כשעוצמים עיניים ומאזינים לנגינה ולשירה של הרכב "דאפה", הראש נודד ועף ברוח המדבר. הצלילים והמקצבים מרחפים בין הגבעות החומות והצחיחות שצופות לנחל תקוע ולהרודיון, החלילים מתחברים לחליליהם של רועי הצאן, מקצב הדרבוקה מדמה את צעדי הגמלים והקאנון פורט על נימי הלב והנשמה. שליטתם של חברי ההרכב במוזיקה הערבית ובמשוררים ממדינות ערב היא מרשימה. ברפרטואר יש פיוטים ושירים מכורדיסטאן, ערב הסעודית, עיראק, מרוקו וסוריה, וגם יצירות מקוריות שלהם.
נירו אבקסיס, נגן עוּד וזמר ההרכב, מציב על שולחן במרכז המעגל סיר עם תבשיל דג, אורז ופול שהוא גידל בבית, ואחרי האוכל הם מתחילים לשיר "תעבנה" – "עייפים" בערבית. "זו הגרסה הסעודית ל'גברים בוכים בלילה'", אומר אבקסיס. "מי ששר את השיר הזה היה הזמר עבדאל ראב אידריס, סודני שבא לעבוד בערב הסעודית ונשאר שם. בשלב מסוים העובדים התחילו ליצור שירה שהתקבלה בתרבות הסעודית. זה שיר אהבה של גברים שהתעייפו מלשבור את הלב, קריאה לכל הגברים העייפים והשבורים להתאחד ולשיר יחד".
אבקסיס מדגים לנגני כלי ההקשה את המקצב המתאים. השירה מתחילה בערבית ועוברת לעברית. שברון הלב הסעודי הופך לשיר כמיהה של משה רבנו לארץ ישראל: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". תחת ידי דאפה, השירים הערביים הופכים לפיוטים על שייכות לארץ ישראל ולא על קונפליקט ומלחמה.
גל חבר (נגן קאנון): "אינסוף ערבים הגיבו ושיתפו את הסרטון. זו תופעה שמתקשרת עם העולם הערבי, וגם עם העולם השמאלני בהפוך על הפוך. השכן המתנחל מתחבר למוזיקה הערבית הרבה יותר מזמרי פופ ישראלים שחיים בגוש דן ושרים על שלום בצורה מנותקת"
"אני מבין את הפחד והרתיעה מהשפה הערבית", אומר אבקסיס. "אני גר בבית הכי צדדי בתקוע ולא פעם זרקו עליי בזנ"טים ובלוקים, אבל תוך כדי כך, הייתי פנוי להקשיב לסלסולים של המואזין ולהתחבר אליהם מוזיקלית. לצערי אנחנו היהודים מתנהלים כל הזמן בתחושת בהילות, מה שמונע מאיתנו להקשיב. מי שנמצא פה ומנגן את המוזיקה הזאת עושה את זה מתוך געגוע לא לתרבות ערבית אלא לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, שחיו כאן, ולנבל של דוד המלך שניגן כשהרוח פרטה על מיתריו. דוד המלך הקשיב לטבע ולא ניסה לשנות את המציאות לפי הנבל שלו".
אבקסיס נולד בפתח־תקווה עם נשמה של נווד. משפחתו הגיעה לעפרה ומיד הוא עבר לגור אצל השכנים הערבים. "לא התחברתי לבהילות. התחברתי יותר לזרימה, להמתנה ולהקשבה", הוא אומר תוך כדי חיקוי תיאטרלי של "המתנחל המצוי והבהול". "לא מדובר בקטע מגניב של בוא נדבר ונשיר שירים בערבית. זו לא פוזה. זה געגוע אמיתי".
הוא אדם מצחיק וצבעוני, ומתעכב במהלך החזרה על שינויי המקצב ועל הגיית מילות השירים, שאת חלקן הוא הביא ממסעותיו בעולם. "העברית של היום כל כך קלוקלת. גרתי ארבע שנים בספרד וכשדיברתי בעברית עם חברים אנשים היו בטוחים שאנחנו או אוסטרים או גרמנים. כשאתה שר בערבית אתה חייב לבטא את המילים כמו שצריך, ואז אתה חוזר למקור גם בעברית, שפה שמית מדהימה. מגיל ארבע הכרחתי את עצמי לדבר בחי"ת ועי"ן. חיפשתי את האמת, חיפשתי את המעיין שלי, לא את השפה העברית המזויפת. אני חושב שזו תחושה משותפת למי שיושב כאן".
בקלסר מנוילן מודפסות מילות השירים: פיוטים על הארץ הטובה לצד שירי עם ערביים, שירת הרים כורדית ושירי מדבר בדואיים. לחלק מהשירים יצקו חברי ההרכב מילים בעברית, כדי ליצור שירה שבטית־עברית. חברי ההרכב כולם מוזיקאים מקצועיים, שמלמדים מוזיקה ומופיעים על במות מרכזיות בארץ ובעולם.
"כולנו דור שני ושלישי להתנחלויות. אנשים שגדלו ביהודה ושומרון עם מואזין על הראש חמש פעמים ביום. החוויה של התרבות הערבית ובכללה גם המוזיקה נתפסה כחוויה ותרבות של האויבים, של הצד השני", אומר חנני זית, האמון על צלילי החלילים והנאי, כלי נשיפה מסורתי מרכזי בתזמורת המזרחית הקלאסית. "אבל למרבה הפלא כל אחד בדרך שלו מצא חיבור למוזיקה הערבית ולמזרח התיכון, ממקום שמחבר לאזור, לארץ, ליהודה ושומרון דרך כלי הנגינה והמוזיקה שאנחנו מנגנים בהם. באופן מוזר דווקא המוזיקה שראינו בה את האחר מחברת אותנו ומחזקת את האחיזה שלנו והקשר שלנו לאדמת הארץ שאנחנו יושבים עליה. "גדלתי בחברון ולמדתי ערבית בילדותי", מספר זית. "בהתחלה זה היה כדי להתעמת איתם בשפה שלהם, ואחר כך התיאבון לדעת יותר גם בתחום השפה והמוזיקה הלך וגבר. היום אני שומע מוזיקה, הסכתים וחדשות בערבית ואני יכול לומר שהשפה הזאת היא חלק מהיומיום שלי".
הרעיון להקים הרכב נולד לפני שנתיים בעקבות יוזמה של מקור ראשון בפרויקט "תקוע לייב". אז התכנסו לראשונה כל הנגנים, ונולד המיזם שמועמד כיום להכרת משרד התרבות כהרכב דגל שיקבל תמיכה שוטפת. "תקוע לייב היה האירוע הראשון של מרכז האמנים בתקוע", אומרת תחיה גודינר, מנהלת המרכז. "כינסנו את כל נגני המוזיקה הערבית בתקוע ומזרח גוש עציון, ותוך כדי תנועה הם יצרו את השירים והמנגינות שמתאימים לסביבה ולקהל. יש במרכז מאה אמנים פעילים, ואנחנו דוחפים לעורר שילוב בין שפות ותרבויות. ההרכב הזה בהחלט עונה על ההגדרה".
יוני שרון (כלי הקשה): "לאט־לאט יש פה יציאה מהפיגור הסביבתי שההורים שלנו היו בו. הם לא דיברו ערבית ולא עניין אותם מה הולך מסביבם"
אחת ההפקות הראשונות של דאפה הייתה מופע של שירי רועים – חיבורים של משוררים כמו ביאליק ואחרים שיוצרים ישראלים הלבישו עליהם לחנים בדואיים־ערביים ושרו אותם בנגינת בללייקה, פסנתר ואקורדיון. אחד השירים שזכה לעיבוד מחדש היה דבקה רפיח, שחיבר עמנואל זמיר. על המנגינה היה אחראי משה פרסר, ששמע אותה במחנה המעצר ברפיח ב־1946. "זה היה בשבת השחורה. הוא ישב בבית הסוהר שהוחזקו בו עצורי האצ"ל והלח"י ושמע מרחוק חאפלה של בדואים", מספר אלירן מזוז, שמנגן בגיטרה ושר בהרכב, "הוא נתפס למנגינה ומיד לקח דף ועת וחיבר מילים. לאחר מכן הוא הפיץ את המנגינה ביישוב העברי והיא זכתה למגוון ביצועים, כולל של יהודית רביץ. אנחנו עיבדנו את השיר מחדש עם הכלים שלנו והחזרנו את המוזיקה הבדואית המקורית למילים העבריות".
הקטעים של ההרכב שהועלו לרשתות החברתיות זכו למאות אלפי צפיות, והתגובות מהעולם הערבי זורמות באלפיהן. זה כבר לא מפתיע את חברי ההרכב. "אני חושב שמסקרן אותם לראות את המתנחלים לא רבים עם הערבים אלא מדברים את השפה הערבית כשפה שנייה ומנגנים את המוזיקה הערבית. זה מעורר הרבה תגובות חיוביות", אומר גל חבר, שנולד ביקיר, למד בישיבת בני עקיבא כינור דוד והיום מנגן בעוּד עם הזמר עקיבא ואמנים נוספים.
הוא מספר על סרטון אחד שבו זית שר בערבית: הוא "שבר את הטיקטוק", ובתוך זמן קצר הגיע למיליון צפיות. "התגובות היו מטורפות. אינספור ערבים הגיבו לנו ושיתפו את הסרטון הזה. זאת תופעה שמתקשרת עם העולם הערבי וגם עם העולם השמאלני, בהפוך על הפוך. דווקא המתנחלים שגרים פה מבינים את השפה המוזיקלית והתרבותית. השכן המתנחל מתחבר למוזיקה הערבית הרבה יותר מזמרי פופ ישראלים שחיים בגוש דן ושרים על שלום בצורה קצת מנותקת".
חברי ההרכב ניגנו גם בפסטיבל הסוּפי, שמקדש את השלום והאהבה ולא בדיוק ממוקם בצד הימני של המפה הפוליטית. "הגענו אליהם, חבורה של מתנחלים, והמשפט הראשון של גל היה 'אנחנו מיהודה ושומרון'. אפילו בתקופה המתוחה של הרפורמה המשפטית זה התקבל באהבה. כשאתה בטוח במקום שלך ובאהבה שלך למוזיקה, בלי שמאל וימין או ערבים ויהודים, אתה מקבל כבוד", אומר אלחנן פרידמן, שמנגן בכינור. זית מספר שקיבל לא מזמן הזמנה מבדואי מהצפון לנגן בחתונה שלו: "הוא פנה אליי באירוע ביקנעם. הוא זיהה אותי מאחד הסרטונים שיוני שרון העלה לרשת, ורצה שאבוא לנגן אצלו. חייכתי, הודיתי לו על המחמאות ולא השבתי באופן סופי".
החשש שלו נובע לא מדעות קדומות, אלא מכך שלא כל התגובות שהם קיבלו מהעולם הערבי חיוביות. "הערבים שמפרגנים מפרגנים בניטרליות, ומי שמקללים – מקללים מכל הלב", אומר חבר. "אין לנו אשליות. אנחנו מכירים אותם טוב – בסופו של דבר אנחנו חיים פה. מתדלקים את הרכב בכפר, מדברים איתם ומתקיימים יחד. אבל אי אפשר לדעת אם הם חברים על מלא, ולכן אנחנו תמיד דואגים לא להפנות את הגב". חנני מוסיף ואומר, "אין לנו חלום אוטופי להביא שלום למזרח התיכון עם המוזיקה. אבל אנחנו מרגישים עוד שבט, כמו שיש שבטים בדואיים, חברונים ושכמים. אנחנו שבט היהודים, שבט חזק שצריך להתהלך בראש מורם".
חבר מספר על שיחת טלפון שקיבל ממוזיקאי ערבי מנצרת שעושה דוקטורט על יהודים שמנגנים מוזיקה ערבית. הוא ראה סרטון של דאפה, ויצר איתו קשר כדי לשמוע עוד על ההרכב. "שיחה שהתחילה בכמה דקות התגלגלה לשעתיים שבהן סיפרתי לו מה הולך אצלנו. הוא היה בהלם כשסיפרתי לו למשל שהוזמנו לנגן בכמה אירועים שבהם מתנחלים שסיימו לבנות את השלד של הבית שלהם שחטו כבש ועשו חאפלה לפועלים הערבים. הרכב של מתנחלים תושבי המקום הרקיד את הפלסטינים. סיפרתי לו שאנחנו מנגנים מוזיקה ערבית גם בחתונות של מתנחלים שמגיעים על סוסים וגמלים, ועל עוד מקרים שערבי מנצרת כמוהו לא מעלה בדעתו שקיימים בכלל".
נירו אבקסיס (נגן עוּד): "תחשוב על ערבי פלסטיני שגר היום בניו־יורק, הוא רוצה לדעת מה קורה בגדה אז הוא כותב בגוגל או יוטיוב דאפה. מי קופץ לו למסך? אנחנו, מתנחלים עם פאות שמנגנים ושרים. זה מביא לו כאפה חזקה לפנים. ברמת הטרלול זה שווה"
אבל החיבור לא תמיד חלק: "צילמנו פעם סרטון באזור התעשייה ברקן, שבו אנחנו ניגנו ו־250 פועלים פלסטינים רקדו דבקה. יוני שרון העלה את הסרטון לפייסבוק ויום למחרת קיבלנו טלפון ממנהל המפעל שביקש שנוריד אותו. כששאלנו למה הוא אמר שהפועלים שלו לא הגיעו לעבודה. הם נלקחו לחקירות של הרשות הפלסטינית בגלל הסרטון והרשות אסרה עליהם לעבוד בישראל. זה בהחלט לא נעים".
ההתקרבות היתרה לצד הפלסטיני מתבטאת גם בבחירה לקרוא להרכב בשם ערבי בעל קונוטציה פוליטית, "דאפה", או "הגדה". "אני לא חושב שהייתה פה מחשבה עמוקה, זה פשוט קרה", אומר עמית שרון שמנגן בכלי הקשה. "במשפחה שיש בה אמא ממוצא אשכנזי ואבא תימני, האוכל, המנהגים והכול יצאו מיקס. ככה גם אנחנו לוקחים מפה ומשם ויוצרים משהו שמורכב מסך ההשפעות".
אם עוד לא שמתם לב, כל אחד מחברי ההרכב הוא סיפור בפני עצמו. כדי להדגים את התערובת המערבית־מזרחית, החברים דוחקים במרדכי יצהר, שאמון על השירה בהרכב, לפצוח בחזנות. "אני מתחיל את השבת בחזנות בבית הכנסת הספרדי ואז עובר לאשכנזי", הוא מספר ומדגים איך הוא משלב את הסלסולים והמקאמים בפסוקי דזמרה של תפילות השבת האשכנזית. יצהר גדל בארה"ב במשפחה שברחה מהנאצים באירופה, ולמוזיקה המזרחית הוא נחשף ממש במקרה. "הייתי חריג כבר בין היהודים באמריקה: מכיוון שהשכנים שלי היו חלבים מסוריה, נחשפתי לפיוטים ולמוזיקה המזרחית. כשהבאתי את 'יא חביבי' ו'נגילה הללויה' לשולחן שבת, ההורים שלי חשבו שהשתגעתי. ביקשו ממני לשיר משהו מסורתי, משהו שלנו. אבל אני אהבתי מילדות את כל החבילה. גם 'י־ה אכסוף' וגם 'יא חביבי'".
יצהר מלמד היום את תורת המקאמים, סולמות ומהלכים מלודיים שהמוזיקה הערבית מושתתת עליהם. "לאט־לאט נכנסתי לתוך תורת המקאמים. בהתחלה זה נשמע לי כזיוף, היום אני לא מבין איך אפשר בלי זה. כמו לאכול בלי מלח או תבלינים. מקאם פירושו מקום, וזו המוזיקה שאנחנו מנגנים פה. אני חושב שהבשורה שלנו היא 'מציון תצא תורה', כלומר מוזיקה ערבית אבל עם נשמה של יהודים שמשלבים מזרח ומערב. אנחנו גם משתמשים בערבית ובשירים הערביים כדי להכניס בהם את שפת הקודש ומילות הקודש. זה גם מגניב אבל גם קידוש השם. אני חולם שההרכב הזה ינגן בסעודיה ובמדינות ערביות אחרות כדי להפיץ את הבשורה ואולי יום אחד גם לנגן בבית המקדש".
פרידמן, שמנגן בכינור, התחיל את הדרך המוזיקלית שלו בעולם הקלאסי. רק בשלב מאוחר הוא העביר את הכינור מהכתף לברך, כמו שנהוג לנגן במוזיקה מזרחית. הוא מלמד כינור בכמה בתי ספר למוזיקה וגם הוא מדבר על השילוב של המוזיקה והתרבות: "אני חושב שיש הרבה דברים חיוביים שאפשר לקחת מהערבים מסביב. לרוץ עם גמלים ולנופף בנשק כמו הערבים זה אידיוטי, זה הדבר האחרון שאני חושב שצריך לקחת מהם. לעומת זאת אני לא חושב שיש בעיה שאני קורא לעצמי דאפה ושר בערבית. אני מברר מה אני רוצה לקחת מהם, למשל שורשים, ידע ודברים שנשתמרו ולא נשכחו כמו גם המוזיקה העתיקה. אני מתחבר לזה ומתפתח משם לכיוונים שלי כיהודי מתנחל".
חבר מנסה להשלים את הנקודה: "מאז שהוקמה המדינה ועד היום אנחנו מחפשים זהות לאומית. כל הזמן מנסים דברים חדשים, והמילה האחרונה בתהליך הגיבוש התרבותי של מדינת ישראל עוד לא נאמרה. אנחנו חלק מהתהליך הזה". אבקסיס מצטרף לשיח: "אני בכלל חשבתי שאנחנו צרכים לקרוא להרכב 'הגדה', אבל יש יתרון לשם בערבית. תחשוב על ערבי פלסטיני שגר בניו־יורק. הוא רוצה לדעת מה קורה בגדה אז הוא מחפש דאפה. מי קופץ לו למסך? אנחנו, מתנחלים שמנגנים ושרים. זה מביא לו כאפה לפנים. זה יוצר עניין, כמו אבו־טבלה, שמדבר בערבית שוטפת ופתאום מבינים שהוא יהודי".
מאחורי הדמות של אבו־טבלה עומד יוני שרון, שאמון על כלי ההקשה וגם הגה את שם ההרכב: "בחרתי את השם הזה כי כולנו גרים בדאפה. זה לא שאנחנו אוהבים את כל הערביוּת ואפשר לומר אפילו שאנחנו סובלים ממנה לא מעט, אבל בכל זאת אנחנו חיים ונושמים אותה. לאט־לאט יש פה יציאה מהפיגור הסביבתי שההורים שלנו היו בו במשך עשרות שנים. הם לא דיברו ערבית ולא עניין אותם מה הולך מסביבם. היום הרבה יותר מתנחלים יהודים מהסביבה לומדים ומדברים ערבית". שרון למד מוזיקה ביפו ומנגן עם דוד ד'אור ואמנים נוספים. "מבחינה מקצועית, ההרכב ברמה גבוהה מאוד. זה לא משהו שהיה קיים כאן כשגדלנו. זה בהחלט מבורך".
איך המצב הביטחוני משפיע על החשק לנגן בערבית?
"אני לא מבין את השאלה", אומר חבר. "היהודים מעיראק הפסיקו לשיר ולנגן את הבקשות בהשפעה ערבית והפסיקו לאכול קובה אחרי הפרהוד? היהודים מחלב שבסוריה לא שרו שירים של סבאח פרחי אחרי שגירשו אותם מחלב? אחרי שהיה פיגוע לא תדלקתי בתחנת הדלק פה בכפר כי היה לי קשה, אבל לשמוע מוזיקה ערבית זה דבר אחר".
