ממוצ'ה ועד פרינו, מבזיליקה ועד קאנוטו – הפיצה הנפוליטנית כובשת את ישראל. אפשר לדבר על "לה פיאדרה" הירושלמית, שרק לאחרונה נבחרה בידי מדריך Top 50 Pizza המוערך (המכונה גם "המישלן של הפיצות") לאחת מהפיצות הטובות בעולם ורשמה כניסה ראשונה אי פעם של פיצרייה ישראלית (וכמובן גם כשרה). אחת מהפיצריות המדוברות של השנים האחרונות היא "דולצ'ה", שיושבת באזור התעשייה של רעננה. לאחרונה היא הרחיבה את התפריט והפכה אותו לכשר, כך שכעת הוא כולל מנות ראשונות ופסטות ומשמש למעשה כטרטוריה.
טרטוריה היא מעין מסעדת ביניים, לא רק חנות לממכר פיצה אך גם לא מסעדה יוקרתית. באיטליה היא לרוב פועלת כמקום משפחתי חמים ומזמין, שמתגאה בכמה עשרות שנות ותק, עם מלצרים חייכניים ועליזים וסבתא שמציצה מהמטבח בעודה עומלת על רידוד בצק. הגרסה הישראלית היא לרוב מעין וריאציה של מסעדת פועלים איטלקית, וכך גם בדולצ'ה, שמשמשת את עובדי האזור ביום ואת הבליינים לעת ערב. יש מרפסת מקורה וחלל פנימי לא גדול שמאפשר לתצפת על טאבון האבן הגדול והלוהט, ובסך הכול העיצוב די מינורי. חבל, קצת מפות משובצות וצבעים חמים יותר יכלו להצטרף לפסקול האיטלקי המוצלח ולהכניס יותר לאווירה. גם תפריט השתייה לוקה בחסר: קצת משקאות קלים, אספרסו וקפוצ׳ינו וזהו.
וכעת, לכל מה שטוב – להלן, האוכל. כאמור התפריט כאן התרחב וכולל כעת מבחר גדול של מנות ראשונות. פתחנו עם גראטן מודרני שכלל צמד קוביות שהורכבו משכבות עמוסות ודקיקות של תפוחי אדמה ארומטיים ושחומים, שנאפו ואז טוגנו. הן הונחו מעל מצע של שמנת חמוצה, שמן זית וגרמולטה (רוטב עשבים בעברית מדוברת). הקראנ'ציות של המעטפת אל מול הנימוחות של התוך הלוהט הייתה מענגת, אם כי הגראטן עצמו היה מעט דחוס מדי.
לא יכולנו לוותר גם על "פאן דה מי?", שתי חתיכות של לחם בריושי קלוי ומתקתק, מעליו חתיכת ברי, ריבת עגבניות שרי מצוינת ושבבי פקאן. השילוב בין ניחוחות השמרים לריבה המתקתקה קצת הזכירו לנו סופגנייה, רק בלי כל השמן. והיה גם סלט "עלים פריכים" כי בכל זאת המצפון נדנד. הסלט, בניגוד גמור לשאר המנות, היה גדול מאוד וכלל עלי חסה טריים, טבעות בצל סגול, רוטב פרמזן וקראמבל שהורכב מפירורי בריוש קלוי ואגוזי לוז. מעין בן־דוד רחוק ומצומצם (אך לא רע בכלל) של סלט הקיסר הפופולרי.
המשכנו לעיקריות. החלטנו להזמין את הפיצה הקלאסית, המרגריטה, כדי לצאת ידי חובה ולהסתער על הפסטות, אבל יש גם פיצות מעניינות יותר, כגון פולנטה, ספינצ'י או השילוש הכה איטלקי ארטישוק־פורטבלו־כמהין. הבצק במקום אינו מכיל שומן וסוכר, ועובר תפיחה של 48 שעות, מה שמעניק לו טעם עמוק ומרקם אלסטי. כמו כל נפוליטנית שמכבדת את עצמה, כדי לחתוך בקלות את הקראסט החיצוני מגישים כאן את כל הפיצות בליווי מספריים מיוחדים לחיתוך, במקום הרולר הרגיל שאמורים לחתוך בעזרתו פיצות דקות.
המשכנו בחדווה אל הפסטות ודגמנו שלוש, כולן כמובן עשויות במקום. הפפרדלה עגבניות הייתה עשויה אל־דנטה, עטופה בחמאת שרי ומנוקדת בלבּנה ועלי זעתר. סך הכול פסטה מוצלחת אבל לא מסעירה, שיכולה להתאים גם כאופציה לילדים. לעומתה הספגטי לימונה הייתה כבר מנה מהממת ביופיה כשערמת הפסטה שהונחה בנוונשלנט חוצה את הצלחת. מן העבר האחד חמאת לימון עדינה, קלילה וחמצמצה, מן העבר השני פרמזן גרוס ומעל פתיתי צ'ילי ושום וקראמבל לוז. קרעי הפסטה פיסטוק היו פחות פוטוגניים אך לא פחות טעימים. מה שכן, חלק מדפי הבצק קצת נדבקו בבישול.
לקינוח ציפינו לפגוש את הטירמיסו, הפנקוטה וכמובן הקלצ'ונה שוקולד שהופיעו בתפריט אך למרבה האכזבה – רק הגלידה הייתה בנמצא. הזמנו בלית ברירה את הג'לטו והופתענו לגלות שלושה כדורים רכים ושמנתיים: פיסטוק חביב, וניל קרמי איכותי ומעל כולם התעלה הג'נדויה עם טעם שוקולד־לוזי מתקתק ועשיר. ובכל זאת הדודא לפחמימות מתוקות הייתה חייבת לבוא על סיפוקה, וכך מצאנו עצמנו צועדים כמה מטרים לכיוון קונדיטוריית זקס הסמוכה והאהובה.
