קו האוטובוס שהוא חלומו של כל סטודנט פתח-תקוואי

זה יכול להיות הבדל של ממש כמה שניות: רגע אחד אנחנו מזיעים את עצמנו לדעת בריצה לעבר האוטובוס, וכל ליבנו רק תפילה שהנהג יראה אותנו וימתין. אם הוא אכן עושה כך, הוא מקבל מאיתנו רוב תודות ושאר יושבי האוטובוס מקבלים התנשפויות, אך אם לא – הנהג זוכה לאיחולים לבביים ואנחנו מקבלים זמן המתנה ארוך מהרגיל. ואז מגיע רגע אחר, אפילו רק כמה דקות לאחר מכן, שבו אנחנו כבר יושבים בתוך האוטובוס, המזגן הצונן נושב על פנינו, וכעת אנחנו אלה שצופים בבחור שרץ לעבר האוטובוס. וכבר שכחנו את התחושה הקשה שליוותה אותנו אך לפני דקות מספר ובליבנו עולה תפילה שהנהג ייסע, כדי שנוכל להתקדם – אנחנו כבר מאחרים. או כמו שניסחו זאת חז"ל: "בשבילי נברא העולם". אם התופעה הזו לא מוכרת לכם, כנראה אינכם סטודנטים באוניברסיטת אריאל שגרים בפתח־תקווה. ואם כן, כדאי שתכירו את קו 95.

קו שנוסע מאם המושבות לבירת השומרון נשמע כמו חלומו של כל פתח־תקוואי. העיר מלאה עד תום בחובשי הכיפות הסרוגות, וכך גם האוניברסיטה שממתינה בסוף המסלול. ואכן, לרוב זה עיקר שימושו של 95. הסטודנטים באוניברסיטת אריאל פוקדים אותו בכל בוקר בכיוון מזרח וחוזרים אל כיוון השקיעה בשעות ערב. אך לא רק סטודנטים עולים על הקו. נוסעים נוספים שבדרכם לכל מיני מקומות אחרים גם הם מצטרפים, בעיקר בעצירה בצומת גיתי אבישר שבשומרון, שמעלה לאוטובוס רבים משכנינו דוברי הערבית, בעיקר אזרחים ישראלים שעובדים במרכז וחוזרים לביתם.

החברה המפעילה, "תנופה", אומנם די חדשה בתחום – היא הוקמה רק בשנת 2020 ובעולם התחבורה הישראלית זה נחשב שהיא עוד עם ריח של ניילונים – אך כבר הצליחה לייצר רעש סביב קו דומה שהיא מפעילה, שהפך לבמה לסוג של דו־קיום: כתבה ב"הארץ" דיווחה על הפרדה בין יהודים לערבים בקו 288 מתל־אביב לאריאל, ועוררה סערה ציבורית שהביאה לפתיחת חקירה משטרתית.

באופן כללי, התנאים של קו 95 ישמשו אתכם בנעימים. האוטובוס עצמו נקי יחסית, תא המטען ריק כמעט לגמרי, אולי מלבד אופניים חשמליים בודדים. המושבים נותנים הרגשה של אוטובוס חדש. הנהג לא יוצר אינטראקציה כלשהי, אבל לא אציין את זה לרעתו. התדירות המובטחת באפליקציות היא בכל רבע שעה, ובסופ"שים הקו אינו פעיל בכלל. נשמע הגיוני לקו שמשמש בעיקרו סטודנטים. התפוסה של הקו לא הייתה מלאה בכלל, בלשון עדינה, והמחיר, 12 שקלים, מאוד מזמין. המסלול עצמו די מהיר – פרט לסופו.

הבעיה המפורסמת שממנה סובלת התחבורה הציבורית בישראל מתבטאת היטב גם בקו המדובר. "בעיית הקילומטר האחרון", או בשמה המקורי – the last mile. לפי הטענה, עיכובים בחלק האחרון במסלול, שהנסיעה בו הייתה אמורה להימשך רק עשרה אחוזים מהזמן או פחות מכך, הופכים אותו לעיתים לפרק זמן מרכזי. כך קורה כאשר לעיתים ההליכה מתחנת האוטובוס למקום שאליו רציתם להגיע יכולה להימשך כמעט כמו זמן הנסיעה באוטובוס. וזה כך גם בנסיעות בין־עירוניות רבות, כשרוב הנסיעה היא בכביש מהיר, ומהכניסה לעיר, הנסיעה מורידה הילוך. וכך גם קורה כאשר לפעמים בתחנות הרכבת, הכניסה והיציאה ממתחם התחנה דורשות כמעט את אותו הזמן כמו של הנסיעה עצמה, והלך על הפרופורציה.

לא בצורה חריגה, גם קו 95 סובל מהבעיה הזו, כאשר בתוך העיר אריאל מספר התחנות עולה על העצבים. אבל היי, לפחות עד אריאל הכול רץ.