ארנולד שוורצנגר כבר בן 75. הוא הספיק לא רק לשחק בעשרות סרטי אקשן אלא גם לכהן בהצלחה כמושל קליפורניה ולהמשיך לעשייה עשירה בתחומים פוליטיים־חברתיים לאחר שסיים את תפקידו. ובכל זאת, הוא לא מפסיק לעבוד. מי שראה את חשבון הטוויטר שלו לאחרונה בוודאי נחשף לכך שהשחקן האוסטרי מצייץ מחדש כל מחמאה ומילה חיובית שהוא מקבל, ומי שמכיר את עולם התרבות העולמי בוודאי גם שם לב לאינספור ראיונות שהוא נתן לאחרונה. התירוץ לבליץ האחרון הזה הוא סדרה חדשה של שוורצנגר בנטפליקס, הפעם הראשונה שהוא מככב על המסך הקטן: "פובאר".
שם הסדרה הוא עברות של סלנג צבאי אמריקני (FUBAR) שהוא ראשי תיבות צבעוניות במיוחד (“F***ed up beyond all recognition”) המתארות תרחיש שיצא משליטה בצורה הגרועה ביותר. כנראה שזה נכון ששמות נבחרים ברוח הקודש.
קודם כול, העלילה: לוק ברונר (שוורצנגר) הוא סוכן CIA פורש שנקרא למשימה אחרונה – לחלץ סוכנת בסכנה. אלא שאז הוא מגלה שהסוכנת היא – תתכוננו – הבת שלו, אמה (מוניקה ברברו). אף אחד לא ידע שהשני הוא בעצם מרגל, וכעת הם צריכים לעבוד יחד כדי – תתכוננו – להציל את העולם וגם כדי לתקן את היחסים השבורים ביניהם. כדי להצליח, הם ייעזרו בבארי (מילאן קרטר) קצין התפעול הטכני הגיק, ובקאסט של יצורים פסיכוטיים שמשום מה התקבלו ל־CIA. במקביל, ברונר ינסה – תתכוננו – להחזיר את אשתו, טלי (פביאנה אודניו), שעזבה בגלל העבודה התובענית שלו.
אם התיאור נשמע לכם מוכר, הרי זה כי העלילה של פובאר, שמוגדרת כאקשן־קומדיה, דומה לאינספור עלילות אחרות שראינו בעבר. לכאורה זה בסדר, כי ברור שהיוצרים התכוונו ליצור כאן מחווה. אך כדי שמחווה תעבוד, היא צריכה או להיות מדהימה ביכולתה לחכות נכסי צאן ברזל תרבותיים אחרים או לתבל את הרפרנסים שלה במשהו חדש ומקורי. פובאר לא עושה את זה, אלא פשוט מגוללת סיפור קלישאתי להחריד על פני שמונה פרקים, שכל אחד מהם מתנהל לפי קווי עלילה לעוסים ומשמימים, עם סצנות אקשן גנריות והומור שאפילו לא מצליח להמריא, ודאי שלא לנחות.
למעשה, פובאר היא אקשן־קומדיה וגם קומדיה רומנטית, אבל גם קומדיה משרדית, ובעוד כל הז'אנרים האלו יכולים לעבוד בסיפור בלשים, הם כושלים לחלוטין כאן. גם החלקים שעובדים קצת יותר בסדרה נשלפו בלי בושה מתכנים מוצלחים יותר. לדוגמה דמויות המשנה רו (פורטון פמיסטר) ואלדון (טראוויס ואן־וינקל), סוכן וסוכנת CIA עם הפרעות אישיות שמקבלים את רוב הסצנות המשעשעות, הם העתקה של דמויות מקומדיית המרגלים המצוירת "ארצ'ר".
יש מעט קסם בסדרה הזו, כמעט לחלוטין בזכות שוורצנגר בעצמו. גם בגילו המתקדם הוא מצליח לשדר כריזמה קלילה ואפילו די משכנע בסצנות אקשן שבהן, כמו בשנות השמונים, הוא מפרק לרעים את הצורה. אבל זה לא קרוב למספיק. וההחלטה ללהק שחקנים שאינם מוכרים־יחסית ליתר הדמויות – ככל הנראה גם מסיבות תקציביות – מאלצת אותו לספק לבדו את כל הזוהר שצופים מצפים לקבל. וזה פשוט לא מספיק. בסוף, אחרי כל הפיצוצים והיריות והמרדפים והמכות על גגות של רכבות, פובאר לא באמת מעוררת שום דבר מלבד רצון לחזור לסרטי האקשן שהצליחו לגרום לנו להרגיש משהו.
פובאר, נטפליקס
