האם אדם שפוי לחלוטין יכול להרגיש אדם כפול? נראה מכתיבתם של מספר יוצרים כי אכן כן. האדם היוצר, אשר דמותו האישית ודמותו הפומבית העולות מיצירתו לא תמיד הולכות יד ביד, כמו הופך להיות אדם חצוי.
סימני מים, מאיה ישראל, שמן על בד, 2016. צילום: יעקב ישראל. הוצג בתערוכה ריאה ירוקה בגלריה ביתא בירושלים
לאחר קורים הדברים
בסיפורו הקצר של ח"ל בורחס "בורחס ואני" מתאר הסופר הארגנטינאי שניוּת בעצמיותו, מעין "פיצול אישיות" בינו, הדובר בגוף ראשון, לבין דמות הסופר – "בורחס":
לאחר, לזה המכונה בורחס, קורים הדברים. אני מתהלך ברחובות בואנוס איירס ועוצר לרגע, אולי כבר באופן מכני, כדי להתבונן בקשת של אולם כניסה ובמעשה הסבכה שעל השער; אני יודע על בורחס ממכתבים ורואה את שמו ברשימת פרופסורים או במילון ביוגרפי. אני אוהב שעוני־חול, מפות, דברי דפוס מהמאה התשע־עשרה, טעמו של קפה ושירה של סטיבנסון; אלו חביבים גם עליו, אבל מתוך מודעות עצמית שהופכת אותם לכליו של שחקן. יהיה זה מוגזם לטעון שהיחסים בינינו עוינים; אני חי, מרשה לעצמי להמשיך לחיות, כדי שבורחס יוכל להמשיך לזמום את כתביו, וכתיבה זו מצדיקה אותי. אין לי קושי להודות שהוא הוציא מתחת ידיו כמה דפים בעלי ערך, אבל דפים אלו לא יכולים להציל אותי, אולי משום שמה שטוב בהם לא שייך לאיש, אפילו לא לו, אלא לשפה ולמסורת. בנוסף לכך, נגזר עליי למות, באופן סופי, ורק שבריר כלשהו מעצמי יכול להתקיים בו. בהדרגה אני מוסר לידיו הכול, אף שידועה לי היטב נטייתו החולנית לעוות ולהאדיר דברים.
שפינוזה ידע שכל הדברים משתוקקים להתמיד בהווייתם; האבן רוצה לנצח להיות אבן והנמר להיות נמר. אני אשאר בבורחס, לא בעצמי (אם אני אכן מישהו), אבל אני מזהה את עצמי בספריו פחות משבספרים רבים אחרים או בפריטה שקדנית עלי גיטרה. לפני שנים ניסיתי לשחרר את עצמי ממנו ועברתי מהמיתולוגיות של הפרברים אל משחקים בזמן ובנצח, אבל משחקים אלו שייכים עכשיו לבורחס ועלי לדמיין דברים אחרים. חיי הם, על כן, בריחה, ואני מאבד הכול והכול שייך לשִכחה, או לו. אינני יודע מי משנינו כתב את הדף הזה (גן השבילים המתפצלים, תל-אביב 1978, עמ' 9).
בטקסט קצרצר זה, בורחס מצליח לבטא בצורה מופלאה את הדיסוננס שלעיתים חווים יוצרים. בתיאור נוגה הוא מדבר על ביטולו העצמי לטובת דמותו הציבורית, דמותו של הסופר. תחושות אלו נובעות מן ההפרש המתגלה בין דמויות אלו.
חורחה לואיס בורחס. צילום: AFP
הדמות הפומבית מתהווה ממכלול יצירתו של הסופר, כלומר מן הטקסט עצמו, יחד עם דמותו כפי שהיא מתווכת לקהל על ידי אמצעי התקשורת והמדיה. אם לא די בכך, על כל אלו מולבשות כלל הפרשנויות והחוויות של ציבור הקוראים והקהל הרחב. לעומת זאת, דמותו הפרטית של בורחס היא עצמיותו הבלתי אמצעית, שאיננה מעובדת או מסוננת בעיניו של אף אדם מלבד עצמו. הסופר משנה ומעצים את כלל החוויות של האדם העומד מאחוריו, בהופכו את כלל המציאות ליצירה ספרותית. בורחס מצהיר כי הוא עצמו עתיד להתכלות, ודמותו כסופר, על אף שאינה אמיתית וזכה, עתידה להישאר ולנצח בתחרות.
האפשרות המעניינת והמטרידה הטמונה בסיפור זה היא האפשרות של האדם בכלל ושל האדם היוצר בפרט להיות חצוי ולחוש כשתי דמויות שונות. האדם הפרטי – על מחשבותיו, תחושותיו, רצונותיו ותפיסתו העצמית, והאמן – הדמות היוצרת המשתקפת במכלול היצירה. כפי שכתב מבקר הספרות עומרי הרצוג על "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד": "מה שמאיים בסיפור אינו הדמות המרושעת של מיסטר הייד, שאף הופכת להיות מעט נוגעת ללב בסוף הנובלה, וגם לא ההיבריס המדעי של דוקטור ג'קיל, אלא האפשרות של אדם להיות כפול, והאופציה הממשית של הכפילות".
באופן מפתיע, על פי בורחס, מהותו היא דווקא אותה דמות המכונה "בורחס" ולא הוא עצמו המזוקק: "אני צריך להישאר בבורחס ולא בי". מנגד הוא מזדהה יותר עם עצמו הבלתי מתווך ופחות ופחות מבין איך הדמות שנוצרה סביבו מתחברת אליו ומהווה אף היא ייצוג שלו. זאת ועוד, אפילו ביטחונו העצמי בקיום שלו, הממשות הבסיסית ביותר, מתערער עת הוא כותב כבדרך אגב, בהערה בסוגריים: "אם אמנם הנני מישהו". להבדיל מן הסוליפסיסטים הגורסים כי היש הוודאי היחיד הוא האדם עצמו ("אני חושב משמע אני קיים"), ושאר העולם מקבל משמעות אך ורק דרך החוויה הסובייקטיבית, בעיני המתבונן, בורחס מעלה את השאלה המנחה את התיאוריה ההופכית: האם יש קיום לאדם מלבד חוויותיו באינטראקציה עם האחר? האם האמן היוצר קיים גם כ"יש" סובייקטיבי מלבד מכלול יצירתו ודמותו הציבורית, אם כל אדם מלבדך, ואפילו אתה, רואה רק את הדמות החיצונית?
ההפרש בייצוג דמות הסופר לעומת דמות ה"אני" גדול ויחד עם זאת מובן כי מדובר באותו אדם ממש (דבר המוצג בסיפור באופן קומי על ידי תיאור התחביבים הדומים של בורחס האיש ובורחס הדמות). ההפרש כל כך גדול, עד כי בסוף הסיפור דמות ה"אני" משתפת אותנו במחשבותיה "בזמן אמת" ומציינת כי אינה יודעת להבחין האם היא או דמותו של "בורחס" כותבות את הטקסט. היות שלדבריו דמותו האישית נדונה לכליה, תחושת האובדן שבכך מתעצמת.
תחרות לא הוגנת
תחושות וחוויות דומות מתארת המשוררת אגי משעול בשירה "אני וההיא":
הנה, גם אגי משעול מתארת זרות וניכור בינה לבין דמותה הספרותית. גם במקרה זה ישנו מתח בין שתי הדמויות המרכיבות את היוצר הספרותי. אך הזרות בשיר של משעול גוברת בהרבה על הדמיון בין הדמויות ויוצרת תחרות לא הוגנת שאף מובילה לפלגיאט בין הדמויות. הכרעתה הברורה לטובת דמותה האישית, האמיתית יותר, עולה מן השיר בבהירות. לדברי משעול, המקור האמיתי של יצירתה הוא היא עצמה ולא אותה דמות זדונית החוטפת את שיריה ומקריאה אותם באירועים ספרותיים.
בנקודה זו יש להבדיל את התיאור מזה של בורחס. אצלו הזרות קיימת אך איננה תחרות כי אם דהייה של הדמות הפרטית אל תוך השכחה ואל תוך הדמות הפומבית. כמו כן, להבדיל מהשיר של אגי משעול, הדובר בסיפור חש כי הכתבים שייכים ל"בורחס" ולא לו, ואף יותר מכך, הוא מרגיש כי דמותו האמיתית יותר, אשר אליה טבעו שואף, היא דמות הסופר הפומבית המכונה "בורחס" ולא הוא עצמו.
על אף נקודות השוני בין שתי החוויות של יוצרים אלו, נראה כי התיאור שעולה משתיהן – השניות בין דמותם האישית לבין דמותם הפומבית, הצבועה והלבושה בטוב טעם – נובע בעיקר מהיותם אישים מפורסמים, סלבריטאים של עולם הספרות. ההשתתפות בפאנלים הספרותיים, הוראת הספרות כפרופסור מכובד ושיקוף התקשורת את דמותם הספרותית, ולא את האדם הפרטי שהם – היו שותפים ליצירת תחושת כפל זו.
על אף מצבם המיוחד כיוצרים שהתפרסמו והגיעו לגדולה, לדידי כל אדם המוציא תחת ידו יצירה אמנותית כמו קורע מעט מנפשו ומשקע אותה ביצירה. הזרות בין האדם עצמו לאדם היוצר כמו נבראת מאליה, אינהרנטית למעשה היצירה. גם מבלי להיות דמות פומבית או מפורסמת, עצם הוצאת הסיפור, השיר, הציור או המנגינה מן הפנים אל החוץ יוצרת כפילות באדם היוצר, כפילות שכמובן מתעצמת עשרת מונים כאשר מתקיימת הפגישה המופלאה בין היצירה לקהל הקורא בה, מביט בה או שומע אותה. אותו קהל כלל לא מודע לדרמה המתרחשת בעת קריאת הסיפור או הצפייה במשורר בטלוויזיה, אך היוצר עצמו מתמודד עם צל בדמותו, היפה והנכבדת יותר ממנו, ההולכת לצדו תמיד.
