"קפיטליסטים". וכמה חבל. משום שאין הרבה שאלות שהן חשובות באותה מידה, מבחינה חברתית ותרבותית.
ספר המאמרים החשוב שיצא זה עתה, "וחי אחיך עמך", מרים את הכפפה הזו. בשורת מאמרים מרתקים הוא מקיף את הנושא מכמה וכמה זוויות. מאמריהם של הרבנים יעקב אריאל ויהודה עמיחי על "מדינת ישראל האידיאלית" ועל יישום מצוות הצדקה ברמה ציבורית משתלבים עם מאמריהם של הרבנים עזריאל אריאל וזאב שמע על משנותיהם החברתיות־כלכליות של המהר"ל ושל הרב קוק. מה שחובה להדגיש הוא שכל מאמרי הספר מנסים להתנער מקביעות נדושות על משטר התורה, ולהתבונן בנושאיהם מזווית רעננה וחדשנית.
קודם כול, חשובה הקביעה הבסיסית: יש לתורה מה לומר על מערכות חברתיות מדיניות מקיפות ולא רק על חיי קהילה מוגבלים. כידוע, יש אומרים, באוזניי שמעתי, שהתורה אינה עוסקת כלל במדינה – כאילו המדינה יכולה להתנהל כרצונה, התורה אינה מתעניינת בה. מכיוון שכך, יש חשיבות רבה לקביעתו הפשוטה של הרב יעקב אריאל ש"המדינה היא קהילה גדולה ובוודאי אינה פחותה ממנה" (עמ' 123).
בנוסף, חשובה הטענה שעמדת התורה אינה יכולה להיות שחזור פשוט של אחת התפיסות הקיימות. קביעה העומדת, למשל, ביסוד טענתו של הרב עזריאל אריאל ש"מצד אחד עומד הקפיטליזם, המבוסס על תפיסת עולם אינדיבידואליסטית, שמתוכה הוא מדגיש את ערך החירות.
מצד שני עומד הסוציאליזם, המדגיש את ערך השוויון. ומבט מעמיק מזהה גם אותו עם תפיסת עולם אינדיבידואליסטית. מצד שלישי עומדת התפיסה היהודית, הנמצאת בתווך בין שתי התפיסות הללו תוך שהיא חולקת על שתיהן. היא לא אוחזת באינדיבידואליזם הקיצוני, וגם לא בקולקטיביזם קיצוני, אלא בתפיסת עולם אורגנית, ומתוך כך היא מדגישה את ערך האחווה…" (עמ' 7).
קצת מפתיע, במושגים המקובלים, לטעון ששני המשטרים המערביים – הסוציאליזם והקפיטליזם – מבוססים על תפיסת עולם אינדיבידואליסטית. ובכל זאת, המחבר טוען ששתי התפיסות רואות את החברה כתוצר של "אמנה חברתית" שנחתמה בין יחידים, והוויכוח ביניהן הוא רק על תוכן האמנה הזו. אלה קובעים שאמנה אמורה ליצור שוויון בין חבריה, ואלה טוענים שרק אנשים בני חורין יכולים להתחייב להסכמים, ולכן אסור ל"אמנה" לפגוע בחירותם. לעומת שתיהן, התפיסה שהמחבר רואה כ"יהודית" מבוססת על ראיית החברה כמשפחה מורחבת, ולכן מטרת החברה אינה ה"שוויון" המלאכותי שבין חבריה אלא התגייסות כולם למען אושרו של כל חבר וחבר – כשכל אחד מצמצם את עצמו למען זולתו. אפשר להסכים ואפשר לחלוק על הטענה, לטעמי היא משכנעת, אבל יותר חשוב בעיניי הוא עצם החיפוש אחרי יסודות לשיטה חדשה, טובה וצודקת ממה שאנחנו מכירים כיום.
מערכת שיקולים רוחנית
במאמר נוסף משתדל הרב עזריאל לברר את עמדתו החברתית־כלכלית של הרב קוק. הוא מביא את הפסקה המפורסמת שבה הרב מסביר ש"המדינה הרגילה" – כלומר, תפיסת המדינה המערבית – היא לא יותר מ"חברת אחריות גדולה", לעומת "המדינה הישראלית" האמורה להקדיש את עצמה להגשמת אידיאלים עליונים. המחבר מסיק מכך ש"הדאגה למצבו הכלכלי של הפרט אינה מתפקידה של המדינה". ומוסיף: "ואכן, גם בתנ"ך אין אנו מוצאים מחויבות ברורה של מלך בישראל לעסוק בצדקה באופן ממלכתי" (עמ' 119). האם הטיעון הזה משכנע? הנה למשל אביו, הרב יעקב אריאל, מעיר בפשטות ש"מצבה המוסרי של החברה הוא כן מעניינה של המדינה" (שם). בהמשך הוא מביא לכך גם אסמכתא מקראית: "כתוב שדוד עשה 'צדקה לכל עמו', ולא מסתבר שיכול היה לפרנס את כל עניי ישראל מכספו הפרטי".
כמה פשוט והגיוני. מעבר לראייה המקראית לצורך במערכת צדקה ממלכתית, יש בדברים האלה קביעה שאי אפשר להפריד בין המציאות הכלכלית וזו החברתית והרוחנית. ולכן, כשהרב יעקב אריאל מכניס לדיון הכלכלי מערכת שיקולים רוחנית, זוהי מהפכה ממשית לעומת השיח הכלכלי הנוכחי, שפשוט אינו מוכן להכיר בשיקולים כאלה. השיח המקובל שואל כיצד אפשר להגביר את הצמיחה, ולפעמים גם כיצד לחלק אותה, ואינו מתייחס למוסריותה של דמות האדם הנוצרת ומטופחת במציאות הכלכלית הזו. הרב יעקב אריאל טוען שמזווית תורנית אי אפשר להבחין בין שאלות כלכליות ומוסריות, אלה הן שתי פניו של אותו משטר עצמו. הוא מצטט, בהקשר הזה, את הקבלתו של הכוזרי בין "החסיד" המושל על כוחות נפשו ו"המושל" המנהיג את מדינתו בצדק (עמ' 120).
לטעמי, לא כל המאמרים בספר דבקים במטרה של חיפוש דרך תורנית עצמאית. מאמר חשוב ומרתק של הרב זאב שמע עוסק בתפיסתו הכלכלית של המהר"ל. אמנם גם הוא טוען שתפיסתו של המהר"ל "אינה סוציאליסטית ואף לא קפיטליסטית" (עמ' 79), אלא שלצד זה הוא קובע ש"המדיניות הכלכלית צריכה להתבסס על תפיסת השוק החופשי, רק במקרים שבהם מדיניות השוק החופשי עלולה להוליד פגיעה קשה בפרנסתו יש מקום להתערבות מצד המדינה" (עמ' 78).
אולי. אבל האם מדובר במובן המודרני של "שוק חופשי"? איך יוסבר, לפי מושגי התחרות העכשוויים, איסורו של רבי יהודה למשוך קונים על־ידי מבצעי מתנות למיניהם (סנהדרין ס ע"א)? להלכה, אגב, נפסק שמבצעים כאלה הם מותרים – אבל רק בתנאי שגם יתר החנוונים יכולים לעמוד במבצעים כאלה. במושגי התחרות העכשוויים, כל הדיון הוא הזוי. רשתות יוצאות במבצעי הנחות שמטרתם המפורשת לזרוק את המתחרים מן השוק. הדיון התלמודי ניתן להבנה רק לאור תפיסה הרואה בחברה כולה מעין משפחה מורחבת ("תפיסה אורגנית", בלשונו של הרב עזריאל אריאל). אם כך נכון שהתורה מתירה שוק חופשי, אבל מדובר בשוק שהנחות היסוד שלו שונות מאוד מאלה שאנחנו מכירים.
הרב קוק וקריסת המהפכה
אחזור למאמרו החשוב של הרב עזריאל, המציג את עמדת הרב קוק בשאלות האלה. המאמר כולו מרתק, ומציג תחום פחות מוכר בהגותו של הרב. הרב עזריאל מביא בהרחבה פסקה מאת הרב קוק, העוסקת בפערי מעמדות בין בעלי הרכוש לבין המעמד העמל (עמ' 92). הפסקה הזו מרתקת, בין היתר משום שהיא דומה להפליא לדבריו של מרקס באותו נושא. אינני מתאפק מלהביא חלק ממנה בלשונה:
הגרם של עיוות דרכי החברה האנושית, עד שיבאו למשפטים מעוקלים כאלה, בא מהעדר שיווי המשקל בין הנהנים והעמלים. כי כל אדם לעמל יולד וכ"א חייב לעבוד בחוגו להיטיב ולהרוויח, תחת מה שהוא נהנה מרכוש המציאות. ואז מהלך הרכוש הולך בדרך ישרה… אבל כשמתעוותים הסדרים, וימצא חלק רשום מהחברה הכללית שאוכל ואינו עושה, לא פעולה רוחנית ולא פעולה חומרית, שיווי המשקל נאבד והחברה הולכת כאניה בים זועף, והמון של חומסים האוכלים ואינם עושים מתרבים, עד שבני אדם רואים בעיניהם את הגועל ואת הקלקול שיש מברואים חטפנים… ומה שעל כל העול הכללי מכסה פני הלוט של אהבת המשפחה שבשביל כך הכל מצויר לצדק ויושר, כל עריצות וכל אכזריות, מראה הרעב האיום שסוף כל סוף אהבת עצמו היא על כל מתגברת. ובני אדם אוכלים בשר בניהם ובנותיהם
(עין אי"ה, שבת א', פרק שני, רכז )
לפני זמן מה ציטטתי את הפסקה הזו, במאמר שהתפרסם בספר "מסע אל האחווה". הרב עזריאל טוען, בשונה מדעתי, שלא מדובר כאן על אנשים המשלשלים לכיסם רווחים שמקורם בעמלם של אחרים. לדעתו, "פרשנות זו מבוססת על ההנחה שעצם ההתעשרות מתוך תחרות חופשית היא גזל", אבל ייתכן שהרב "מדבר על גזל כפשוטו". כלומר, סתם גזלנים החוטפים את רכוש הזולת.
האמנם? קשה לטעון שמי שמדבר על "משפטים מעוקלים" ועל "העדר שיווי המשקל בין הנהנים והעמלים" מתכוון בכך לגזל פשוט. נכון שלא מדובר פה על כל התעשרות, אלא על מצב שבו האחד עובד ומקבל פרוטות, והאחר נהנה מפרי עמלו. האם כל תחרות חופשית חייבת להביא למצבים כאלה? מי שטוען כך משמיץ את התחרות הכלכלית הרבה מעבר למה שהייתי מעלה על דעתי. מצב כזה נובע מתחרות מעוותת הרומסת את הזולת – בדיוק סוג התחרות שהתורה רוצה למנוע. הרעיון אינו לפגוע ביוזמה החופשית, אלא לנתב אותה כך שלא תיצור פערים בלתי נסבלים. כאלה שבסופו של דבר, כפי שמסביר הרב קוק בפסקה הזו, באמת מובילים לגזל כפשוטו.
ורק כדי להראות שזו אכן דעתו של הרב, אביא פסקה נוספת, שבה הדברים הם עוד יותר ברורים:
"הפועל, האכר, בעל המלאכה, אלה האנשים הפשוטים, הם מייסדי התרבות, והם המקיימים בפעולותיהם את החברה האנושית, ומ"מ המשתמשים בכחותיהם הם אחרים, הסוחרים, המנהיגים, המושלים, אשר מזה באה הצעקה הגדולה בעולם החברותי המביאה למהפכות". עד כאן תיאור מצב. אבל הרב מתריע: "ומ"מ המהפכות לא יתנו את האושר כ"א כאשר אלה הפועלים הממציאים הראשונים של המכשירים, ישתמשו בכל הכשרונות שבאו ויצאו אל הפועל ע"י כל אלה הידים השניות שלקחו בידם את פרי עבודתם, באותו השכר המועט ואותה ההכרה הקטנה של הממציאים" (פנקסי ראי"ה, ב, ע' ר).
במילים אחרות, המצב שבו פועלים, איכרים ובעלי מלאכה, מקיימים בפעולותיהם את החברה האנושית, והסוחרים המנהיגים והמושלים נהנים מפירות עמלם, הוא מצב מעוות המביא, בהכרח, למהפכות. אלא שמטרת המהפכה חייבת להיות יצירת מצב שבו כל אחד משתמש בכוחותיו ובכל הכישרונות שניחן בהם, וגם יקבל את הגמול הראוי עליהם.
הביקורת הנקודתית הזאת זניחה לעומת ההישג הגדול של הספר החשוב הזה – בחידוש המתודי שהוא מביא לדיון בשאלות החברתיות, ובעצם העלאת הנושא לסדר היום שלנו. כדאי גם לציין את העריכה המוקפדת והכריכה המרגשת (בעיניי), המראה ידיים לוחצות זו את זו בחיבוק אמיץ.
וחי אחיך עמך, הרב עזריאל אריאל (עורך), חותם – יהדות על סדר היום, תשע"ח, 160 עמ'
ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני וחבר במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. לאחרונה ראה אור ספר שיחות בינו לבין פרופ' מרדכי רוטנברג: "השטיבל והסטרטאפ" בהוצאת ידיעות ספרים
