יום אחד, כשטוביה טננבום היה נער חרדי צעיר ממשפחה מיוחסת בבני־ברק, הוא נחשף לספרות אסורה. היה זה רומן שבמרכזו מערכת יחסים בין איש לאישה, והמחבר לא חסך בתיאורים גרפיים. הרגע הזה הציף את טוביה הצעיר בשאלות, ולאחריו החל תהליך יציאתו בשאלה ועזיבתו ההדרגתית את הקהילה החרדית. הוא עזב גם את ישראל, השלים תארים אקדמיים וקבע את מושבו בניו־יורק ובגרמניה. במשך עשורים עסק בתיאטרון יהודי, ואז החל בכתיבת ספרים בסגנונו הייחודי.
כיצד יוצר טננבום את ספריו? הוא קובע את משכנו במקום נבחר, ושוהה ומסתובב בו תקופה ממושכת. במהלכה הוא פוגש אנשים רבים באופן מתוכנן או מקרי, ופונה אליהם בשאלות. עמדת השואל של טננבום היא ערמומית ביסודה. הוא מסיג לאחור את האגו והאישיות שלו ושואל שאלות הנדמות כשאלות תם, במטרה לדובב את מרואייניו ככל האפשר מבלי לעורר בהם אנטגוניזם או אמביוולנטיות. אבל טננבום דק הבחנה, כשם שהוא ערמומי וחריף. לאחר שחשף את מרואייניו בדרכו, הוא עוטף את הריאיון בהתבוננויות עליהם ועל סביבתם הקרובה. שום פרט לא נעלם מעיניו, ואת תיאוריו מלווים תובנותיו על המרחב הביתי או המשרדי המקרין על יושביו ועל אופיים ועולמם.
התוצאה חריפה, פרודית ואנושית בו־בזמן, והיא הולכת ונצברת לאורך ספריו לכדי עמדה משמעותית. באמצעות השזירה של עשרות ראיונות כאלה, לצד הרהורים, התבוננויות ותובנות, נוצר פסיפס מאתגר ומעורר מחשבה, המשקף את נקודת המבט הייחודית שלו ואת מה שגילה במהלך מסעו. נקודת המבט שהוא מציע עשויה להשיק לעמדה פוליטית, אבל היא לעולם אינה מצטמצמת בה. תמיד ישנו הערך המוסף של אישיותו של טננבום, הגורמים שמניעים אותו, והדרכים הפרודיות, לעיתים פרועות ותמיד מאוד מצחיקות, שבאמצעותן הוא מבטא את עצמו.
בין אמפתיה ללעג
רב המכר של טננבום "תפוס ת'יהודי", שיצא לאור לפני כמעט עשור, הוא מסע פרוע בארץ הקודש הבוחן את היחסים בין קודש לחול, בין דתיים לחילונים ובין פוליטיקה לאנטישמיות ולכסף. החשיפה של הנושא היהודי גם בקרב דמויות שהיהדות אינה במרכז עולמם, היא אחת ההברקות שבגינה הספר כה מקורי ומפתיע. אכן, הדחף העז להבין את המצב היהודי מלווה את כל פעילותו התרבותית ואת כתביו של טננבום, ומבטא בין השאר את היותו בן דור שני לשואה. נקודת מבט זו הכרחית להבנת מפעלו של טננבום והדחפים שביסודו.
לקראת כתיבת הספר "חרדי וטוב לו" שהה טננבום במשך כשנה בשכונת מאה שערים בירושלים, כדי לברר לעצמו מחדש מי הם החרדים המתגוררים בשכונה, מה הם אומרים על עצמם ומהי תפיסת עולמם. במקביל הוא ביקש לברר פרק יסודי בביוגרפיה האישית שלו ולסגור מעגל עם שנות ילדותו ועם חייו עד כה. החזרה לעולם החרדי היא חזרה לאותיות וליסודות השפה, לקדמת עדן של התודעה, וגם לעומק זיכרון השואה הנעוץ בילדות. שפה, חרדיות ושואה הן אבני הבניין של הילד טוביה ונקודת המוצא למסע חייו.
מה שמייחד כאמור את טננבום היא עמדתו היהודית, החוזרת בכל ספריו, והאופן שבו הוא חוקר נושאים יהודיים. זוהי עמדתו של הנוסע המתמיד, הנע ממקום למקום. אולי שילוב בין הנוסע הימי־ביניימי בנימין מטודלה, המתעד את המקומות שבהם הוא מבקר, ובין מסעות בנימין השלישי של מנדלי מוכר ספרים; שילוב בין דיווח עיתונאי, החוקר את המצב היהודי בארץ ובעולם כאן ועכשיו, ובין סאטירה משכילית יהודית וכלל־אנושית, הנכתבת בתערובת של רגש וציניות, כמו אצל מנדלי.
התמהיל של ספרות, פוליטיקה וחברה, הנערך ממבטו של הנוסע הזר, מאפיין את כל ספריו של טננבום. עמדותיו ותובנותיו התרבותיות והחברתיות, ויש לו רבות כאלה, מובעות בספונטניות, באגביות ובפשטות, ללא כל הילה של גיבור צדק השועט עם סוסיו לעבר מטרה קדושה. תחת זאת מוצגת כאן עמדת הסטיריקן המבקש פורקן באמצעות הערות מעוררות צחוק, המטשטשות את הגבולות שבין אמפתיה ללעג. יש כאן נקודות השקה לאוטוביוגרפיות ותיאורי מסע מהולים בסאטירה, כמו אצל ליליינבלום ב"חטאת נעורים", ואף לסאטיריקנים יהודים מז'אנרים אחרים: וודי אלן, לארי דיוויד ובעיקר סשה ברון־כהן.
הממד הקומי של טננבום הוא קיומי במובהק, ונשען על תיאטרון האבסורד. בשיטוטיו ומסעותיו הוא מאתר ומחדד אינספור מצבים אבסורדיים, ואלה מיתרגמים לפרוזה מצחיקה ואף לשמות הפרקים של ספריו. למשל: "חסיד לבוש כערבי נסקל על ידי פלסטינים ומוגן על ידי נאצים". הסבר: החסיד לובש כתונת פסים כדרכם של חסידי תולדות־אהרן שאימצו את הלבוש הערבי המקומי; הוא נסקל על ידי פלסטינים, ומוגן על ידי "נאצים", הלא הם חיילי צה"ל המכונים לעיתים "נאצים" בידי חרדים קיצונים ואנשי שמאל רדיקלי. דוגמאות נוספות: "גברים יהודים חייבים לחבוש לראשם זנבות של חתולים"; "'כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף – אפילו כשהיא מחזיקה עוף מת", ועוד רבים ברוח זו.
ליטאי או חתיכת קישקע
לצד היותו דור שני לשואה, עמדת הנוסע המתמיד של טננבום קשורה ללא ספק בעמדתו כיוצא בשאלה. "חרדי וטוב לו" מביא לידי ביטוי ולסגירת מעגל מסע של קרוב לחמישים שנה, למן התפכחותו של טננבום מן העולם החרדי ועד להתפכחותו מן העולם החילוני, שמגיעה לשיא בשנים האחרונות. פיכחון זה מגלה נקודות מבט דומות בין העולם שאותו עזב לעולם שאליו הגיע, כאשר דמויות משני הצדדים מתפקדות לעיתים כתמונות ראי האחד של השני. כמו פרופ' דן שיפטן התועמלן האנטי־חרדי, המתגלה לו כתמונת מראה של ר' יואליש קרויס ור' ישראל מאיר האנטי־ציונים ("שני הצדדים שוזרים בטיעוניהם מראי מקום שאינם יכולים להגיד היכן הם, וכל אחד מהם מנמק בלהט קדוש מדוע הצד השני הוא תכלית הרוע").
באמצעות שאלותיו בוחן טננבום את קשת העמדות של אנשי מאה שערים: למן חסידות תולדות־אהרן האנטי־ציונית, שלה הוא רוחש חיבה מיוחדת, ועד לחסידות גור שאותה הוא חווה כאלימה ודורסנית. בשיטוטיו הוא פוגש מגוון רחב של טיפוסים. למשל, בחיפוש המתמשך אחר משמעות שם השם, הוא מתיישב מול רב ליטאי שכלתני במשרדי קרן תקווה (המזכירים לטוביה אווירה של בית חולים), המסביר שאיננו מבטאים את השם "מפני שטובו של השם אינו גלוי במלואו. הוא בהעלם". "השם", מוסיף איש קרן תקווה, "רוצה לתת לנו את טובו במלואו… אבל יש עוד עבודה לעשות".
חדי האוזן שבינינו ישמעו את התיאודיציה של רמח"ל על רגל אחת, וגם את מסע חיפוש המשמעות של לארי גופניק בסרטם של האחים כהן "איש הגיוני" (שתורגם משום מה לעברית כ"יהודי טוב"), שבמהלכו נע גופניק מהרב הזוטר לרב הבכיר. שם, בניסיון קפקאי נואל להגיע לרב הישיש המכונה "מרשק", הוא נעצר. גם טוביה המיואש "מקווה שקרן תקווה משלמת לרב… בעין יפה". בחיפוש המשמעות שלו הוא נדחף אל מקום־לא־מקום בתחנה המרכזית בירושלים, שבו "תשמעו קולות רמים של מוזיקה חרדית, ובאפכם יעלה ניחוח חזק של צ'ולנט עסיסי". שם הוא מקבל תשובה חד־משמעית לשאלה "מי רוחני יותר, אדם ליטאי או חתיכת קישקע?".
המסע של טננבום אל מאה שערים מתרחש במקביל וכריאקציה לתנועה הפרוגרסיבית השוטפת את אמריקה ואת העולם המערבי, שלהשקפתו משתיקה ומצנזרת את קולות היצירה ומכחידה את התרבות. בעיקר הוא מתביית על תנועת הפוליטיקלי־קורקט, הקובעת מחדש הן את גבולות הביטוי והן את גבולות המיניות. לדברי טננבום, כשהגיע לראשונה לניו־יורק הוא יכול היה "לקרוא דעות שמרניות וליברליות בעמודי הדעות של עיתוני המיינסטרים המובילים, אבל אז עזבו השמרנים, ואט אט גם נעלמו הליברלים, ואלה ואלה הוחלפו בקיצונים פוריטנים". "באותם ימים", הוא מוסיף, הוא יכול היה "להעלות מופעים שכללו עירום בשילוב ביקורת חברתית חסרת רסן, לפי מיטב המסורת של 'תיאטרון האבסורד'. אבל הדבר הזה נגמר".
נגיף הקורונה האיץ תהליך דעיכה זה, כמו תהליכים אחרים. מתוך החרדה הגדולה שעוררה המגפה, "כשמלאך המוות רקד בחדרי השינה שלהם, האנשים שעד אז הוקירו רעיונות ליברליים… הסתתרו בחדרי השינה, רועדים מתחת לשמיכות, בשעה שהפוריטנים צעדו ברחובות וצעקו בגרונות ניחרים". טננבום אינו חוסך את חיצי לשונו ומהלומותיו משני הצדדים של השיח האמריקאי – פרוגרסיבים ושמרנים כאחד.
הר געש של מיניות תוססת
מבחינת טננבום, מיניות גועשת היא מהגורמים שהובילו אותו לסגת מן החרדיות, וצִנזורה של זו בימינו על ידי סוכני קדמה מותיר אותו מול שוקת שבורה. נקודת מוצא זו מובילה אותו בחזרה למאה שערים, כדי לחקור את מה שהותיר מאחוריו. דווקא כאן, מתברר, הוא מוצא כר פורה לעסוק במה שלא מתאפשר לו עוד לעסוק בו בתיאטרון האבסורד היהודי שהקים בניו־יורק – במיניות האנושית ובביטוייה היהודיים. בתוך הקהילה החרדית הוא מאתר עיסוק אינטנסיבי, שאותו הוא מתאר באופן מבדר ביותר, בשוז"לים (שופכי זרע לבטלה) המבקשים כפרה בספרות תיקונים ענפה, שכל כולה עיסוק נלווה במין ובגרורותיו; וכן תפילות גרוטסקיות בהפרדה מגדרית בכותל למציאת זיווג הגון. לדעתו "הלא מלומדת" של טוביה, "יהיה פשוט וקל הרבה יותר לייצר כאן שידוכים בשפע אם רק יורידו את המחיצה… אבל ירושלים היא עיר מיוחדת במינה".
לצד זאת, טננבום אחוז התפעלות מן המיניות החרדית, ובפרט החסידית: "הביטו בחסידים האלה, בחורי הזהב של האנושות. הביטו איך הם רוקדים יחד, מסה אנושית של זהב צרוף… הם סוערים… מלאי תאווה שלא נכבשה". "כן, אני יודע", הוא מוסיף, "קחו מהם את הבגדים והאמונה והם ייראו כמוכם וכמוני: פריטים אנושיים בגן חיות". אז מה מייחד אותם? תמהיל ייחודי של תיאטרון רחוב המורכב משפה (יידיש), אוכל (הרבה קוגל, הרינג וקישקע), לבוש, מוזיקה ותחושה עזה של נוכחות השם. הערצתו של טננבום להופעה החסידית שאובה מעיני הנוסע המתעד, הבוחן את התופעות שמולו כזר מארץ רחוקה, ובמקביל, מהתיאטרליות המופגנת של אישיותו.
בספר הזה טננבום נכנס לאחד האזורים הטעונים ביותר בחברה הישראלית, והיום טעון מתמיד, מפשיט אותו מכל סטריאוטיפ ומתבונן בו מחדש מאל"ף ועד תי"ו. כאן הוא מגלה את אותה מיניות שערערה את נעוריו, והיא נתונה באינספור הסוואות ומחיצות – מה שהיינו מכנים: "תרבות", או מה שפרויד כינה "תרבות בלא נחת" ("המתח הזה… בין התשוקות העוצמתיות לדיכויין המוחלט יוצר בציבור החרדי אובססיה תמידית בכל הקשור לתחום המיני"). בעיני הקורא שלי, נדמה כי במאה שערים מגלה טננבום את המיניות הפרוידיאנית שמושא המחקר המקורי שלה היה חברה בורגנית בעלת מאפיינים פוריטנים ושמרניים; כאן, לצד מנגנוני הדיכוי, ואולי דווקא בגללם, הזמן כאילו קפא, ובתוכו הפציעה מיניות קדם־בורגנית מלאת תשוקה, נטולת הכחשה או היסטריה, קשורה וכבולה למצבה המקורי ונעה ביופי ובעדינות בתוך ריטואלים ומנהגים דתיים מובחנים.
בעיני הנוסע של טוביה, העולם החסידי שב ומתגלה כתיאטרון החיים, על אינספור הנשים היפהפיות שצועדות בחגיגיות בחוצות מאה שערים בערב שבת ורק פניהן מגולות, והבחורים החסידיים יפי התואר ומסולסלי הפאות, המגלמים הר געש של מיניות תוססת ומלאת יופי. סבורני שלפחות במובן זה, המסע הספרותי המתעד של טננבום מוביל אותו בחזרה אל מקורות התרבות בתיאוריהם של פסיכואנליטיקאים, אנתרופולוגים, סוציולוגים ואמנים, שביקשו לחשוף את התרבות כמנגנון של סובלימציה הנע מסביב לכוחות הקמאיים שביסודו – אלימות ומיניות, כוחות המעצבים את התרבות ומדוכאים על ידה בו־זמנית. תנועה זו שבין דיכוי, המזוהה אצל טננבום עם התנועה הפרוגרסיבית ושאותה הוא מאתר גם בקרב חרדים, ובין מיניות תוססת, שהוא מזהה בעיקר אצל החסידים, הוא ביטוי נוסף לשיבתו של טננבום אל נעוריו. אז הפיתוי הופנה החוצה אל העולם החיצון, עתה הוא פונה בחזרה אל הקהילה החרדית פנימה.
זרז להתחדשות ישראלית
כאמור, נקודת המוצא של טננבום היא של יוצא בשאלה, דור שני לשואה, המשוחח תדיר עם מקורותיו החרדיים. הוא אדם שעזב את ביתו אך לא הגיע לשום יעד מובהק. הוא אינו דתי ואינו חילוני, לא מן השמאל אבל גם לא באמת מן הימין. בשיח הזהויות היהודי העכשווי הוא נטול מיקום מובהק. שפתו שואבת מעולם האבסורד שבאמצעותו הוא צופה במגוון התופעות האנושיות ("כן, אני אוהב להסתכל על אנשים. אני בן של יהודים מתים, נכד של יהודים שרופים, ואני אוהב לראות אנשים חיים").
בהקשר הישראלי אפשר לתאר את עמדתו כחלוצית וכמי שהקדימה מגמות שהתבלטו בישראל בשנים האחרונות. אם בעבר יוצאים בשאלה, ממש כמו החוזרים בתשובה, ייצגו עמדות ריאקציוניות ורצופות סימני קריאה לעומתיים כלפי ההוויה שעזבו, כיום צעירים שיצאו בשאלה מציגים עמדות מורכבות יותר כלפי מוצאם וההון הסמלי שלהם. בכך, בדומה לראשוני המשכילים והציונים שיצאו מן העולם המסורתי והחרדי והעמידו תרבות יהודית חדשה, יצירתית ותוססת, הם מציפים את החילוניות הישראלית בכוחות חדשים וחיוניים, ובשפה עשירה וייחודית. כאז כן היום, זהו אחד הקטליזטורים החשובים שמתוכם מתחדשת הישראליות החילונית, ובניגוד לתחזיות הקודרות על החברה החרדית, היוצאות חדשים לבקרים ממרכזי הבורגנות הישראלית וממכוני הסטטיסטיקה, הכוחות היצירתיים הרבים שנאצרו בחברה החרדית יוסיפו להתסיס ולחדש את החברה הישראלית לאורך שנים רבות.
השאיפה, הקיימת אצל רבים, "לנרמל" את החרדיות בכפייה או בדרכים מלאכותיות, היא גול עצמי שאילו היה מתממש היה מכחיד את האופי התוסס והיצירתי של החברה הישראלית. זהו הצד המשלים של הפרוגרסיביות שאותה מוקיע טננבום, הבוחלת בגילויים אנושיים שונים שאינם כפופים לקוד התרבותי והלשוני שלה. מכיוון שהזרם המרכזי של המפעל הציוני, עוד למן ימיה הראשונים של תנועת חובבי ציון, מעולם לא קידם הכרעה בנוגע לטיבה של התרבות היהודית שתקום כאן, הפכה ישראל לזירת מאבק בין כמה וכמה גורמים, ובפרט בין "חרדים" ל"אפיקורסים", כפי שכינה ליליינבלום את הצדדים הניצים ב־1883 (בשלב ההוא, כל הדתיים כונו "חרדים"). מאבק זה גולש לעיתים לפסים קשים, אך עם זאת הוא שומר על חיוניותה ועל צעירותה של החברה הישראלית, חרף כל מגרעת שעשוי לראות בה המתבונן.
חקירותיו ושיטוטיו של טננבום בנבכי החברה החרדית של מאה שערים מגיעים אלינו בתקופה חשובה ומאתגרת, וחושפים מסמך שכדאי שייקרא על ידי מגוון של קבוצות בישראל. כמו דמותו של טוביה עצמו, המגלמת בתוכה צורות רבות של יהודיות מכל הגוונים, דמות המונחת בתוך האבסורד והיא מלאה אנושיות, כך גם גוונים שונים של יהודיות וישראליות צריכים להיחשף לכתיבתו. מי שאהבו את ספריו הקודמים בוודאי ישובו וימצאו כאן את טננבום הישן והטוב, ואלו שלא נחשפו לכתיבתו בעבר כדאי שייחשפו אליה עכשיו ויתוודעו הן אל החברה החרדית מנקודת מבט חדשה ורעננה, פארודית ואנושית, והן אל דמותו של טוביה, שהיא יחידה מסוגה בססגוניותה בתוך גלריית היהדות של זמננו.
