בקרים רוויי עצבים, פעוטות שמשתטחים על רצפת הסופרמרקט בהתקף זעם כי לא קיבלו את הממתק שרצו, התחצפויות שבשגרה ואפילו ילדים שלא מהססים להכות את הוריהם: כולנו מכירים את חיי היומיום של ההורות המודרנית ואת הפער הבלתי אפשרי בין מה שחלמנו למציאות. כשד"ר מייקלין דוקלף, כימאית ועיתונאית מדע זוכת פרסים, הפכה לאמא, היא הזדהתה עם מיליוני הורים מותשים בעולם המערבי. היא החלה לבלוע כל ספר הורות שהשיגה כדי ללמוד ולהשתפר, אך לשווא. דווקא ביקור עיתונאי בחצי האי יוקטן במקסיקו גרם לה להבין שמה שהיא מחפשת לא נמצא אצל כוהני ההורות בתוכניות הבוקר, אלא במקור עתיק הרבה יותר. היא שהתה אצל אחת ממשפחות בני היוקטן ונדהמה לראות כיצד ילדה בת 12 לוקחת מיוזמתה סבון ומתחילה לשטוף כלים בלי שמישהו ביקש ממנה – והרגע הפרוזאי הזה שינה את חייה.
דוקלף ארזה מזוודה ואת בתה רוזי בת השלוש והחליטה לצאת למסע כדי לחקור את סודות ההורות האוניברסלית. היא נדדה בין שלוש תרבויות ברחבי העולם, קהילת המאיה ביוקטן בחופי מפרץ מקסיקו, בני האינואיט בחוג הארקטי ושבט ההדזבה בטנזניה, וכולם פתחו בפניה את ביתם וליבם. התוצאה היא "ציידים, לקטים, הורים", ספר הורות שלא דומה לשום דבר אחר שקראתם. מצד אחד הוא אישי מאוד: דוקלף חושפת בכנות את קשיי ההורות שלה, משתפת בסיפורים מרגשים מההרפתקה שיצאה אליה ומספקת הצצה אותנטית לחיי היומיום במשפחות שאירחו אותה. מצד שני, הספר עשיר בידע אקדמי ובשיחות עם מומחים, שעוזרים לה להבין, לפרש ולנתח את כל מה שחוותה ומאשש את האינטואיציה באמצעות עובדות. דוקלף אינה חוסכת גם את ביקורתה מהחינוך המערבי ומונה את הסיבות שהובילו ליצירתו של מודל ההורות השגוי כל כך שרווח בימינו. בסיום כל פרק היא מסכמת באופן נהיר את עיקריו, וחשוב מכול – מגישה עצות שימושיות ואת דרכי היישום שלהן. מורה נבוכים להורה האבוד, אם תרצו.
"בביקורת של הניו־יורק טיימס על הספר כתבו שאני עושה רומנטיזציה לחיים בתרבויות שחקרתי. אם אי פעם אפגוש את המבקרת הזו אענה לה: סעי לשם ותוכלי לראות בעצמך"
הספר ראה אור באנגלית לפני כשנתיים וזכה להצלחה גדולה ולביקורות משבחות. לרגל יציאתו בשפה העברית בהוצאת "מטר", היא משוחחת איתי בטלפון מביתה שבארצות הברית. כשאני אומרת לה שלכל אורך הספר לא עזבה אותי המחשבה "איך יכול להיות שאנחנו כל כך טועים", היא אומרת שזה דווקא די הגיוני בעיניה. "הורים מודרניים מגדלים את ילדיהם באופן שונה מאוד מהדרך שבני אדם גידלו בה ילדים במשך עשרות אלפי ואולי מאות אלפי שנים", היא טוענת. "בתחילת דרכי כאמא נתקלתי במקרה בספר Dream Babies של כריסטינה הארדימנט: היא סוקרת בו יותר מ־650 ספרי הדרכה וחוברות להורים, החל בפילוסוף ג'ון לוק במאה ה־17 וכלה בביל ומרתה סירס בשנות התשעים של המאה ה־20. מתברר שרבים מספרי הדרכה העדכניים שמדברים על חלונות האכלה או שינה מבוססים על עלונים שנכתבו לבתי יתומים כדי להקל על מטפלות שנאלצו לטפל בעשרות תינוקות אסופים. כלומר, אם עכשווית מניו־יורק שומעת לעצות שכמו יצאו מספרים של צ'רלס דיקנס".
בספר התמקדת בשלוש תרבויות מסוימות. מדוע בחרת דווקא בהן?
"חלק נבע מכך שכבר היו לי מערכות יחסים עם האנשים הללו בעבודתי כעיתונאית וחלק מכך שיש כמובן הרבה מחקרים על התרבויות האלה באקדמיה, לא גיליתי משהו חדש. כל מי שחקר את בני ההדזבה התרשם מהם עמוקות. זו בעיקר הייתה ההבנה שאלו תרבויות שטובות מאוד בהורות ובייצור ילדים בטוחים בעצמם, רגועים וחברתיים. כל הדברים האלו שאנחנו כל כך נאבקים איתם", היא צוחקת. "בסופו של דבר אלה תרבויות בעלות מוניטין עולמיים בתחומי האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה, והעבודה הייתה בעיקר לחוות, ללמוד ולהנגיש את כל הידע הזה להורים".
סיבה נוספת, אומרת דוקלף, היא שכולן תרבויות פתוחות במיוחד שמקבלות בברכה זרים ונהנות לחלוק איתם את חייהן. "כדי לגדל ילדים אדיבים ומסבירי פנים צריך כנראה להיות כאלו בעצמכם", היא אומרת.
ספרה של דוקלף מרבה לתאר את נקודת המבט של בתה רוזי ואת השינוי המהיר שחל בה בעקבות השהות בקרב המשפחות הילידיות. "היום רוזי כבר בת שבע וחצי", מספרת דוקלף. "היא השתנתה הרבה מאז הנסיעה ההיא, וכיום יש לנו מערכת יחסים פנטסטית. אני מלאת הערכה לכל מה שלמדתי, כי המסע הזה העניק לנו חוויה מדהימה ומעשירה ששינתה את הקשר בינינו. הוא שינה את שתינו, לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו לפני כן".
בגלל החוויה של הטיול והניתוק, או בגלל הדברים שראיתן שם?
"אני חושבת שזה בעיקר הנשים שחייתי בסביבתן והעצות שלהן, הן ממש חלקו איתי את החוכמה שלהן. כשאת רואה את הילדים שלהן בלי פילטרים, ממש במגרש הביתי, ואיזו מערכת יחסים יפהפייה יש להם, אי אפשר לא להיות מושפעים מכך".
מהתיאורים בספר זה נשמע קסום ואידילי, אפילו מדי.
"בביקורת של הניו־יורק טיימס על הספר כתבו שאני עושה רומנטיזציה לחיים שם. אם אי פעם אפגוש את המבקרת הזו אענה לה: סעי לשם ואז תוכלי לראות בעצמך. בסופו של דבר, זה שינוי של התפיסה לגבי התפקיד הילד בחיים שלך ובמשפחה ושינוי המוטיבציה של הילדים. ההורה המערבי מייצר המון קונפליקטים שמונעים ממנו להתחבר באמת, בצורה טובה ומקדמת, אל הילדים. ההורות המודרנית נעה בין שני קצוות. מצד אחד 'הורות הליקופטר', שבה ההורה מיקרו־מנהל את הילד, שולט בכל הפעילויות ולא מאפשר לו עצמאות; מצד שני, הורות מתירנית, שבה הילד מחליט וקובע. בשני המקרים זו הורות שמובילה אותה השליטה – או שההורה שולט או שהילד שולט. אבל התפיסה הזאת רק שולחת אותנו למאבקי כוח עם הילדים, לריבים ולכעסים. היא לא יעילה".
את עדיין בקשר עם המשפחות שהתארחתן בבתיהן?
"ודאי, למעט שבט ההדזבה, שאין להם אמצעי תקשורת מפותחים כל כך. במיוחד במהלך הקורונה שוחחתי הרבה עם ההורים באזור הארקטי".
איך הם באמת עברו את הקורונה?
"זה ממש מעניין. למשפחות מיוקטן היה קשה כי קנקון נסגרה לתיירות, והרבה מהן נסמכות עליה מבחינה כלכלית. אבל הקושי שלהן היה כלכלי, ודווקא מבחינת השהות עם הילדים בבית לא הייתה שום בעיה. להפך, ההורים שם דיווחו כמה הם נהנו מכך וכמה שהילדים הפכו להיות יותר מועילים ולמדו הרבה מיומנויות חדשות בבית. זה מתמצת את תפיסתם: הם רואים בילדים נכס אמיתי למשפחה ולא נטל".
"חשוב שלילדים תהיה חשיפה לאנשים ולקבוצות רב־גיליות, זה משפיע על היכולת להתייחס לאנשים אחרים עם צרכים שונים משלך"
אגב, מדוע יצאת למסע הזה בלי בעלך?
"נסעתי רק עם רוזי מכמה סיבות. ראשית, כי זה פשוט לא הסתדר, התנאים שם לא אפשרו לו לעבוד במקביל, ובכלל זהו מסע לא פשוט. לא תמיד יש חשמל או מים זורמים, זה לא מתאים לכל אחד. בנוסף, משהו בנוכחות של אישה וילדה לבדן מזמין פתיחות. שמתי לב שהפגיעות הזו מובילה לכך שרוצים יותר לעזור לך, וזה אפשר למשפחות לארח אותנו בקלות. זה היה טבעי. בתחילה מאט בעלי קצת חשש, אף שזהו אחד המקומות הכי בטוחים בעולם".
זה לא גרם לך לפספס את האבות?
"זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת ביקורת על כך שבעיקר הצד הנשי מוצג בספר, ואני מבינה אותה. זה נבע מכך שבחלק מהתרבויות לא תמיד ראוי שאישה תתלווה לגבר".
מה החלק של האבות בגידול הילדים בתרבויות שחקרת?
"רוב האבות בחברות של ציידים־לקטים מבלים המון זמן עם ילדיהם, בחלקם יש ממש שוויון. בשבט ההדזבה יש מדורה של האמהות ושל האבות, והילדים מתחלקים ביניהן. אצל בני המאיה ביוקטן האבות לוקחים את הבנים הבוגרים לעבוד בשדות ולבנות בתים וחונכים אותם; אצל האינואיטים בחוג הארקטי התפקידים מחולקים מגדרית והאמהות מטפלות בילדים ובבית, אבל יש הערכה עצומה מצד הגברים לעבודה הזו והיא לא נופלת בחשיבותה מהתפקידים שלהם. זה היה מרענן מאוד ובהחלט מעורר מחשבה".
הבדל נוסף בין תרבות המערב לתרבויות הללו הוא מספר הילדים בכל משפחה. לדוקלף עצמה יש ילדה אחת בלבד. אבל היא לא חושבת שבדידותם של הבן היחיד והבת היחידה הם סוגיה חשובה בתחום גידול הילדים במערב. "לריבוי הילדים יש השפעה ניכרת, אבל זה יותר קשור לעובדה שהם חיים במשפחה מורחבת כמעין שבט גדול. גם בספר אני כמובן מרחיבה בעניין. ילדים שגדלים לצד הרבה אחים נעשים אמפתיים יותר כלפי האחר.
"אגב, אלה לא חייבים להיות דווקא אחים. הם יכולים להיות בני דודים או שכנים. העיקר שתהיה אינטראקציה מתמדת עם אנשים שיוצאים ונכנסים מהבית, ושתהיה חשיפה לקבוצות רב־גיליות. זה משפיע על היכולת להתייחס לאנשים אחרים עם צרכים שונים משלך, בין שזה אחיך התינוק או סבתא שלך".
מה משמעות היעדר האמפתיה לטווח הארוך?
"החברה באמריקה, למשל, מושתתת על ערך התחרותיות. אנחנו מלמדים ילדים להבין מה הם רוצים ואז להשיג את זה בדרך הכי טובה שיכולה להיות. יש להישגיות צדדים נהדרים שמקדמים את האדם ואת האנושות, אבל יש לה גם מחיר גדול, אפילו הרסני. היא מקשה על היכולת לשתף פעולה ואולי גם לעזור לאחרים, כי אתה פשוט לא מורגל להיות אמפתי".
קנאה בין אחים היא מנוע חזק כבר בסיפורי התנ"ך.
"אני חושבת שהקנאה היא דוגמה טובה לכך שהתרבויות שחקרתי מתנהלות באופן אחר מאיתנו. כן, יש אחים שרבים לפעמים, ברור. אבל הם משתפים פעולה להפליא זה עם זה, ונראה כאילו גן הקנאה לא קיים אצלם, או שהוא מתועל אחרת".
דוקלף נותנת דוגמה מרתקת להמחשת הפער. "באזור הארקטי משתמשים בפייסבוק, אבל באופן שונה לחלוטין מאשר במערב. בארצות הברית עסוקים בהחצנה: לאיזו מסיבה הלכתי, מה אכלתי בארוחת הבוקר בחופשה. אצל האינואיטים הצורך הוא קהילתי. המטרה העיקרית של השימוש ברשתות היא להתייעץ ולשמור על קשר. נעדרת הרעילות שמאפיינת אצלנו את אינסטגרם, פייסבוק או טוויטר, ובהתאם הרשתות גם לא משפיעות לרעה על בריאות הנפש של המשתמשים".
הפרויקט הבא של דוקלף יעסוק במסכים ובהתמכרות של ילדינו אליהם. "זו מכה חובקת עולם, אי אפשר להתעלם מזה", היא אומרת. "אני חושבת שאחת הדרכים הכי טובות להגן על ילדים מהרשתות החברתיות היא לתת להם כמה שיותר הזדמנויות לבלות עם ילדים אחרים בעולם האמיתי". כשאני מספרת לה על רעיון השבת היהודי ועל הניתוק המוחלט מהמרחב הדיגיטלי היא נתפסת מיד, ומבקשת לשמוע עוד על היכולת של ילדים (ומבוגרים) לכבות לא רק את המסך, אלא גם את הצורך האדיר אליו, ליממה שלמה מדי שבוע.
מסעה של דוקלף גרם לה לא רק לשנות את האופן שבו היא מגדלת את בתה ואת תחום עיסוקה, אלא הוביל אותה לעבור מהעיר סן־פרנסיסקו אל עיירה קטנה בטקסס, על גבול מקסיקו, מתוך רצון לגור באווירה כפרית ורגועה, מוקפת טבע והורים ששותפים לדרכה החינוכית. אבל לחיי השבט לא נחזור לעולם, כמובן; האם העצות המעשיות שהיא מציגה בספר ישימות בסביבה מערבית?
"כשגרתי בסן־פרנסיסקו מצאתי לי כמה זוגות הורים שחשבו כמוני לגבי גידול ילדים, והפכנו למעין קהילה כזו", מספרת דוקלף. "נסענו יחד לטיולים ובילינו יחד בסופי שבוע או סתם אחר הצהריים, בישלנו ארוחות ערב עם הילדים של כולם, ובעצם יצרנו לעצמנו רשת של משפחה מורחבת וכל הילדים הפכו לכמו בני־דודים. אז ההמלצה שלי לכל ההורים שמדגדג להם לעשות שינוי – חפשו חברים כמוכם. לא נשכנע את כולם להפסיק עם החוגים והצעצועים המיותרים, אז זה משהו שבהחלט יעזור ויגרום לכם להתמיד".
היא מודה שהשבט העירוני שיצרה עם חבריה לא היה מושלם, "אבל זה יצר הבדל גדול, וגם שיפר את הכישורים החברתיים שלי ושל בעלי. אגב, בכל הכפרים שביקרנו בהם, לאנשים לא היו המוני חברים. בסופו של דבר, אנחנו לא באמת צריכים יותר מכמה חברים טובים. איכות על פני כמות".
אולי הגיע הזמן שתפתחי באתר שלך אפשרות לשדך בין הורים כאלו.
"זה רעיון לא רע", היא משתעשעת מהמחשבה. "כבר היום יש – לפחות בארצות הברית – פלטפורמות כמו Let Grow, שמחברות בין הורים שמעוניינים שהילדים ישחקו יותר בחוץ ויפתחו עצמאות. בכל מקרה, אני מתכננת בקיץ הקרוב לקיים מפגשים וחוגים שיאפשרו להורים להתחבר גם ביניהם".
מה את חושבת על תופעת האל־הורות? לראשונה בהיסטוריה אנשים בוחרים באופן מודע לא להפוך להורים, והשאר רואים מולם כל הזמן את החלופה של חיים נטולי ילדים.
"זו שאלה לא פשוטה. זה אכן חסר תקדים, שהחברה מאפשרת ומעניקה לגיטימציה לעניין. הסיבות לכך ברורות: החיים המודרניים הפכו את ההורות לקשה מאי פעם, כי לקחנו מההורים אלמנט בסיסי עצום – התמיכה הקהילתית. המחשבה שהמודל האולטימטיבי לגידול ילד הוא משפחה גרעינית של אבא, אמא וילד היא פשוט מוטעית. במשך מאות אלפי שנים ילדים גדלו בקבוצה מגוונת של מבוגרים וילדים ששוררות ביניהם אהבה ואכפתיות. זה לא רק מקשה על ההורים, שצריכים להיות המטפלים היחידים, אלא גם הילד נותר בודד. זה עול כבד מאוד".
דוקלף מסבירה שכדי למלא את החוסר או כדי לברוח מההתמודדות של להיות לבד עם ילדינו, התחלנו להעמיס על עצמנו אינספור פעילויות מיותרות. "אני רוצה להגיד להורים – אתם לא חייבים לרשום את הילדים שלכם לכל חוג שאי פעם הומצא. ההורות שלכם לא חייבת להיות אינטנסיבית כל כך. להפך, ריבוי הפעילויות רק הופך את החיים של הילדים ליותר מלחיצים וחרדתיים, וזה מגובה במחקרים רבים. הורים פשוט תקועים בלופ הזה 'כי זו הנורמה', הם אפילו לא חושבים שהם עושים משהו לא בסדר אלא שככה זה, ואם קשה לי אז זה כי משהו בי לא בסדר – כי אני אנוכי, ולכן קשה לי יותר מאשר שלהורים שלי היה. אז לא. זה לא אתם, זו השיטה!"
בישראל נערך במשך שנים ניסוי חברתי ייחודי מאוד בקיבוצים, שבו גידלו את התינוקות בבית ילדים משותף, והם פגשו את ההורים שלהם לכמה שעות ספורות ביום. מה דעתך?
"הדרך הזאת נשמעת לי מנוגדת לכל אינסטינקט אנושי ולאופן שבו בני אדם גידלו את ילדיהם מאז ומעולם. למשל, האינואיטים נושאים את התינוק שלהם על הגב לכל מקום 24 שעות ביממה עד שמגיע התינוק הבא. זה יכול להיות גם בגיל ארבע או חמש. אצל בני ההדזבה תמיד יהיה מי שיחזיק את התינוק – אמא, דודה או שכנה. הוא אף פעם לא לבד או בוכה בעריסה. אני יכולה להבין מדוע זה נכשל".
יש משהו בהורות המערבית שאנחנו כן עושים טוב יותר מאשר בתרבויות העתיקות?
"אנחנו טובים בגידול ילדים יצירתיים. הגענו לירח, המצאנו את המחשב, יצרנו גם ילדים שמצטיינים בוויכוחים ובמשא ומתן. מעבר לכך, ילדים בימינו הרבה יותר בריאים, אחרי שהמצאנו את החיסונים ובעזרת השמירה על היגיינה".
ומהו השיעור החשוב ביותר שכל הורה מערבי יכול ללמוד מהורות של ציידים־לקטים?
"מה שהפך את המין שלנו לזה ששרד טוב יותר מהאדם הניאנדרטלי הוא שאנחנו אמפתיים וידידותיים. סוד כוחנו הוא שיתוף הפעולה. במשפחות הקטנות במערב, ודאי בתרבות השפע, ילדים מאומנים פחות בשיתוף. אני חושבת שגם בהורות המודרנית, שמקדשת את המשפחה הגרעינית, עדיין אפשר ליישם את הערך הזה ולהנחיל את שיתוף הפעולה בין כל בני הבית. לא תאמינו איזו השפעה תהיה לכך".
