בהיסטוריה של פרשיות ההטרדות המיניות בישראל, פרשיית קצב נחשבת לקו פרשת המים, שרשרת אירועים שהרעידה את המדינה מהמוסדות הלאומיים ועד האזרחים הפשוטים. אותם ימים אפלים הפכו להשראה לכתיבה של "אָלף". הרבה שבחים הוענקו לסדרה שעלתה לאחרונה ב"יס", בין השאר בשל ההחלטה של היוצרים שכל הנשים הנפגעות יופיעו בשמן המלא, בעוד דמותו של הנשיא תהיה נטולת שם לאורך הסדרה. התסריטאית תמר מרום, והבמאי מויש גולדברג, שניים מיוצרי הסדרה, מסבירים שההחלטה הזו יוצרת היפוך – אולי גם מסמנת בקשה לתיקון – ביחס לאירועי הפרשייה ההיסטורית שבה הנשים הופיעו מפוקסלות ושמן בראשי תיבות בעוד הנשיא דיבר בפנים גלויות.
"הפרשה שבהשראתה כתבתנו את הסדרה הייתה טראומה לאומית", מסביר גולדברג. "בנוסף היו אלמנטים חזקים מהשנים האחרונות שהשפיעו על ההצלחה של הסדרה: תנועת ה"מי־טו" וחוסר היציבות הפוליטית, יחד עם סיאוב תחמנות ושחיתות שהפכו לנושא חם. חלק מההצלחה של הסדרה זה שאין עיסוק ישיר בפוליטיקה אלא במנגנונים פוליטיים. הקשר שבין הנשיא ליועץ הפוליטי שלו לא ייחודי לצד מסוים במפה הפוליטית, והסדרה נותנת הצצה לאחורי הקלעים של הפוליטיקה, איך היא עובדת ואיך מתמודדים עם אישום כזה".
אלף נכתבה בהשראת אירועים המתוארים בספר "אשת סוד" שכתבה אודליה כרמון, ובו היא מגוללת את קורותיה כאחת מהנפגעות של הנשיא. היוצרים, התסריטאי אברהם שלום־לוי והתסריטאית תמר מרום (יוצרת "אמאל'ה", "מקימי" ולשעבר מנהלת מחלקת הדרמה של רשת), עבדו באינטנסיביות על פיתוח התסריט. התחקיר שלהם התבסס גם על פרשיות דומות מהארץ ומהעולם, כמו של ג'פרי אפשטיין, הארווי ויינשטיין, דומיניק סטראוס קאהן ורופא המתעמלות ד"ר לארי נאסר. לאחר תקופת פיתוח ממושכת הצטרף לצוות הבמאי מויש גולדברג ("החיים כשמועה" "מייקל").
"זה סיפורן של הנשים שחוברות זו לזו על מנת לעצור תקיפה מתמשכת. ובנוסף, זה סיפור הכוורת שסביב הנשיא, הלהקה שלו. האנשים שסבבו אותו הם אלו שאפשרו לפגיעה לקרות ותחזקו את התדמית שלו כחף מפשע"
הסדרה בת ששת הפרקים מגוללת את סיפורה של אושרת (נלי מירה רובין) עובדת חדשה, צעירה ואמביציוזית שמתחילה לעבוד בלשכת הנשיא (יעקב דניאל זדה). בתחילה הנשיא מתנהל מולה כדמות אבהית ותומכת, אולם בהמשך הוא מתוודה שהתאהב בה וכאשר היא אינה נענית לו, הוא ממשיך בחיזור אלים שמגיע לכדי אונס. מרגע זה ואילך חייה נכנסים למסלול מסחרר שבו, כך נראה, קשה להאמין לה. רק כשנכנסת לתמונה החוקרת המשטרתית יאנה (לנה פרייפלד) היא מצליחה לגרום לנקודת מפנה משמעותית בחקירה. את הנשיא מלווה יועצו הפוליטי אבינועם (שאותו מגלם התסריטאי יוצר הסדרה שלום־לוי), אדם חלקלק וממולח שרואה לנגד עיניו רק את טובת הנשיא.
מרום מסבירה שהקשר בין הנשיא ליועץ הפוליטי שלו מקבל מקום מרכזי בסיפור כדי לחשוף משהו מהשיטה. "מי הכיר פעם את היועצים הפוליטיים? הם היו אנשי צללים. בפרשייה הזו אף אחד מהמסייעים לא נכנס לכלא, הם עדיין בפנים וחלק מהמנגנון. העובדה שאנחנו מוקפים בסוגיות האלו בעיתונים – במי־טו ובתחמנות הפוליטית, כנראה סייעה לעניין הרב".
במה הסדרה הזו עוסקת, בעיניכם?
"לקח לנו המון זמן לענות על השאלה הזאת", מודה מרום. "עשינו תחקיר מקיף וטבענו בתוך ים של חומר, ובאיזשהו שלב היינו צריכים להתכנס לשאלה. הגענו להבנה שיש בסיפור הזה שני נושאים מרכזיים: האחד, זה הסיפור של הנשים שחוברות זו לזו על מנת לעצור תקיפה מתמשכת. היום זה קצת מובן מאליו, אבל בעידן שלפני הרשתות החברתיות לא היה רגיל שנשים יגידו 'גם אני', ועוד לנשים שאינן מכירות. הדבר השני, זו הכוורת שסביב הנשיא, הלהקה שלו. הדמויות סביב הנשיא הן אלה שמאפשרות לפגיעה לקרות ומתחזקות את התדמית שלו כחף מפשע".
"זה גם סיפור על אמת שנלחמת בפייק ניוז", מוסיף גולדברג. "התודעה הפנימית של התוקף היא נרטיב שהוא חי אותו, וצריך להתנגח קשות במבצר השקר הזה עד שיתפרק. זה מאבק אמיתי".
בתחקיר היסטורי ופסיכולוגי מעמיק שערכו סביב פרשיות דומות גילו היוצרים מכנה משותף ומבנה ברור: הפוגע הוא גבר מאוד חזק, ולרוב עם נסיבות מקילות: מישהו שגדל בלי הורים, בעוני גדול, שפילס את דרכו לצמרת בקושי רב. אלו גברים עם שרשרת של תקיפות לאורך תקופה ארוכה, ונקודת המפנה מתרחשת כאשר אחת הנפגעות שוברת את רצף השתיקה ומחליטה להתלונן. גם למתלוננת הראשונה יש מאפיינים דומים – זו מישהי שהדמות הפוגעת הייתה עוצמתית עבורה וחלק משמעותי מחייה, אבל היא בעלת חוש צדק מפותח ועוצמה פנימית. "המתלוננת הראשונה זו מישהי עם מנוע של מהפכנות. אין הרבה נשים שיש להן את זה", אומרת מרום. "בדרך כלל היא בטוחה שהיא היחידה ואז היא מגלה שלא. לא כל אישה מסוגלת לצאת נגד דמות חזקה, ואני חושבת שגם אני לא הייתי מסוגלת לזה".
היא מציינת שהסביבה לא תמיד תומכת באופן אוטומטי. "זאת ששוברת את קשר השתיקה זוכה להרבה כינויים: 'משוגעת', 'פיטרו אותה והיא רוצה להתנקם', 'פלרטטנית', 'שטנית'. הנשים האלה לא נקמניות או שטניות, אבל יש בהן מידה מסוימת של שיגעון – במובן החיובי – לצאת נגד נשיא או ראש קרן או מפיק ענק זה לא פשוט בכלל ויש המון מחירים. לפעמים אחרי מה שהמתלוננות עברו מצבן הנפשי מעורער ואז קל יותר להלביש עליהן שיגעון".
בסדרה, אחרי שאושרת מתלוננת וחושפת את הפגיעה, טיפין־טיפין מתבררות פגיעות נוספות, כמו אסתר, אישה דתית שהפגיעה הכניסה אותה למצב דיכאוני, ואביגיל, יועצת פוליטית ובת זוגו של אבינועם, שמתנהלת בתוך סביבה גברית קשוחה.
שאלה שעולה בקשר לנשים חזקות שנפגעו, היא איך זה קרה דווקא לה. הרי היא חכמה, אינטליגנטית, לא אחת שנופלת בפח.
גולדברג: "ניסינו לענות על כל הדברים שאפשר להגיד על נשים כאלה. למשל השאלה – איך יכול להיות שאישה נפגעה וממשיכה לעבוד שם? היה לנו חשוב 'להכשיל' את הנשים בכל הדברים האלה ולהראות את כל השלבים בדרך – בפעם הראשונה הפוגע מתנצל, בפעם השנייה הוא מבטיח קידום, ובפעם השלישית המפלצת יוצאת ממנו ונאמרות אמירות כמו 'אני אהרוס אותך' ו'לא יהיה לך עתיד'. לאט־לאט הצופים מבינים את המנגנון. נשים מבינות עם מי לא להיכנס למעלית וממי להתרחק. הן אומרות לעצמן שאם הן עובדות בפוליטיקה אז הן צריכות להתגבר על מקרים כאלה, האפשרויות הן להתלונן או ללכת הביתה – זה העולם ואלו כללי המשחק. בפרק עם אסתר רואים שבבית המשפט הביאו מכתב שהיא כתבה לנשיא וביקשה לחזור לעבודה, אחרי הפגיעה. בכוונה הכנסנו את זה כדי להראות שזה יכול לקרות. אישה בפוסט־טראומה מכחישה את הפגיעה ומעדיפה לשים אותה מאחוריה".
"הקושי של גברים מול הסיפור הזה הוא שהדמות של הנשיא היא לא של פושע. הוא לא מישהו שאפשר להגיד עליו 'הוא רחוק ממני, אני לא כזה'"
"יש אלמנט נוסף", מציינת מרום. "נפגעת אומרת לעצמה שחזָרה לעבוד דווקא עם הפוגע מסמלת ניצחון, וזה נכון דווקא לנשים מהז'אנר החזק. זה עדיף להן על פני תחושות של סבל, כישלון, הפסד, והודאה שזה מה שקרה. הן אומרות 'הנה, אני מספיק חזקה כדי לחזור'".
בתור מי שעובדת בתעשיית הטלוויזיה מזה שנים, מרום מכירה משהו ממה שמתואר. "הזדהיתי עם הדמות של אביגיל. גם אני מצאתי את עצמי בכמה מוקדי כוח בגיל צעיר, יושבת בחדר עם כותבים קומיים שמתחרים ביניהם מי יהיה יותר מגעיל. רגע אחד אני עובדת עם מישהו, ורגע אחר כך הוא מרשה לעצמו לגעת בי בלי רשות במסדרון. פעם הייתי מאשימה את עצמי, ואומרת הנה, מגיע לך. ולא מדובר על גיל עשרים אלא על שנים מתקדמות בהרבה. לקח לי הרבה זמן להגיד לעצמי שלא מגיע לי, ושזה לא אמור לקרות".
מה באשר למנגנון הפסיכולוגי של הנשיא?
מרום: "כשאדם בונה לעצמו נרטיב, תמיד יהיה בו גרגיר של אמת. במקרה של הנשיא, הוא אומר לעצמו שהוא אדם טוב שעזר לאישה הזאת ולא פיטר אותה כי היא במצב כלכלי קשה. זה נכון, אבל זה רק גרגיר. הוא לוקח זרעון של אמת ומצמיח אותו ליער. הוא לא יכול לחיות בלי הנרטיב הזה, ואם זה יקרוס הוא יתפרק. כל החיים אמרו לו כמה הוא מושלם, והצירוף של יכולות פנומנליות עם כוח שנבנה על גבי רגשות נחיתות יוצר בלבול משחית".
גולדברג: "אני זוכר שתמר אמרה שאם תהיה איזושהי הזדהות עם הנשיא, זו תהיה ההצלחה שלנו. כי להזדהות עם הקורבנות זה קל. הנשיא היה האתגר הגדול, להיכנס לראש שלו, להבין איך הוא חושב. הוא לא רק רשע מרושע, יש בו כל מיני צדדים. המשפחה שלו היא חלק מהמעטפת שלו, כולל אמא שלו, שמחזקת אותו, לוחצת לו על נקודה רגישה, והוא בחיים לא יודה לפניה בכשלים שלו. צריך גם להבין שאין פה מכור למין אלא מכור לכוח. אדם ששמע בחיים שלו כל כך הרבה 'לא', אז גם אם יש לו הרבה 'כן', כל 'לא' מקפיץ אותו והוא חייב להשיג דווקא את מי שלא רוצה".
הלכתם על פוגע ממוצא מזרחי. למה שימרתם את הרכיב העדתי ועד כמה הוא משחק תפקיד בסיפור?
"הבחירה במוצא הייתה חשובה", אומרת מרום. "זו אמירה על עוצמת הטרגדיה. יש כאן מנהיג שהגיע מרקע סוציואקונומי קשה ועשה דרך מרשימה למקומות הכי משפיעים. ניסו לדרוך עליו ולהשפיל אותו לאורך הדרך, מה שהופך את הדמות למעניינת יותר. מי שגדל עם כפית זהב בפה זה סיפור אחד, אבל מי שעשה דרך מרשימה למרות הקשיים ועל זה הוא בזבז את המנהיגות שלו, זה סיפור אחר, והוא טרגי".
אחד מהאתגרים בסדרה היה ליהוק הנשיא. היו שחקנים שסירבו לתפקיד, בין השאר מתוך חשש להתקבע בתודעה בתור "האיש הרע". מי שנבחר היה יעקב זדה דניאל ("פאודה", "קרתגו") שנכנס לנעלי הדמות ויצר מופע אמין, אותנטי ומרשים. "היה לו אומץ והוא עשה את התפקיד נהדר", אומרת מרום. "ומה שהיה מדהים זה שהוא חי עמוק בתפקיד וממש נכנס לתודעה של חף מפשע, עד כדי כך שכשהיה הומור שחור על הסט, אי אפשר היה להגיד לידו שום דבר על אונס או תקיפה. הוא לא הסכים לצחוק על זה והיה ממש טוטאלי".
היוצרים קיבלו תגובות רבות, ואחד הדברים שבלטו בשיח היה ההבדל בין תגובות של גברים לתגובות של נשים. גברים רבים העידו שהיה להם קשה לצפות בסדרה והם זעו באי־נוחות, בעוד נשים הגיבו באמירה "סוף־סוף". "הקושי של גברים מול הסיפור הזה הוא שהדמות של הנשיא היא לא של פושע", אומר גולדברג. "הוא לא מישהו שאפשר להגיד עליו 'הוא רחוק ממני, אני לא כזה'. רואים גבר שמתנהל בפתטיות, כמו כשהוא בודק אם אושרת חזרה לאקס שלה. לגברים קשה לראות את זה, כי זה מזכיר להם את עצמם, והעליבות הזאת רווחת בהטרדות מיניות. דווקא בדברים הקטנים האלה, לא בסצנות גדולות מסרטים".
בחרתם למקם את הסיפור בבית הנשיא שהוא גוף עם ממלכתיות ויוקרה. האם טמונה בו אמירה ביקורתית ביחס למוסד הנשיאות?
"האירוניה זועקת, דווקא כיוון שמדובר במוסד שלא עסוק בתככים פוליטיים ויותר בפעילות חברתית ומחובר לעם", אומר גולדברג. "אם הדמות של הנשיא הייתה חלק מגוף אחר, כמו הכנסת או המשטרה, היא הייתה עסוקה בתככים שונים. אבל הדמות של הנשיא מנוטרלת מכל העיסוק המלוכלך הזה: הוא מארח נשיאים מחו"ל, נואם ביום האוטיזם ומוקיר חיילים מצטיינים. והנה, כשהוא חוזר משבעה של חייל שכול – פתאום משהו בו מתהפך. מבחינה פסיכולוגית זה מאוד מעניין. לבכות למראה ילד אוטיסט ורגע אחר כך להתנהג בגסות עם עובדת, זה מה שיוצר דמות מורכבת ומעניינת יותר".
"הדמות של 'אבי האומה' משכה אותנו", מוסיפה מרום. "אישיות מנוטרלת פוליטית, מין אבא טוב שפורשׂ את חסותו על העם, והנה יש פה איזה דיסוננס. במציאות יש בבית הנשיא משהו צנוע ומחובר לקרקע, זה לא ארמון אלא מקום עממי ונעים. כשאת מסתובבת שם את מרגישה קצת בבית. יש פה נרטיב של תקיפה בתוך המשפחה כי הכול אינטימי וקרוב, ועולות שאלות של פירוק משפחה או שמירה על היציבות שלה במחירים של טיפוח נרטיב השקר".
פרשיית המקור, בהשראתה נכתבה הסדרה, התפוצצה ב־2006. פסק הדין הוכרע רק ב־2011, והפרספקטיבה של הזמן עזרה לעצב את הסיפור. גולדברג מסביר שדווקא משום שנוצרה עם השנים היכרות והבנה עם ההליך שמתרחש בחקירה, יש מי שנרתעת מהגשת תלונה, וגם עם התודעה הזו הם ניסו להתמודד. "להתלונן ולהתחיל הליך של חקירה זה להיכנס לעין הסערה", הוא אומר. "זה להודות שחייך ישתנו ושאת תהיי במוקד, ותהפכי לאישיות ציבורית. ישמיצו אותך מכאן ויתמכו בך משם, ואת תהפכי להיות האישה שאם עושים עליה גוגל זה מה שמוצאים. בעקבות הסדרה מישהי סיפרה לי על אישה שנפגעה מדמות חזקה במוסד מסוים, והיא בעמדה שאם היא מפוצצת את הסיפור תלך לה הקריירה. זה מלכוד, איך שלא מסתכלים זה. באודישנים היו שחקנים שאמרו על הדמות של אושרת 'טוב, אבל היא הייתה משוגעת', 'היא עשתה לו בלגן'. זה מוכיח שהתפיסה לגבי הפרשה ההיא לא נסגרה. יש עוד הרבה אנשים שחושבים שהנשיא הוא קורבן שהסתבך עם נשים מניפולטיביות. על זה ניסינו לעבוד".
המשבר הכי גדול מבחינת היוצרים היה ההחלטה אם לסיים את הסדרה בזיכוי או בהרשעה. "היו כל מיני אפשרויות לסוף הסיפור", אומרת מרום, "היו אופציית ההרשעה, אופציית הדלתות המסתובבות, של מה היה קורה אילו, ואופציית הזיכוי עד כדי הגעה למעמד של ראש ממשלה. ההכרעה הייתה תקופה של ימים ללא שינה. האופציה לסיים כשהנשיא הופך לראש ממשלה הייתה רעיון גדול ודרמטי, אבל זה כיווץ אותנו. לא ידעתי להסביר לעצמי למה חשוב לי שזה לא יקרה. ואז אישה חכמה מהתחום של טיפול בנפגעות תיארה לי איך כל העולם של החקירות והתלונות והעדויות היה נראה אחרת אם הפרשייה הייתה מסתיימת בעסקת טיעון ולא בהרשעה. אז נכון שלא רואים בסדרה את הכרעת הדין בפועל אבל מבינים אותה היטב דרך הקלוז'ר של מעגל הנשים. הן לא הכירו זו את זו לפני כן, אבל הבונדינג שלהן נתן הרבה נחמה וכוח. זו אומנם טיפה בים אבל זה גם נר בחשכה".
היוצרים ידעו שהם עוסקים בחומרים רגישים וטעונים, ובהקשר זה מציינים את השותפות היצירתית עם גוף השידור. "יס ודגנית אטיאס גיגי היו מספיק אמיצים ללכת על הפרויקט למרות הנפיצות שלו", אומר גולדברג. "לאורך כל הדרך ראינו מה זה דורש מגוף שידור, ואנחנו בטוחים שרעדו להם הברכיים מהשאלה איך הסדרה תתקבל בציבור. הם היו שותפים מלאים, כמו גם אודליה כרמון, והרבה החלטות יסודיות נעשו מתוך דיאלוג פורה איתם. קל יותר ללכת על תכנים דוקומנטריים או על קומדיות רומנטיות אבל הם העזו לקפוץ למים עם הרעיון הזה".
גם מרום, כיוצרת, מתארת את הדילמה סביב ההחלטה לעסוק בסוגיה. "בעצם העיסוק שלנו בסיפור הזה אנחנו עושים כל מיני דברים: אולי תורמים לשיח, גורמים לנשים וגברים להיות מודעים יותר, אבל אנחנו גם מעוררים מחדש את הטראומה של הנפגעות. משהו בלב שלי אמר: תניחי להן, זו פרשה שהייתה כל כך מתוקשרת ומדוברת, תניחי להן להתמודד בשקט. יש נשים בפרשה שלא חשפו את עצמן עד היום, הלכו למשטרה והעידו וחזרו להשתבלל, ואני בטוחה שזה מאוד קשה להן. ועם זאת אנחנו בתהליך של שינוי לטובה".
