ארז לב ארי כותב בימים אלו את השירים הכי שלמים שלו, ואין שלם יותר מלב שהיה שבור והתאחה במשך הזמן. אם באלבומים הראשונים לב ארי הציג את הכאב והקושי בצורה חשופה ופצועה, עכשיו הוא מגיע מתון יותר, מפויס יותר, שלם. גם בסגנון כתיבת השירים הזעקה נינוחה יותר, המילים פחות מוטחות ויותר נוטות להביט על המצב הקיים, להבחין ולהשלים. כך הרווחנו אלבום שכולו שירי אהבה וגעגוע לכל מה שקיים.
יחד עם נועם עקרבי, נור תמיר ופטריק סבג, ההפקה מחמיאה לסגנון הייחודי של לב ארי, ומצליחה להחיות משהו מהקול המנומנם מעט ומההגשה שיש בה משהו אולי אפילו נלאה. השירים באלבום החדש כאילו מסתדרים יותר עם החיים, אף שגם היום נוכח ועולה מהשירים הסכסוך התמידי שמלווה את היצירה של לב ארי.
אם נרחיב לרגע את המבט לשנות היצירה המוכרות שלו, אין ספק ש"אנה אפנה", שיר הנושא של "סרוגים", הוא המוכר והמזוהה ביותר עם לב ארי, אבל לא בהכרח החזק ביותר או החשוב מכולם. בתור חוזר בתשובה ששר גם על אלוהים, יש לו חלק חשוב בהתפתחות הרוק והפופ האמוניים, שקיומם בפלייליסט הישראלי היום נראה ברור מאליו. אבל עד שהגענו לכאן עבר הרבה על המוזיקה האמונית בעשורים האחרונים, ושמו של לב ארי בהחלט השתחל לדברי ימיה. מההתחלה הוא הראה יכולת לכתוב שירים מתוך חוויה דתית חזקה, להנפיש בלחנים מיוחדים טקסטים דתיים ובאופן כללי ליצור מתוך היומיום והחיים הישראליים, ולא במנותק מהם.
מאחורי לב ארי שני אלבומי רוק מלודיים וכואבים – "ארגמן" ו"שמחת הפרטים הקטנים". הוא הספיק לעשות עוד שיתוף פעולה עם פטריק סבג באלבום "העץ הבודד", להוציא אלבום משפחתי נוסטלגי מהורהר ("כתמים של תרבות") ואלבום מחווה לאריס סאן ולשיריו היווניים ("האורח"). לכל אורך הקריירה שלו ליוו אותו הגיטרות הרוקיסטיות, הנגיעות של המוזיקה המזרחית והיוונית, והכאב והעצב הבלוזיים בכתיבה. כל אלו מתלבשים יחד על הקול הנוגה שלו.
הבחור המתוסכל שהפך לילד מתבגר ולאיש בעמיו השתנה או צמח עם השנים והניסיון, ולמד איך עושים את זה עוד יותר נכון. מילותיו בשיר "העיניים" מבטאות את התהליך הזה היטב: "עכשיו אנחנו כאן, ואני כבר לא אורח" אולי מחווה לשם האלבום הקודם? "אני אוהב אותך יותר, אוהב אותך יותר", או בקיצור נמרץ, ממש בשתי מילים: "לאהוב ולשחרר". שם האלבום החדש של לב ארי הוא כל התורה הנוכחית של האמן העמוק הזה על רגל אחת. ויש הרבה לאהוב, ויש הרבה לשחרר.
מיד אחרי השיר הפותח, לב ארי משתף פעולה עם השם החם של התקופה, רביד פלוטניק, בשיר זיכרון נוגע שמזכיר את "חסידה צחורה" של פלוטניק בעצמו, אבל נותן הסתכלות אחרת, פרספקטיבה בוגרת יותר.
המבט לאחור ממשיך גם בשיר "לאן מכאן" שנכתב עם דן תורן, ונותן בקצב מהיר ובנגיעות אלקטרוניות תחושה של איבוד זמן והחמצה מסוימת. נוסף על הזמן והאובדן, גם אהבה היא נושא מדובר מאוד באלבום החדש. היא מתפרטת להתמודדויות זוגיות, לשגרה שעלולה לשחוק או להעמיק וליכולת לשחרר את שהיה ולהמשיך הלאה וקדימה. "יחידתי" הוא שיר מרגש על זוגיות ותיקה, "אולי את" מדבר על הצורך היסודי בנפש האדם בזוגיות ומתובל גם בהקלטה של הרב פרומן שמדבר על הנושא בסוף השיר, ואחרי כל אלה חשוב שפשוט תשמעו את "העיניים" – הוא אומר הכול.
אם נחזור רגע להתחלה, לב ארי פותח את האלבום עם משהו מכיוון אחר בכלל, מעין שיר קצר, מקמץ בשורות ובזמן ובמילים, ששמו דווקא "לנשום עמוק", ואותו כתב עם עמיר לב, אמן השורה הקצרה, קצרה במילים אבל ארוכה ורחבה במשמעות ובעומק. ב־19 מילים בלבד, השיר מתאר נסיעה ארוכה וגעגוע לדמות מהעבר, וחותם במסר – לנשום עמוק. גם בשלוש השירים הנוספים, לב ארי מזכיר נשימה על צורותיה השונות ("נושמים מהר", "נוסעים רחוק לנשום אוויר", "לנשום אוויר נקי, לראות תמונה ברורה") ומכניס את עצמו, לטובת המאזין, לנעליים של מתרגל מדיטציה, מנטור מנטלי או סבתא נותנת עצה. הוא מזכיר על הדרך שצריך לנשום כדי לקבל פרספקטיבה, להיפרד מדברים יקרים שעזבו, ולהמשיך הלאה ברגל בוטחת ובתקווה. אפשר לומר שכל האלבום הזה הוא אלבום נושם. מרווח, מלא בשהות אבל עם יד על הדופק ומבט נוסטלגי, מהורהר אבל לא מעורער.
