קשה להתייחס לאירוע שובר לב שהתרחש במציאות כמו אל ספר. אפילו רומן שנכתב על בסיס סיפור אמיתי הוא שטח מתעתע; הרי החומרים הבלתי האפשריים של החיים הם שאפשרו לו להיות מה שהוא. במקרה הזה מדובר בספר עיון, מחקר בעקבות פרשת רצח תאיר ראדה והמשפט המתוקשר של רומן זדורוב, וגם המחקר שואב את עיקר כוחו מהמציאות. ובכל זאת, בהתייחס אמנם לחומרי המציאות אבל גם לספר עצמו: קראתי בימי חיי המון ספרי מתח והמון ספרי עיון. ספר כזה לא קראתי אף פעם.
אזי (אלעזר) לב־און הוא פרופסור לתקשורת, שהחליט לחקור את פרשת ראדה־זדורוב מאחת הזוויות הבולטות שלה: האנשים שהאמינו שזדורוב זכאי, דבקו באמונתם גם אחרי שהורשע יותר מפעם אחת, והיו חלק מצירוף האירועים שהביאו בסופו של דבר לשחרורו. יש לספר כל המאפיינים של ספר עיון סטנדרטי: הגודל, העובי, התמונה על הכריכה. אך אל תטעו; זהו קודם כל ספר קריאה כתוב לעילא. רהוט, מותח, מרתק. זה קורה כבר מהעמוד הראשון, בהקדמה, שהיא ההפך המוחלט של ההקדמות המפוהקות המקובלות בספרי עיון. אפשר למצוא בה כמה עובדות מעניינות וגם מגובות, שינוי מרענן בכל הנוגע לפרשת זדורוב. דוגמה לעובדה אחת כזו: בנקודת זמן מסוימת, קבוצת הפעילים למען זדורוב בפייסבוק הייתה הקבוצה השלישית בגודלה בעברית. כן, יותר מ"אמהות מבשלות ביחד".
האם בספר שדן בפעילותן של קבוצות ציבוריות יש באמת צורך לפרט את השתלשלות הסיפור המקדים, באורך ספר שלם? לא בטוח. אבל אחת הסיבות לכך שהספר מעניין כל כך לקריאה היא שהמחבר, כמוני וכמו רבים אחרים, התמכר לסיפור. והתוצאה היא לא פחות מספר החלומות של כל מי שאי־פעם התעניין בפרשה. זוהי סקירה מקיפה שכוללת את כל מה שרציתם לדעת, ובעיקר עושה סוף־סוף סדר באוסף השמועות העיקש שממשיך להשתולל עד היום. זוכרים את אבי מטבריה? זוכרים את שלושת הנערים שנסעו במונית והמשטרה לכאורה לא מצאה עד היום? זוכרים את השמועות על כת השטן בקצרין? על החרם שתאיר לכאורה עברה? על החברה של תאיר שהיה לה אבא במשטרה שהבריח אותה מחוץ לקצרין, כי היו לה שריטות על הזרוע? וכולי וכולי. מי שיקרא יידע סוף סוף מה שמועה (הרוב) ומה אמת (חלקיקים קטנים), מה נבדק ומה לא, מה קרה במציאות ומה המצאה גמורה.
לכל אלו מצטרפים פרטים שנוספו לסיפור במהלך השנים. למשל, העובדה שהאנס הסדרתי בני סלע ברח מהכלא שבועיים לפני הרצח ואף הודה בו. למשל, העובדה שנדב סלע, בוגר בית הספר נופי גולן גם הוא, רצח ב־2017 את אשתו דור כרסנטי, שני בניו ובן השכנים, בטענה שקולות השתלטו עליו, ויש מי שמאמין עד היום שהוא גם הרוצח של תאיר. וזה עוד לפני שדיברנו על תפנית אדיר חבני וא"ק. נדמה שהסיפור הזה מוכיח סופית שאין בעולם דרמה, טרגדיה, מותחן פסיכולוגי וסיפור אנושי כמו המציאות.
אזרחים חוקרים
תאיר ראדה הייתה ילדה אמיתית בת שלוש־עשרה, עם יומן פרטי שכתבה בו מחשבות פרטיות, ועם סודות של נערה. הרצח שלה הפך את סודותיה לנחלת הכלל. לב־און מתאר יפה לא רק את תאיר אלא את כל ילדי קצרין, שנותרו כקפואים בכדור שלג. בחייהם האמיתיים הם כבר מבוגרים שהמשיכו הלאה, אבל אנחנו ממשיכים לנענע שוב ושוב את הכדור על המתבגרים שהיו. גם מחר בבוקר יכול לקום טוקבקיסט שקרא טוקבקיסטים אחרים, ולשלוח פתאום לאחת הילדות שרכילות לא מבוססת קשרה אותה בעבר לרצח, הודעה עם מילה אחת: "רוצחת". לכן יש הקלה מסוימת בכך שרגע אחרי שהצלילה לפרטי הסיפור מתחילה להרגיש פולשנית, הספר עובר אל הנושא שלשמו התכנסנו: קבוצות הפייסבוק שהוקמו בעקבות מאסרו של רומן זדורוב, והתגייסו לפעול לשחרורו ואפילו לנהל חקירה משל עצמם.
אי אפשר לדבר על אזרחים שמתגייסים לשנות את החלטות מערכת המשפט בלי להזכיר קודם את "פרויקט החפות" – סיפור הדגל של מעורבות אזרחית במערכת המשפט. פרויקט החפות נוסד בשנת 1992 על ידי בארי שק ופיטר נויפלד מישיבה־יוניברסיטי בניו־יורק, וניצל את התקדמות המדע והיכולת החדשה להפיק די־אן־איי על מנת להוכיח את החפות של מורשעי שווא. הפרויקט אחראי למאות זיכויים, בהם גם של אנשים שנידונו לעונש מוות. בעקבות הפרויקט התפתחה "רשת החפות" במדינות נוספות ברחבי העולם, וגם הסניגוריה הציבורית בישראל חברה בה. אין עוררין על כך שחפים מפשע עלולים למצוא עצמם בכלא, ושתשומת לב ובדיקה מחודשת עשויות להוציא את הצדק לאור.
אבל מבחינות רבות, וזו שמככבת בספר בפרט, פרשת זדורוב כנראה פחות מקבילה לפרויקט החפות, ויותר לתופעת ה"טרו־קריים": אזרחים שמשתמשים ברשת כדי להעלות פודקאסט או להקים אתר או קבוצה, ומתגייסים לחקור מקרה אמיתי במקביל למשטרה. היתרונות ברורים: כוח אדם נחוש ומסור מתווסף למערכת הרשמית הכורעת תחת העומס. גם החסרונות ברורים. הבולט שבהם: אם בפרויקט החפות יושבים עורכי דין מתמחים וקוראים עובדות ונתונים שורה אחרי שורה, אופנת הטרו־קריים האזרחי לא מבדילה בין עובדות לשמועות והמצאות. הממדים כה עצומים, עד שלא ברור מה מפחיד יותר: האפשרות שאדם חף מפשע ייכנס לכלא, או היכולת של מציאות אלטרנטיבית לחלחל לזו האמיתית, תוך ריקון המוסדות הקיימים מתוכן, בלי לספק אלטרנטיבה שמחויבת לנורמות של הגינות.
אוהד כדורגל עירום
לקבוצות הפעילים למען זדורוב כמה הישגים אמיתיים. דוגמה בולטת: השיחות של זדורוב עם המדובב והשחזור, שרובם ברוסית ואורכם יותר מ־100 שעות, תורגמו מחדש בידי פעילים דוברי רוסית בהובלת אדיק פיינשטיין. התרגום המחודש נוסף ככתוביות לסרטונים, והובא כמוצג במסגרת המשפט החוזר, שתוצאותיו, כזכור, הפכו את תוצאות המשפט הקודם. דוגמאות נוספות: פעילים הם שעזרו להוכיח שזדורוב לא באמת גלש באתרי רצח כפי שנטען במשפט הראשון, והם גם שמימנו את הבדיקה הפורנזית של השׂערה שנמצאה מתאימה לאדיר חבני. הדברים מובהקים ומקוממים, והמובהקות הזו היא הסיבה שרגע אחר כך מתגנב לו הספק. יכול להיות ששופטי בית המשפט העליון, בשלושה וארבעה משפטים נפרדים, באמת לא הצליחו או לא רצו להבין מה שהטוקבקיסט הגנרי הצליח להבין מיד?
ואכן, גיגול מהיר מעמיק את הבעיה. אין עוררין, למשל, על כך שהתרגום של פיינשטיין כולל הבדלים לעומת התרגום המקורי, ושהוא הועבר לבית המשפט ושימש כראיה. אלא שברשת מופיע גם ציטוט של פיינשטיין עצמו, המעיד שדווקא גרסת המשטרה עוזרת לזדורוב יותר. בנוסף, בספר עצמו מופיע מחקר שערך לב־און, וממנו עולה כי משתתפים שצפו באותו סרטון שִחזור קבעו את דעתם על אשמתו או חפותו של זדורוב לא לפי התרגום, אלא לפי הקריינות שהודבקה לו. כלומר, הבעיה היא לא שהשופטים צפו בתרגום שגוי וקבוצת הפעילים תיקנה אותו; הבעיה היא שבשורה התחתונה ראיה כזו או אחרת משפיעה פחות מהנרטיב. לכן הקריאה בספר היא כמו צפייה בסדרה "צל של אמת": לרגע הדברים נראים מובהקים, ואז הם מתהפכים שוב, אולי אפילו לא בכוונת מכוון. המסקנה המרכזית שעולה מהם בסופו של דבר היא שהסיוט של האינטרנט כבר התגשם. אנחנו מוצפים בהררי מידע, ואין לנו שום דרך לנווט דרכו ולדעת מה נכון ומה שגוי.
פייסבוק הוקמה ב־2004, זדורוב הורשע לראשונה ב־2010. התפתחות הקבוצות להגנת זדורוב כמעט מקבילה להתפתחות הרשת החברתית, והצצה אליהן היא הצצה לעולמנו המשתנה. אחד השינויים המרכזיים היה שגיבורי הסיפור יצאו מדפי העיתון והפכו לדמויות מתפתחות. הם ממשיכים להגיב ולשוחח ישירות עם המתעניינים, ומנהלים את הנרטיב של עצמם ביד רמה. אדיר חבני, למשל, ישמח לשוחח אתכם בטלגרם ולענות על כל שאלה. אילנה ראדה ואשתו של רומן זדורוב משתתפות בקבוצות ומגיבות בהן, וגם חיים סדובסקי, שעל מקומו ראוי להתעכב.
סדובסקי הוא נוירופת שעבד זמן קצר במשרד חקירות. הוא התקשר למשפחת ראדה כבר בזמן השבעה, הציג את עצמו כחיים שדה, חוקר פרטי, והציע את עזרתו. מסיבות לא ברורות הוא הפך איכשהו לעד מרכזי מטעם ההגנה, עדות שהסתיימה במחיקת דבריו מהפרוטוקול ובכעס גדול מצד משפחת ראדה. אבל הקשר שלו לפרשה לא הסתיים בכך. עם פתיחת הקבוצות הפך סדובסקי לפעיל מרכזי, ובאחד הציטוטים שלו בספר הוא נקלע לחילופי דברים קשים עם אילנה ראדה ומאשים אותה ש"שטפו לה את המוח". במילים אחרות, סדובסקי עובד בפרשה מטעם עצמו. עד כמה עובד? ב־2016 הוא עתר לבג"ץ, יחד עם פעילים נוספים, בניגוד לדעתו של עו"ד ירום הלוי שייצג את זדורוב.
הלוי התבטא בהקשר זה כי "העתירה הזאת… לא במקום והיא גורמת נזק לרומן זדורוב… עם כל הכבוד לעותרים ולרצון הטוב, אין להם זכות עמידה בבג"ץ, הם לא מייצגים את זדורוב… למה הדבר דומה? למשחק כדורגל עם שתי קבוצות, לצורך העניין רומן זדורוב ועורכי דינו מול הפרקליטות, ועם שופט, ופתאום נכנס אוהד עירום למגרש, תופס את הכדור ורץ להבקיע גול לטובת הקבוצה שהוא אוהד… אז זה מאוד מהנה, והקהל מאוד מריע ומאוד מבסוט… האוהד העירום הזה… מושך תשומת לב, אבל הוא לא שייך למשחק".
האופן שבו אנשים הופכים ללוחמי צדק ומקדישים את חייהם לפרשה שאיננה קשורה אליהם ישירות הוא מרתק ספרותית ואנושית. לב־און ממפה את המניעים של פעילי הקבוצות ומתאר פרופיל שלהם, אך על ההקשר הספציפי והנפוץ הזה עולה חשק לקרוא ספר נפרד, שיכתוב דווקא פסיכולוג.
ערעור המוסדות כמכת מדינה
אבל אנחנו בספר ממוקד תקשורת, ומהבחינה הזו המניעים פחות חשובים מהתוצאה. לב־און מחלק את קבוצות הפייסבוק לקבוצות ממוקדות השתתפות, ולקבוצות ממוקדות דיון. בקבוצות ממוקדות השתתפות, כפי שמעיד שמן, העיקר ההשתתפות. חבריהן מצהירים בפה מלא שלא קראו את פסקי הדין הקודמים, ושהם שואבים את המידע שלהם מניתוח עצמאי של ראיות שפורסמו ברשת, במידה רבה בזכות פעילים אחרים. מבחינתם, היכולת שלהם לנתח מידע ולהכריע איננה נופלת מזו של אנשי מקצוע, עורכי דין או שופטים. הם מדברים בערגה על שיטת המושבעים האמריקאית, ולא ברור להם מדוע הדעה של מישהו אחר, עורך דין או שופט, למשל, נחשבת יותר משלהם. הם כל כך משוכנעים שהמשטרה והפרקליטות משקרות, עד שלא ברור להם למה להם אסור להמציא סיפורים ולשקר גם. "כולם עושים את זה, אז גם לי מותר" זו תשובה אמיתית לחלוטין, שניתנה כהסבר אמיתי לאחד מרבבות השקרים המופצים בקבוצות.
ערעור המוסדות הוא מכת מדינה. כבר היום אפשר למצוא בקופות החולים מטפלים שלא עברו הכשרה מוכרת על ידי המל"ג (למה שהיכולת שלי לטפל במישהו תהיה טובה פחות משל מישהו אחר?), ובימים אלו נעשה ניסיון להכשיר רשמית גם העסקת קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק שלא למדו לימודים אקדמיים.
המלחמה באליטות לא הולידה עד כה אליטות חדשות, אלא בעיקר ביטלה את ההבדלים בין אנשי מקצוע לאנשים שיש להם דעה. הצורה השתלטה על התוכן. לכולם יש שקפים עם חיצים ושרטוטים. חרב הפיפיות הזו מאיימת על אנשי מקצוע שמנסים לבצע את שליחותם ביושר, אבל היא מאיימת פי כמה על השיח הציבורי. התשובה לשאלה "למה הדעה של מישהו אחר נחשבת יותר משלי" זועקת מרוב הדיונים בקבוצות. ואם בשיטת המושבעים האמריקאית המושבעים מקבלים רק עובדות בדוקות, שלשני הצדדים יש אפשרות להגיב עליהן באמצעות מומחים – הקבוצות הן ג'ונגל של עובדות, חצאי עובדות, המצאות ושמועות. אפשר לדון האם צפייה עצמאית בראיות מהמשפט עצמו היא שוות ערך לצפייה של מושבעים; אי אפשר שלא להיבהל מהאופן שבו אנשים מהדהדים מידע מומצא בשכנוע עצמי עמוק, והופכים אותו, ביקום מקביל ומחלחל, לאמת.
הספר מנסה לאזן בין תרומת הפעילים הבלתי ניתנת להכחשה, לתופעת הפייק־ניוז האימתנית שמגיעה איתם. לב־און חוזר כמה פעמים על כך שמטרת הספר היא סיקור הפעילות ברשתות החברתיות ומחקר שלה, ולא הבעת דעה על אשמתו או חפותו של זדורוב. הוא שומר על יחס הגון כלפי משתתפי הקבוצות, ומצר על כך שהקיצונים והמפריזים שבהם (דוגמה חיננית אחת: משתתפת פעילה תוהה בשיא הרצינות מדוע במשטרה לא מתייחסים לפרטים שנתנה מְתקשרת על הרוצחים בתור עדות) מטשטשים את מקומם של הרציניים יותר בחבורה, אלה ששולטים בראיות האמיתיות ושפעולותיהם מביאות לשינוי אמיתי בעולם, לא רק בהשפעה על דעת הקהל אלא גם בדיון עצמו.
אלא שחרף הנימה האובייקטיבית, קשה להתעלם מרומן זדורוב בתפקיד הקדוש הנוצרי שזוהר על הכריכה. לכן כדאי להזכיר שכן יש הבדל בין פעילי רשת לשופטים. זדורוב הורשע במספר ערכאות שונות, וגם במשפט החוזר לא הייתה תמימות דעים בקרב השופטים באשר לחפותו, והוא זוכה מחמת הספק. "המאשימה כשלה ולא הוכח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם אחראי לרצח", זו השורה התחתונה בפסק הדין. על כך שאשמתו של זדורוב לא הוכחה אין מחלוקת בין השופטים לפעילים. כל השאר ימשיך להיות מסופר באינטרנט, בתמהיל משתנה של מציאות ודמיון.
נכון לעכשיו נראה שגם פייסבוק וגם משפט זדורוב הם סיפורים ששיאם מאחוריהם, וכבר פינו את מקומם לעלילות מסעירות יותר. אך אל תספידו אותם עדיין. שניהם כבר חזרו בגרסאות שונות. יש סיכוי לא רע שעוד נשמע על התפתחויות בשתי העלילות המצטלבות הללו גם בעתיד.
