כמו הרבה מהלקוחות המזדמנים, גם אני נקלעתי אל צ'ולנט יריחו ממש במקרה. זה קרה כשחלפתי על פני המקום, אי שם בצומת אלמוג על ציר ירושלים–ים המלח, יחד עם כמה חבר'ה. "מה זה פה?" שאלנו, "מי פותח צ'ולנט באמצע המדבר?". מאחורי הדלפק עמד חרדי עם פנים מאירות. "נעים להכיר, יהודה אברמוב", הציג את עצמו ומיד הוסיף: "כן, אתם רואים נכון. פתחנו צ'ולנט. להכין לכם מנה עם בשר?"
ברוכים הבאים לצ'ולנט יריחו, הצ'ולנט היהודי־פלסטיני הראשון בישראל. "זה הצ’ולנט הכי נמוך בעולם", מתגאה אברמוב, וכשאני מספרת לו שאני אומנם תושבת האזור אבל בעלת שורשים בני־ברקיים, הוא מוסיף, "נו, אז הטשולנט רדף אחרייך עד לפה".
מחוץ לחנות אפשר למצוא משפחות וזוגות חרדיים יושבים על פינות הזולה, מעשנים נרגילות ומתענגים על צלחת קוגל חם. התפריט, הופתענו לגלות, דווקא די אקלקטי. תוכלו להזמין שם צ'ולנט לצד חריימה, חומוס בשר ואז גפילטע. נשנושי נקניק, סלמון בסגנון אסייתי וכבדים על פירה. תוכלו גם לפתוח נרגילה עם "קינוחי המוכתר". ואם אתם ממש הרפתקנים, יש אפילו תעריף לסיבוב על גמל עם שני בדואים מהסביבה.
ראאד (עובד במקום): "החבר'ה שלי מיריחו באים לפה, יושבים, מעשנים נרגילות ואוכלים. מהגפילטע עוד לא טעמנו, אבל אולי יום אחד נעז לנסות"
העסק המצליח, שכבר הספיק לעבור מקום למשכן גדול יותר במתחם ולהתרחב, בכלל נולד בטעות. "הכול התחיל בקורונה", מספר לנו אברמוב, ירושלמי בן 45 ואב לשבעה ילדים, שבימים כתיקונם עובד כר"מ בישיבה. "באותה תקופה היו כל הזמן סגרים, ולא היה איפה לשבת. הייתי יוצא עם חבר כמעט פעם בשבוע, חיפשנו מקומות שבכל זאת פתוחים, ופעם אחת הגענו לכאן. יש קיוסק פה ליד, וזה היה המקום היחיד שהסכים להגיש קפה. אז ישבנו שם, שתינו קפה פעם־פעמיים־שלוש, ואז פתאום עלה לנו הרעיון – אולי נפתח פה צ'ולנט?"
כמה הייתם שיכורים?
"ממש לא היינו שיכורים. אני לא שותה. פשוט מצא חן בעיניי הרעיון שבמרחק 20 דקות נסיעה מירושלים אני יכול לעבור לאווירה שונה לגמרי, עם מזג אוויר שונה. להרגיש כאילו נסעתי כמה שעות ולהיות במקום עם הוויה אחרת. במובן הזה, הצ'ולנט הוא רק תירוץ. היציאה מהעיר, זה מה שמדבר ללקוחות המרכזיים שלי. אני לא מפרסם את הצ'ולנט שלי בתור צ'ולנט. הוא כמובן צריך להיות טעים, כדי שאנשים יבואו לפה, אבל אנשים באים בעיקר בגלל הלוקיישן והרצון לשנות אווירה".
איך אנשים הגיבו כשהם שמעו על זה?
"רובם מגיעים לפה מסקרנות. צ'ולנט יריחו נשמע להם מוזר. הרבה אנשים אומרים לי 'מה, אתה משוגע? פתחת צ'ולנט ליד יריחו?' ואני עונה להם שאומנם אני משוגע, אבל כל מי שבא לפה משלם על השיגעון הזה".
אברמוב מדווח שעד היום, הפרסום היה אורגני לחלוטין. כעת, אפילו האדוקים שבמגזר החרדי יכולים לבוא לכאן כי המקום גם קיבל כשרות מהודרת. "אני עדיין ממשיך לעצב את המתחם", הוא מספר ומתנצל על השלט הקטן שעתיד להתחלף, ועל ריהוט החוץ שעתיד להשתדרג. "אני מתכנן לחפות את כל הקירות בשטיחים, וגם רוצה להקים פה אוהל בדואי עם מזרונים. שם לא יאכלו, רק ישבו עם נרגילות. אני הולך להביא לפה כל מיני נגני עוד וחליל בדואי כדי שיתחברו עם האווירה שאני מחפש. אני רוצה שאנשים שבאים לפה יקבלו תחושה של אירוח בדואי יחד עם אוכל יהודי. זה הפיוז'ן הזה, וזה מה שמיוחד פה".
בין השולחנות אני פוגשת את ראאד, אחד העובדים הפלסטינים, שמתרוצץ בין האנשים ולוקח הזמנות. מצחיק לשמוע אותו אומר מילים יידישאיות כמו יאפצ'עק (קוגל תפוחי אדמה ובשר) או ארבעס. "אני מודה שלא טעמתי מהצ'ולנט", הוא מספר בחיוך, "אבל וואלה, אני אוכל שניצל, אוכל דברים אחרים, אוכל מה שיש. גם החבר'ה שלי מיריחו באים לפה, יושבים, מעשנים נרגילות ואוכלים. מהגפילטע עוד לא טעמנו, אבל אולי יום אחד נעז לנסות".
הרעיון של אכילת צ'ולנט בימי חמישי בערב אינו חדש, ומתקיים כבר שנים ארוכות בירושלים, בבני־ברק ובריכוזים חרדיים נוספים. מה שמייחד את המקום הוא שבניגוד לצ'ולנטיות הירושלמיות, אזורי הישיבה שבו מרווחים ומזמנים ציבור לקוחות מעט שונה. "ראיתי פה חרדים מכל הסוגים, גם כאלו ממאה שערים. חלק מהזוגות לא ירגישו בנוח לשבת יחד בצ'ולנטייה ירושלמית כי זה לא נעים. פה הם יושבים, פותחים נרגילה, נחמד להם ונוח. אנשים היום עובדים קשה, והם רוצים שיהיה להם מקום שהם יכולים להירגע בו".
יהודה אברמוב: "אין פה פוליטיקה. אנחנו לא מחזיקים נשק להגנה. הערבים כאן אמרו לי: 'אם היה פה נשק זה היה מעצבן אותנו'. האווירה של המקום לא מאפשרת ויכוחים פוליטיים. יש לנו שיחות על החיים"
אברמוב עצמו הוא דווקא לא טיפוס של צ'ולנטיות: "אני מוכרח להודות שאני לא שותף לבילויים האלה. אני נוהג לאכול צ'ולנט רק בשבת, אבל זה ללא ספק חלק מההווי החרדי. בירושלים יש לפחות 50 צ'ולנטיות מכל הסוגים, ובדרך כלל הן נמצאות בפינות הרחוב, בחדרי מדרגות. היום הלקוחות הם כבר לא רק בחורי ישיבות, ובמקומות הקטנים האלה לפעמים מאוד צפוף, ולמישהו שהוא לא בחור ישיבה לא תמיד נעים להיכנס ולשבת. רציתי ליצור מקום שיש בו מרווח שאפשר לשבת בו בנעימות".
איזה קהל מגיע לפה?
"לא מגיעים לכאן בחורי ישיבות במסות, ואני רואה את זה כיתרון. אנשים שמגיעים לפה מגיעים עם רכבים, זה סוג אחר של אנשים. הם מגיעים לבילוי זוגי, או מגיעים כמשפחה מורחבת או קבוצה. הם באים עד כאן בשביל האווירה הרגועה. לרוב הם גם נשארים לזמן ממושך, שעה זה המינימום, שעתיים פלוס זה הממוצע, ולכן גם הרחבנו את התפריט. כשיושבים הרבה זמן צריך לייצר אוכל מגוון, שיהיה מעבר לצ'ולנט. אנשים אחרי שעתיים רוצים עוד, אז שיהיה גם פיצוחים וגם אבטיח וגם נרגילות, כל הקונספט פה שונה. חוץ מזה היו כאן כמובן גם ערבים שבאו לאכול. הם לא טעמו מהצ'ולנט, בכל זאת זה דבר מרתיע, אבל יש לי עוד מנות שהערבים כן אוהבים. למשל פרגיות, חריימה, קוגל ואפילו חלות וסלטים. הם קוראים לזה סופגנייה".
ליד הדלפק, אפשר לראות צעירים פלסטינים משוחחים עם עובדים חרדים. "הייתה תקופה שעבדתי רק עם ערבים וזה נהיה קצת מורכב בגלל קשיי השפה. אז היום יש לי גם עובדים ערבים וגם עובדים חרדים. היה לי מצפון על זה שבחורי ישיבה שאמורים ללמוד באים אליי. אמרתי להם, אתם בחורים רציניים, לא נעים לי. והם ענו לי, עדיף לנו להיות פה ביום חמישי בלילה מאשר במקומות אחרים. פה זה אומנם בילוי, אבל לפחות בילוי שיש בו את כל המרכיבים הטובים, אין פה משהו שלילי".
ומה אומרים על זה הרבנים? היו התנגדויות?
"כשמדובר בבחורי ישיבה שאמורים ללמוד, יש בזה ממד של ביטול תורה. אבל אם מדובר במישהו שלא היה לומד בשעות כאלה או בזוגות שרוצים להיות ביחד, הרבנים לא מתנגדים. יש זוגות שאפילו מקבלים הנחיה הלכתית לצאת עם המשפחה פעם בשבוע, ומכיוון שהקהל של המקום הזה הוא לא בחורי ישיבה, לא שמעתי על התנגדויות. לבחורי הישיבה הקלאסיים בדרך כלל אין רישיון, וכדי להגיע למקום הזה צריך רכב. האוטובוס האחרון הוא ב־21:00, כך שזה לא מאוד רלוונטי מבחינתם".
ואיך מגיבים התלמידים שלך לתחביב החדש של הר"מ?
"הישיבה שלי הגיעה לפה כבר פעמיים, וזה באמת עניין. כי לא תמיד מבינים איך אדם שמלמד בישיבה פותח פתאום צ'ולנטייה, אבל אני משלב בין הדברים בצורה מאוד טבעית. גם הדרך שבה שומעים על המקום היא מאוד טבעית. אני לא מפרסם בשום עיתון, זה עובר בקבוצות ואטסאפ ורוב הלקוחות מגיעים כי מישהו סיפר להם. יש גם אנשים שבאים לפה מסקרנות ופשוט מתיישבים, סתם עברו במקום ובאו להציץ. גם גברים פלסטינים שיש להם אישורי עבודה באזור מגיעים לפה, אבל לא ישבו כאן נשים פלסטיניות עדיין".
איך היחסים פה בין החרדים לפלסטינים, יש שיחות על פוליטיקה?
"לא ממש, וגם אין פה איזו אג'נדה פוליטית. אנשים שאלו אותי אם תבעו ממני פרוטקשן. שום דבר, אני עובד פה באופן רגוע. אנשים גם שאלו אותי אם אנחנו מחזיקים פה נשק להגנה, אמרתי שלא, אני ממש לא רוצה להביא לפה נשק. פעם דיברתי עם הערבים על זה והם אמרו לי 'אם היה פה נשק זה היה מעצבן אותנו'. האווירה של המקום הזה לא באמת מאפשרת שיחות פוליטיות או ויכוחים. פה יש לנו שיחות על החיים. הערבים שאני עובד איתם רוצים להתפרנס. אני עובר ברחובות שלהם והם צועקים לי 'אחלה יהודה'".
רעש אופנוענים שמתחרים ביניהם בחראקות מפסיק את השיחה שלנו. "זה חלק מהסאונד של האזור", אומר אברמוב בחיוך, כשלפתע ניגש אליו לקוח שבא לבדוק את המתחם עבור קבוצה מאורגנת. על פניו של האדם השני נרשמת נימה של הפתעה, אבל אברמוב כבר רגיל. "ייקח לך זמן להפנים את המקום", הוא אומר לו בחיוך, "ככה זה בהתחלה. לוקח זמן להתרגל לרעיון. אבל אחר כך כולם אומרים לי 'איזה כיף פה, תענוג'".
היה לך ניסיון בעסקי המסעדנות?
"לא היה לי ניסיון. הדבר היחיד שעשיתי כל השנים זה סיר צ'ולנט גדול לשמחות ולבר־מצוות של הילדים. להכין סיר גדול זה לא כמו להכין צ'ולנט בבית. הטעמים נעלמים בתוך הסיר וצריך לדעת לדייק אותם. בהתחלה באמת חשבתי שאני יודע להכין צ'ולנט ואמרתי יאללה, נפתח מקום. אבל עם הזמן גיליתי שזה יותר מורכב, והיום ברוך השם יש לנו כבר כמה עובדים וגם טבח מקצועי. אין לי רקע בעסקים. כמעט כל חיי עבדתי בהוראה. אבל אני סקרן מטבעי".
איך מגיבים החילונים שנקלעים לפה?
"זה באמת עניין. בכלל לא חשבתי שהמקום הזה יעניין חילונים. ידעתי שיש פה כמה יישובים אבל לא ידעתי כמה ירצו לבוא לכאן. אנשים פשוט עוברים פה ועוצרים, זה ממש הפתיע אותי. יישובים כמו מצפה־יריחו ואבנת ממש מוקסמים שיש מקום כזה שהוא באמצע השממה מבחינתם. ראש מועצת מגילות ישב פה באחד השבועות הראשונים ואמר לי 'תשמע, עשית פה משהו שאני לא מכיר. אין אף עסק בסביבה שמצליח להביא כמה מאות אנשים כל שבוע שלא גרים באזור לשבת כאן. זה כל כך משמח לנו את הלב".
"הרבה אנשים גם לוקחים את האוכל הביתה", הוא מוסיף. "בשעה וחצי הראשונות של הפתיחה מגיעים בעיקר אנשים שבאים לטייק אווי. ההתרחשות העיקרית פה מתחילה בלילה, בין עשר לאחת. יש המון לקוחות שחוזרים מהצפון ועוצרים כאן. יש אפילו בחורים שחוזרים מסיני, ועוד כשהם במעבר הגבול מרימים לי טלפון כדי לדעת אם אהיה פתוח בלילה כשיגיעו. הם באים לפה מורעבים, אחרי שבוע שלא אכלו בשר, מבחינתם זה פינוק".
ומבחינתך, מקום כזה יכול גם להפיג סטריאוטיפים על החברה החרדית בתקופה מתוחה כמו היום?
"סטריאוטיפ זה לא משהו אישי. כשנפגשים באופן אישי הסטריאוטיפים לא חשובים. אני לא רואה את עצמי כחרדי או חילוני. אני איש שמנסה לעשות טוב. כל בן אדם שזה בראש מעייניו יסתדר פה עם כולם. אני ממש שמח לראות פה מגוון אנושי. יש המון סוגים של חרדים ואני רואה פה שילוב של אנשים שלא תמיד רואים אותם ביחד. פה זה קורה, וזה עושה טוב על הלב. אני לא אומר את זה בשביל הקלישאה, זה באמת נכון".
