ב־2015 פרסם המשורר והסופר אודי שרבני שיר סאטירי על שבוע הספר ובו שתי דמויות, אימא ואבא, המייצגות שני סופרים או קונים ארכיטיפיים, משוטטות בין הדוכנים בכיכר רבין, ופעולותיהם ממחישות את הצד הקומי־טרגי של האירוע. אחת גונבת לנתן זך את הבירות שלו, אחר מתעקש שהוא לא חותם אלא "מקדיש", והקודמת מוצאת את פרופ' משה רון, מלהגת אתו על ריימונד קארבר ולא נותנת לו מנוח.
רון הוא המתרגם של רוב כתביו של קארבר, ומי שפיאר ונימק את איכות כתיבתו כבר משנות התשעים. לפי השיר, ונראה שגם במציאות, הוא כבר התעייף מלדבר עליו ומעדיף לדבר על כל נושא אחר, אבל תמיד יהיה מי שיתנפל עליו עם קארבר (גם כותב שורות אלה עשה זאת בשנת 2009 וכבר אז ניכרו במרואיין סימני מיאוס, אם כי הוא שיתף פעולה).
גם הסופר והפובליציסט עוזי וייל נימק ופיאר את קארבר, וכך סופרים נוספים שבלטו כאן בעשור התשעים, במיוחד גדי טאוב, אתגר קרת, אורלי קסטל־בלום ועוד, שהעיתונות המקומונית קטלגה את כתיבתם תחת המשבצת "שפה רזה". אגב, וייל עצמו כותב בספר זה כי לדידו לא היה בכלל דבר כזה "שפה רזה", כי לא יכולה להיות כזו בעברית. זהו אחד הרגעים שבהם הוא מסתבך בתוך עצמו בניסיון לשבח את העברית ולאפיין אותה אחרת מהאנגלית, שהיא עבורו "שפה מצמצמת". כלומר, שפה שבאה לצמצם את העולם מכל המשמעויות זולת הדבר שאותו אתה רוצה לומר, ואז להישאר עם מילה אחת, הכי דומה למה שרצית לומר. העברית לעומתה היא "שפה בוראת". זו תיאוריה יפה, שלא צריך להיות בעל תואר בבלשנות כדי להפריך אותה.
מאז עידן השפה הרזה־שאיננה־רזה עברו יותר מעשרים שנה, והתחושה היא שעברו אפילו הרבה יותר. טאוב פחות מתעסק בפרוזה ויותר בפוליטיקה ובהיסטוריה אמריקנית, קרת עושה מה שתמיד עשה, קסטל־בלום הלכה והתפתחה כסופרת, וגפי אמיר מבליחה מדי פעם כמבקרת. עוזי וייל לא נעלם, מדי פעם הוא פרסם ספרים, אבל נותר בתודעה (בצדק או שלא בצדק) כמייצג של הניינטיז, אותו עשור של "הספרות הרזה" אבל גם של פריחת תרבות המקומונים, החמישייה הקאמרית ועוד. הספר החדש שלו, "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה", הוא בעצם קול קורא חלושות מאותו עשור.
גבהים רוחניים
מדובר בכמה סיפורים קצרים, אבל בעיקר ברשימות שפורסמו בעיתונות הכתובה לפני עשור ויותר. חלקן טובות, חלקן היו טובות עבור עיתון, חלקן תמוהות בעיתוי הזה; הן לא באמת מספקות רגעים של נוסטלגיה לאותו עשור, אם יש בכלל אפשרות כזאת, ולא קשורות בכהוא זה לעידן הנוכחי. התחושה היא שווייל פשוט אסף את כל מה שנותר מפרפר בתיקיית המסמכים שלו במחשב, סידר אותם בסדר אקראי ושיגר למכונות הדפוס.
יש בספר גם כמה רגעים נפלאים של כתיבה חזקה, שנונה וחכמה. למשל, רשימה על געגועים לעיתונאי עלי מוהר, ואופן הצגתו לא כאוטוריטה מקצועית דווקא, אלא כאדם שהתכונה הבסיסית שאפיינה אותו היא הנדיבות. הרשימה "שוב גנבו לי את המדינה" היא קטע ארוך יחסית, סאטירי, משעשע ונוקב, שגם מגחיך את המנטרה הקולוסלית ששמענו לא פעם, אבל בעיקר לוקח אותה לגבולות אחרים. בשתי רשימות וייל כותב כדובר פשוט הנוסע באוטובוסים (ואחת במטוס), ממש כפי שיוסל בירשטיין עשה לא מעט בירושלים, מתבונן ומאזין לאנשים הנקלעים לדרכו, ומזקק מתוך שיחותיהם משפט אחד או שניים, שאומרים כל כך הרבה וגם מעלים חיוך על השפתיים.
וישנם רגעים שהם מעבר לצחוק, שבהם וייל מגיע לגבהים רוחניים רליגיוזיים כמעט. אווירת הדאחקה נעלמת אז כמעט לחלוטין, אם כי הצורך להציע הברקה שנונה כמעט תמיד נוכח (ובא לידי ביטוי במשפט כמו "עיתונאים צעירים התחלפו בקצב של משהו קצבי", או "בחור שנראה כמו הכלאה בין לוחם גולני לעמוד חשמל"). הרגעים האלה קורים בעיקר כשווייל חוזר ליוצרים הנערצים עליו, כמו יורם קניוק. ברשימה על ספרו "היהודי האחרון" הוא מגדיר אותו כ"הכי פחות ספר שקראתי אי פעם והכי הרבה". במקרה הזה הוא דווקא מצליח, חלקית, להעביר את חוויית הקריאה שלו.
היוצרים הדומיננטיים לדידו הם מארק סטרנד, שווייל תרגם אסופה משיריו ב־2007. קצת משונה אחרי זמן רב כל כך להתפעם ממנו שוב, כאילו זה עתה יצא ממכבש הדפוס. מלבד ערפל הגיגי וסתירות מתחכמות לפרקים, וייל מצליח להביע בצורה מרגשת את התפעמותו ומכנה את הקריאה בו כחוויה רוחנית "שאין לה צורה, ואין לה מילים. ואנחנו לא מסוגלים לספר אותה, ועד מהרה אנחנו תוהים אם הייתה בכלל אמיתית".
מתאים לעיתונות הדינוזאורית
בהמשך הוא מציב את סטרנד בחזית של עוד רשימה, פעולה שמעלה תהייה מסוימת; צריך היה לכנס שני טקסטים עיתונאיים לאחד מיטבי, או לפחות להציב אותם אחד אחרי השני. גם סטרנד, כמו קארבר, כמו "היהודי האחרון", ממחיש כי הספר של וייל הוא קול מהניינטיז, או אפילו מהעשור הראשון של ה־2000, אם לדקדק. כלומר, אין שום התייחסות לאף תופעה תרבותית של העשור האחרון וזה שלפניו.
וייל כמעט לא נוגע בעולם הנוכחי, ולא במציאות הישראלית. הוא חוטא בחטא היאיר לפידי הקלאסי כשהוא כותב "כולנו נולדים לתוך ארץ זרה ועוינת. כל אחד וארצו הוא. בייחוד בעשורים האחרונים. במידה זו או אחרת, כולנו חיים בתוך תרבות שפשטה את הרגל, שאינה מסוגלת להסביר לנו את חיינו". מי הם אותם כולנו? בשם מי הוא מדבר? כל הישראלים? כל תושבי כדור הארץ? כל פליטי שינקין הסימבולי והבלתי סימבולי?
עם זאת, דווקא הפתיחה הנפלאה של הספר, ברשימה הראשונה "יום זיכרון לדיסקו" (הוא לא צריך יום זיכרון, הוא לכאורה מת בתחילת שנות השמונים, אבל נוכח הטכנולוגיה, כמו הרבה מתים, הוא ממשיך לחיות איתנו), מסמנת לכאורה שאולי קורה כאן משהו אחר: "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה לארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה גיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: רגע של חסד שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו".
מדובר בפתיחה חזקה, שמעלה קשת רחבה של אסוציאציות, החל מאברהם אבינו, דרך כל רגעי הגאות והשפל של הציונות ועד ימינו אנו, אבל כגודל הציפיות גודל התמיהה. מדובר בעצם – ואת זה מגלים אחרי מספר שורות – בריימונד קארבר כמובן. לווייל לא הספיקו שנות התשעים. הוא חש צורך להמשיך ולהלל את הסופר האמריקני שהלך לעולמו כבר ב־1988, ושכל מה שראוי מכתביו כבר תורגם ופורסם.
בסופו של דבר, אף שיש בספר לא מעט קטעים טובים, קל להרגיש מיד שרוב רשימותיו יועדו לעיתונות, בעיקר הכתובה, הדינוזאורית. אם בוחנים אותם לפי המדיום (או כפי שווייל אוהב לומר, "הפורמט") שבו התפרסמו מלכתחילה, הן לחלוטין רשימות ייחודיות ומעמיקות, אבל הכינוס של כולן בספר בשנת 2023 משטיח אותן, וגורם לכל הפרויקט הזה להיות תמוה.
