עם תחילת שיחתנו, אילת דיקשטיין גביש ספק מתנצלת ספק מודיעה שלא התכוננה לריאיון. "כולם אמרו לי להתכונן, לדעת מה חשוב לי להגיד, אבל אני לא כזאת. ניסיתי להתכונן, כמו אדם מן השורה, אבל זה לא קרה והבנתי שאני לא כזאת. אפילו לחתונה שלי לא ממש התכוננתי עם מה שאני רוצה לומר, ורק ערב לפני כן כתבתי משהו. אני פועלת מאינטואיטיביות וכותבת מדחף".
דחף ואינטואיטיביות הם מונחים נכונים גם לתיאור הכתיבה שלה. היא החלה לכתוב באינטנסיביות בגיל 17, לאחר הפיגוע שבו התייתמה משני הוריה. שני עשורים לאחר מכן יוצא לאור ספר שיריה, "שֶׁיִּמָּצֵא הַקִּמּוּר וְהַנִּקּוּד" (הוצאת משיב הרוח) המכנס עשרים שנות כתיבה. זהו ספר ביכורים עז, נוקב, ישיר ואינטימי. השירים מקיימים שיח מתמשך עם נמען עלום, וחוט דק של מסתורין מלפף את הקובץ כולו.
פעם הייתי בפוסט־טראומה 24/7. היו לי חברים, בן זוג, עבודה, הייתי מנהלת משק בית, נוהגת – ומצד" שני הייתי נכנסת הביתה, נועלת את הדלת ונחרכת בנשמה. אבל זה גם בעט אותי ליצירה. יש מי "שטראומה דוחקת אותו לדיכאון, אצלי זה דחף לעשייה"
אנחנו נפגשות בחצר ביתה, מרפסת טבולה בירוק בין סמטאותיה הצרות של עין כרם. כבר חמש־עשרה שנים היא מתגוררת בשכונה הציורית הזו, למעט גיחה של שנתיים לנאות־סמדר בערבה. במיומנות אלגנטית היא מגלגלת סיגריה דקה. אני מתבוננת בכריכת הספר, צילום של כתב ידה תלוי על קיר הבית, ואומרת לה שזה חשוף לשים כתב יד על כריכה. הספר חשוף הרבה יותר, היא צוחקת. השפה והגוף, שתי תמות בולטות בספר, ניכרות גם בנוכחותה הממשית, ברהיטות הדיבור ובזקיפות הגו.
"גם לספר הזה לא התכוננתי", אומרת אילת. "בתקופת הקורונה הייתי בהיריון והיינו סגורים בבית. לקחתי את ארגזי המחברות שלי והתחלתי למיין ולהקליד. כל הטקסטים שלי כתובים ביד. כתבתי במחברות, על גלילי נייר, על הגוף. בעבר הייתי נוסעת עם טוש מחיק באוטו, ולפעמים כותבת על החלון. הכתיבה אף פעם לא מתוכננת, היא פורצת ממני. לא עיבדתי מראש כלום, הכול היה קורה על הדף. הרבה פעמים אפילו לא חזרתי לקרוא מה שכתבתי.
"אחרי הפיגוע הכתיבה נהייתה הרבה יותר מרכזית בחיים שלי. ככל שהרגשתי שהחוץ פחות מבין אותי ואני פחות מצליחה לתקשר, כתבתי יותר. מעולם לא כתבתי מתוך החלטה 'לכתוב שיר' או 'משהו יפה', אלא כי ככה אני מתבטאת. זה נדחף ממני החוצה. כשאני רואה שהשירים נוגעים במי שקורא אותם זה מבחינתי יצירת תקשורת, שייכות. לא להרגיש לבד. הנה, תקשרנו דרך השירים".
לאורך השנים היא כתבה מתוך דחף פנימי, מבלי לעסוק במה יחשבו או איך יגיבו למילותיה. ההחלטה להוציא את הספר לאור הביאה אותה לקחת צעד אחורה ולהתבונן בכתובים. "אח שלי אמר לי פעם, 'את כותבת כל כך יפה ואני לא מבין כלום'. היום אני יודעת להגיד שקצת הסתתרתי מאחורי זה. כשהגעתי לשלב של הוצאת הספר, היה צריך 'להתחשב בקורא'. זה לא היה לי קל, אבל בסוף רוב הבחירות היו להתחשב בי ובמה שאני רוצה, ומה שיעבור יעבור".
מי משפיעה עלייך בכתיבה?
"נתתי פעם למישהו לקרוא את השירים והוא אמר שהוא לא מזהה בהם שום השראה מבחוץ. אני לא קוראת שירה, למעט טקסטים של רבקה מרים ואת התנ"ך".
קשר חם עם ההורים
הוֹתַרְתָּ בִּי יֶלֶד/ מְצַוֵּחַ מְיַלֵּל/ וַאֲנִי עוֹדֶנִּי/ בְּדָמַי/ אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אִמְרָה/ חֲיִי חֲיִי// אַתָּה אוֹסֵף בְּגָדֶיךָ/ מְסוֹבֵב לִי גַּב/ מְמַלֵּל/ חֲיִי חֲיִי// לְהִתְהַפֵּךְ בִּדְמָעוֹת// אֲנִי אוֹסֶפֶת אוֹתוֹ לְחֵיקִי/ חוֹלֶצֶת רֵיחַ/ שֶׁיֵּדַע יַלְדִּי שֶׁמִּמְּךָ הוּא/ בְּרַקָּתוֹ, בְּרַגְלָיו, בִּבְשָׂרוֹ/ נְבוּאוֹת// כָּךְ אֲנִי מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ/ כָּךְ אֲנִי מְלַטֶּפֶת אוֹתְךָ/ לוֹחֶשֶׁת/ לְרֶגַע חָדַלְתִּי/ וָאַבִּיט// עַל הַמִּטָּה/ הוֹתַרְתָּ/ סֵפֶר יְצִירָה ("אחרי ענותך אותי", עמ' 67)
אילת דיקשטיין־גביש (37) נולדה בירושלים וגדלה בשכונת קריית־משה. בת שלישית מתוך עשרה ילדים. האב, הרב יוסי דיקשטיין, לימד בישיבת נתיב מאיר. האם, חנה, הייתה מורה למחשבים ומתמטיקה. כמה חודשים לפני הפיגוע עברה המשפחה ליישוב פסגות בבנימין.
"לא היו לנו נסיעות אל ההורים לשבתות, כמו כל זוג צעיר. מההתחלה היינו עם עצמנו. אני חושבת שזה שאנחנו יתומים מגיל צעיר הביא לזה שאנחנו לא מרגישים צורך לרצות אף אחד. כל הבחירות שלנו הן לגמרי שלנו ולא כי אנחנו חייבים משהו למישהו או כי ככה מצפים מאיתנו"
משנות ילדותה ונערותה היא נושאת הרבה זיכרונות חמים. "כל ילד במשפחה שלנו גדל עם כתר משלו, ואני גדלתי עם כתר של מיוחדת. הרגשתי משמעותית, שהעולם הפנימי שלי חשוב. לאימא שלי היה אכפת מכל דבר שעובר עליי, והיינו מדברות בלי סוף. מבחינה חברתית היא דאגה לי ורצתה שיהיו לי חברים, כי לא אהבתי תנועות נוער. אז בכיתה ו' נשלחתי למחנה קיץ, ואני, ילדה מ'נעם', בית ספר שגורבים בו גרביים כל השנה, הייתי בחדר עם בנות שלבשו מכנסיים קצרים. ברגע שנהיו לי בנים בחבר'ה התחלתי להיות מאוד חברותית. היה לי נוח והסתדרתי איתם מצוין. לאימא שלי לא היה קל עם הרבה דברים שעשיתי, אבל היא מאוד סמכה עלי".
הקשר עם אביה היה גם הוא חם וקרוב. "עם אבא היו לי פחות שיחות נפש, הוא היה יותר אדם של כיף וצחוקים. הייתי ילדה עם הרבה תעוזה. אהבתי ללמוד אבל גם עשיתי הרבה שטויות. בכיתה ט' זרקו אותי מבית הספר, וכשסיפרתי לאבא על מה העיפו אותי, הוא אמר 'איזה בית ספר מעפן'. היה לו הומור, הוא היה קליל, אפילו קצת שובב בעצמו. הוא היה מספר סיפורים הכי טוב שיש. את כל סיפורי התנ"ך אני יודעת ממנו. יוסף, למשל, הוא דמות לגמרי חיה בשבילי. בסוף כיתה ט' הרגשתי שמיציתי את הלימודים, ובכיתה י' כמעט לא הלכתי לאולפנה. אבא אמר לי: אם אין לך מה לעשות שם, אז תעזבי. אימא מאוד דאגה לי, עם השובבות והתעוזה שלי, אבל לאבא היה משפט קבוע שהוא אמר לה: בדברים שאת לא מסתדרת איתה, אני אבא שלה".
הרצח של הוריה קטע הכול. ביום שישי, י"ז באב תשס"ב, מחבלים ירו על הרכב שבו נסעה המשפחה מפסגות לדרום הר חברון. בפיגוע נרצח גם אחיה בן התשע, שובאל. אילת הייתה עדה מקרוב למחזה הנורא מכול: "במוות מסירים לך את הפרגוד לרגע, מראים לך משהו ואז סוגרים אותו בחזרה. משם ואילך את יודעת שיש שם מאחורה משהו, את יודעת שזה קיים. באחד השירים אני כותבת: 'אַתָּה נָס אַחֲרַי/ תּוֹלֵשׁ כְּנַף מְעִילִי/ שֶׁאֶחְדַּל/ שֶׁאַפְסִיק לְהַבִּיט בַּצְּפוּנִים'".
איך היית מתארת את הקשר שלך עם א־לוהים היום, עד כמה הוא נוכח בחייך?
"אני מרגישה שהוא נותן לי יד ואני מאמינה שיש תקשורת, שאני חשובה, שאכפת לו ממני. אבל הוא לא מעליי, אני קודמת לכל דבר בעולם. אולי לילדים ולבן זוג שלי לא, אבל אני קודמת. אני לא שמה שום דבר לפניי. גם אם השבת שלי לא הלכתית, זה עדיין לא מפריע לי להרגיש שזו השבת הכי אהובה על א־לוהים, הכי רצויה. זאת אולי אמונה, שכל כולי רצויה ואהובה. לא רק החלקים היפים שבהם התקלחתי והתלבשתי יפה לפני שבת, אלא בכל החלקים שבי".
הנמענים בשיריה של אילת הם זכרים עלומי זהות. גם "יותם", שמו של אחד משיריה, הוא דמות דמיונית שבראה במילותיה. ועדיין, ככותבת היא מעידה שכל הפנייה שלה מכוונת לא־לוהים. בשירים הוא לובש צורות שונות, על כל הספקטרום. "פעם הרגשתי שכל הכתיבה שלי מדברת אל א־לוהים דרך כל הפנים האפשריות של יחסים: דיברתי איתו כגבר, כבן זוג, כאחד שבורח ממני, כאחד שאני בורחת אליו. כל הצדדים הללו קיימים גם במציאות, שיש בה גם התרפקות וחיבוק ואהבה וגם אונס. הייתי אומרת שלהאמין זה להרגיש שהמציאות בעדי ושהיא לטובתי. אני לא מחזיקה באמירה ש'הכל לטובה'. הפיגוע לא היה לטובה".
"הייתי חיה פצועה"
כְּשֶׁהֶעֱמַדְתָּ אוֹתִי / שָׁם. / בְּהַשְׁבִּיעֲךָ אֶת בְּשָׂרִי / שֶׁטָּמַנְתָּ אוֹתִי בְּתוֹכִי / מַנִּיחַ עַל בָּמָה / צְלוּבָה בְּהֵיכָלוֹת / מוֹשֵׁחַ בְּשֶׁמֶן קֹדֶשׁ / מַאֲבִיס בְּלַחְמְךָ / עַד כְּלוֹת / אֲנִי זוֹכֶרֶת רַק אֶת / הַדְּחִיפָה. בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה / הֶנֶף קַל / לְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת הָפַכְתִּי / קִירוֹת חֲשׂוּפִים אִכְּלוּנִי / צוֹוַחַת מְיַלֶּלֶת / שֶׁתֵּחָרֵץ לְשׁוֹנִי / מַעֲלָה אֶצְבַּע אֱלֵי פִּי / מְמַשֶּׁשֶׁת / מְגַלָּה אֹדֶם לָשׁוֹן וּשְׁלֵמוּתָהּ ("דחיפה", עמ' 66).
אחרי השירות הלאומי שלה יצאה למסע בן שמונה חודשים בהודו. לבד, עם אופנוע ותיק על הגב. מדי יום הייתה קמה, מתניעה וגומעת מרחקים ארוכים. "הייתי צריכה לחרוך את הנפש, להסכים להיפגש עם הנפש הזו. טיילתי בצורה מאוד קיצונית, כמעט לא תקשרתי. לא היו אז טלפונים, בקושי מייל, אבל תמיד הרגשתי מאוד מוגנת. יש בי משהו שמאוד סומך, אז גם לא פוגעים בי. לא נפגעתי וזה באמת לא מובן מאליו, כי הייתי בסיטואציות מטורפות".
אחד מרגעי הקושי הגדולים בטיול היו כשמונסון ענק הציף את האופנוע והיא איבדה את מחברת השירים שלה. "כל כך הצטערתי על המחברת הזאת, עד שהחלטתי ללכת למשטרה ולדווח להם. לא ידעתי מה להגיד, שאיבדתי מחברת? היו לי בתוך המחברת 500 רופי, שזה כלום כסף, אבל זה מה שיכולתי להגיד. את השירים לא יכולתי לשחזר. קניתי מחברת חדשה, ובדיעבד זה דווקא פינה לי מקום להתחיל מחדש. אולי מה שכתבתי עד אז עוד לא היה מספיק מחובר לעצמי".
במהלך המסע נפצעה אילת בתאונת אופנוע ושברה רגל. היא הצליחה להגיע בכוחות עצמה למקום שבו יכלה לקבל טיפול. בימי המנוחה וההתאוששות כתבה שני שירים, "דחיפה" ו"אחרי ענותך אותי". "אלה שני שירים שיקרים לי במיוחד. אני מרגישה שלכבודם כל הספר הזה יצא".
כשחזרה לארץ התמקמה בשכונת עין־כרם, ושם היא מתגוררת עד היום. יחד עם כמה חברים נדדה בין אנשי רוח: הפילוסוף דניאל שליט, המשוררת רבקה מרים, המוזיקאי רובי קסל. "הייתי אדם מאוד סקרן, תמיד אהבתי ללמוד ולא הייתה לי בושה. יום אחד התקשרתי לדניאל שליט וביקשתי להיפגש. הוא אמר 'בואי'. נסעתי באוטובוס לקדומים. לפני כן אפילו לא ידעתי איפה המקום הזה. הייתי הולכת גם אל רבקה מרים, ועד היום אנחנו קשורות. הנה", היא מצביעה בחיוך על סגירה שנעשתה סביב המרפסת, "את זה עשיתי לכבודה, כדי שתוכל לבוא כאן ולהעביר שיעורים. בליל שבועות חברים באו ללמוד אצלנו וקראנו טקסטים שלה. זה היה הלימוד שלנו".
בגיל 19 התפרסמו כמה משיריה בכתב העת "משיב הרוח". החשיפה לא הייתה לה קלה. "מאוד נבהלתי מהפרסום. נסעתי עד אילת כדי לא להיות בהשקה. קיבלתי תגובות טובות אבל אמרתי לעצמי 'אם אימא שלי לא קוראת את החוברת היא לא שווה לי כלום', וזרקתי אותה. היה לי מאוד קשה שהיא לא פה. לפעמים מאוד כואב לי על עצמי על מה שעברתי. מבחוץ הייתי חכמה, סקרנית, עשיתי שירות לאומי, ידעתי להיפגש ולתפקד. בפנים, לא נעים לי להגיד, הייתי חיה פצועה. זה הלך וגדל, ויצא גם בשירים. יום אחד רובי קסל ביקש ממני לקרוא שירים שלי והבאתי לו ארגז. למחרת הוא התקשר אלי וביקש שאבוא. הוא שם שתי כיסאות בגינה, ואני חשבתי לעצמי 'מה עשית? מה את מראה למישהו כל מה שכתבת?"'
הגוף והאותיות הן שתי תמות מרכזיות בשירים, שאף מתגלמות בשם הספר, "שֶׁיִּמָּצֵא הַקִּמּוּר וְהַנִּקּוּד". אני שואלת על הקשר שלה לשני הנושאים הללו, שנושאים את המוחשי והמופשט, הארצי והרוחני. "כשהייתי קטנה תרגלתי התעמלות קרקע, שיחקתי כדורסל, למדתי הרבה יוגה ומשם הגעתי לקונטקט ולטיפול בתנועה. העיסוק בתנועה נתן לי המון מרגוע לנפש. הגוף שלי היה לרשותי. גם שם, כמו במה שאני מחפשת בכתיבה שלי, יש תקשורת ונוכחות. כשאני יוצאת לסיבוב בעגלה אני אוהבת לצאת יחפה, להרגיש את הקרקע ברגליים, זה מעורר לתשומת לב ולנוכחות. אני מאוד מתעסקת באיברים. כל בוקר אני 'מכניסה את האיברים לגוף', כמו שכתבתי באחד השירים. זו ההתארגנות שלי, ואז אני יכולה לצאת לעולם.
"אותיות הן הגוף של הרוח. אני מרגישה שזה מין מתת אל, שהן החברות שלי. אני לשה אותן, אנחנו מתמזגות. לכל אות יש את הקימורים שלה ואת הניקוד שתומך בה. באחד השירים אני כותבת על התגים של האותיות. בעיניי הן כמו קליפסים שנושאים אותן במציאות, כמו אדניות. אותיות נושאות המון והן צריכות עזרים ומשענת. תמיד עסקתי גם בנראות של כתב היד שלי, איך הוא מונח על הדף. אני מאוד אוהבת אותו".
יש בשירים גם ארוטיקה.
"יש המון, ואני שמחה שהספר יוצא כשאני נשואה והארוטיקה התכנסה למקום מוגדר בחיים שלי. פעם זה היה בהתפזרות, הייתי כולי בהתפזרות. אבל בתוכי, בפנים, היה לי מקום יודע את עצמי. חברה אמרה לי פעם: 'את תמיד תגיעי לקצה התהום ולעולם לא תיפלי. אני צריכה ארבע מטר אחורה'. אני לא מפחדת מ'נזילות' למקומות לא רצויים".
בגיל 28 נאלצה לקחת הפסקה ממושכת מעולם המחול בעקבות פציעה. היא עברה לקיבוץ נאות־סמדר בערבה, והתגוררה שם שנתיים. "היה לי טוב להיות בניתוק מירושלים. עבדתי בבנייה ובדיר עיזים. הייתי שם מאוד עצמי. התקשורת הייתה ישירה, פשוטה. אף אחד לא ידע דבר וחצי דבר על הציבור הדתי, ויכולתי להיות אני, אילת, לא ציבור ולא חלק ממשהו. סיימתי שם את שנות העשרים המוטרפות והמפוצלות שלי, שבהם הייתי צריכה לכלכל את עצמי, לעשות תואר, לעבוד, להחזיק מערכות יחסים, לקיים נפש בוערת בתוך גוף שצריך לחיות. בנאות־סמדר קיבלתי את המתנה להיות אני, בפשטות. הרגשתי שאני חוזרת משם לירושלים הרבה יותר מגובשת".
בלי זיופים
אֵיךְ אוּכַל לוֹ/ אֲנִי מוּצֶפֶת אֲנִי גּוֹוַעַת אֲנִי נְהַר כְּאֵב/ אֲנִי/ נִתְפֶּסֶת בְּעָנָף מִן הַגָּדָה/ קוֹלוֹת נָהָר מִתַּחְתַּי נוֹשְׁפִים מְפַתִּים/ אֵיבָרַי תְּלוּיִים מִנֶּגֶד// מַגַּע הַמַּיִם אֵינוֹ מַפְתִּיעַ/ יְתוֹמָה בֵּין גַּלִּים מֻכָּרִים/ מֵהָרֵאוֹת נֶחֱלָץ אֲוִיר אַחֲרוֹן// מִלְּפָנַי מֵאֲחוֹרַי וּמִצְּדָדַי הוּא הָעוֹמֵד ("גדול עלי עולמך", עמ' 17)
לפני ארבע שנים נישאה לאביגדור גביש, שהתייתם אף הוא מהוריו, רחל ודוד גביש, כאשר מחבל חדר לביתם באלון־מורה. ההיכרות ביניהם החלה כשילדי משפחת גביש באו לנחם את ילדי משפחת דיקשטיין, ארבעה חודשים בלבד אחרי שהם עצמם איבדו את הוריהם. מאז, אילת ואביגדור היו חברים טובים לאורך השנים. "הייתה תקופה שהקשר התהדק, והיינו חברים כבר שנתיים. כשחיפשתי דירה והבנתי שאני רוצה אותה גדולה יותר מדירת יחיד כמו שהייתה לי כל השנים, אמרתי: בוא נתחתן".
שניכם איבדתם הורים ואח ואתם נושאים טראומה משותפת. מה זה עושה לזוגיות? זה מכפיל את הכאב? או שזה דווקא מנחם?
"זה גם וגם. כואב לי שהבן שלי לא יכיר את הסבים והסבתא שלו. כואב לי שלא הכרתי את ההורים של אביגדור. יש הרבה חסר, וזה רק ילך ויגבר. לא היו לנו נסיעות אל ההורים לשבתות, כמו כל זוג צעיר. מההתחלה היינו עם עצמנו. אני חושבת שזה שאנחנו יתומים מגיל צעיר הביא לזה שאנחנו לא מרגישים צורך לרצות אף אחד. כל הבחירות שלנו הן לגמרי שלנו ולא כי אנחנו חייבים משהו למישהו או כי ככה מצפים מאיתנו. הקמנו לעצמנו את הבית שלנו. יש לי נאמנות עמוקה לעצמי, אף אחד לא יסיט אותי. אני לא מתנחמדת ולא מאלצת את עצמי לעשות משהו שאני לא רוצה. גם אם יש בינינו שוני על רקע דתי, אנחנו חיים את החיים שלנו ממקום לא מתריס אלא ממקום מחובר, שמאמין שזו הדרך. כשאני ביחסים עם מישהו הכל נמצא על השולחן. מספיק זייפתי בחיים שלי. בזוגיות שלי אין גרם של זיוף, וזה מה שחשוב".
איזה זיוף היה?
"הטראומה, מה שהיא עושה, היא מפצלת. פעם הייתי בפוסט־טראומה 24/7. היו לי חברים, בן זוג, עבודה, הייתי מנהלת משק בית, נוהגת – ומצד שני הייתי נכנסת הביתה, נועלת את הדלת ונחרכת בנשמה שלי. מהיתמות, מההדף. חייתי בתוך הֶדֶף. אבל זה גם בעט אותי ליצירה. יש מי שטראומה דוחקת אותו לדיכאון, אצלי זה דחף לעשייה. אין סוף קשרים, הרבה חברים, מלא לימודים, עשיתי המון. זה היה טירוף. אוטו דוהר בחושך. לפעמים אני מרגישה שאני ממעיטה בסיפור של עצמי כדי לא להשמיע לאוזניי עד כמה הייתי חיה פצועה שמעזה להיות פצועה ברחוב, עם הדם והרפש. היום בא לי להיות בבית. מאז שיש לי ילדים לא בוער לי לצאת. אני יוצאת רק למה שמתאים לי. כבר לא אומרת כן לכל דבר. פיצול אני כבר לא אחווה יותר. אני יותר בוחרת. אני אומרת וכותבת הכול, גם אם זה לא נעים".
למרות הצלקות העמוקות וכוויות הנפש שהותיר אחריו הפיגוע, אילת מחלצת מתוך הטרגדיה אבני דרך להמשך חייה. "עם כל המראות המזעזעים שנחרכו בי ושיבשו לי את החיים לשנים ארוכות, יש משהו שקיבלתי שם, בהבנה של מה זה חיים. הראו לי את א־לוהים לרגע, סגרו חזרה את הפרגוד ואמרו: עכשיו תחיי את החיים שלך. זאת מתנה. ראיתי איך אבא שלי נפרד מאימא שלי ואחר כך איך הוא נפרד מהעולם. קיבלתי רק רעות חולות מהפיגוע הזה. זה יותר נורא מהיתמות, אבל גם קיבלתי מתנה יקרה בדמות הצצה קצרצרה ומאוד חשופה לקשר ביניהם, בלי שום מסך. ברגעים האחרונים, לפני שהוא נפרד מהעולם, אבא שלי אמר כמה דברים לאימא שלי וראיתי את האהבה והאינטימיות שלהם מאוד חזק. במשך השנים גיליתי שזאת הייתה מתנה, מאוד מאוד כואבת, עם מחיר כבד, אבל מתנה. ואני שמחה על זה. יש לזה משמעות ליום־יום ולחיים".
בית להיאסף אליו
עַד מָתַי אַאֲמִין לָכֶן אוֹתִיּוֹת שַׁקְרָנִיּוֹת/ צֵרַפְתֶּן עַצְמְכֶן לְגִזְרוֹת בִּגְדֵי נְסִיכִים/ מִשְׁפְּטֵי כְּזָבִים עֲטוּפִים בְּצֵלוֹפָנִים מְרַשְׁרְשֵׁי אַהֲבָה/ בְּעִוָּרוֹן הֻלַכְתִּי שׁוֹלָל // לָמַדְתִּי אֶתְכֶן/ בְּכָל תְּנוּחָה הִתְנַסֵּיתֶן עַל יָדַי/ וּתְמוּרָה אֵין.// זִרְמֵי כְּאֵב/ שׁוֹטְפִים אוֹתִי מִשְּׁאֵרִיּוֹת מַמְלָכָה עַתִּיקָה/ הִכַּרְתִּי בָּהּ טוֹב// דָּמִי דָּם נָקִי/ בֵּין תְּנוּדוֹתָיו הַקַּלּוֹת/ מְעֻרְסֶלֶת// אֲנִי/ גּוּף יָתוֹם/ פּוֹעֵם ("אותיות שקרניות", עמ' 11)
האסונות הקשים השפיעו על מערכת הגוף־נפש, וכדי להרות היא נעזרה בטיפולי פוריות. "כל המערכת הייתה בטראומה. הרופא אמר לי שכשהגוף מתמודד עם משהו הוא מכלה את מה שהוא לא צריך ומשמר אנרגיה עבור ההכרחי, ואיברי רבייה לא 'הכרחיים'. לא הייתי בלחץ, ידעתי שאני עושה את שלי. לא התרגשתי מזה, לא נעלבתי מהמציאות. התחושה היא שיש כאב, אבל לא בגידה. הגוף שלי אחלה, גם אם הוא מנהל איתי משאים ומתנים. ואני גם לא שואלת למה. אין לי צורך. ממילא כל הסבר שלא יהיה לא יניח את דעתי ושום תשובה לא תספק".
כיום היא ואביגדור הורים לשניים: באר־דוד בן השנתיים ושלושה חודשים, ואלול־חנה בת שמונה חודשים. "אני רוצה עוד ילדים, ואני חושבת שאם יהיו לי רק שני ילדים אני לא אסלח לטראומה. אבל לא יהיו לי רק שניים", אומרת אילת. אלול־חנה קרויה על שם אימה של אילת, חנה. היא נולדה סמוך לראש השנה. "אלול בארמית זה לחקור, לתור", היא מסבירה את הבחירה בשם. "בהתחלה לא ידעתי מה משמעות השם, אבל הוא תפס אותי. היום אני מאוהבת בשם הזה עד כלות. אימא שלי הייתה אדם שואל. היא לא פחדה לשאול, לשמוע את מה שאני עוברת, ועדיין להיות אמא ולהכניס הכול הביתה. והבאתי המון הביתה, היא הכילה את זה. גם דברים שהיה לה קשה. עד עכשיו יש לי שיחות איתה. אנחנו מדברות כל הזמן".
עכשיו, כשהספר נולד, מה הלאה?
"קראתי את הספר כשהוא הגיע, אמרתי 'הספר מעולה'. אני יודעת שאני כותבת טוב, כמו שיש לי ביטחון באימהות שלי. לא למדתי את זה, לא מספיק ראיתי את ההורים שלי, אין לי עם מי להתייעץ, אבל אני טובה בזה. הטראומה הולידה הרבה עשייה אבל לא הרבה פירות. הייתי יכולה להוציא ארבעה ספרים. עשיתי הרבה, אבל לא הרגשתי שיש לי תוצרים ביד. אז עכשיו הייתי רוצה שעולם הכתיבה יתפתח. שהיצירה שלי תפגוש את העולם. להסכים לצאת עם הדברים שלי. להיות חלק מהאנושות. לא שנמנעתי מזה, אבל לא כל החלקים שלי יצאו. עכשיו הם יוצאים, כשיש בית להיאסף אליו. יש לי המון אוצרות פנימיים, ואני רוצה לראות עוד פירות".
