ביום סגרירי ועגמומי בחורף 1965, עלתה משפחת שריג המיתולוגית מקיבוץ בית־השיטה לירושלים, כדי להביא את סבתה למנוחת עולמים. "כשהגענו לשער הגיא, ולאורך כל העלייה לירושלים, השמש הבהיקה בין העבים וקשת אדירה חיבקה את השחקים, מקצה עד קצה", סיפרה לימים אימו של המשורר והמלחין יוסף שריג ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. "בשמיים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צידי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיני יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ".
את הרגע המופלא הזה תיאר שריג בשיר המרטיט "אור וירושלים", שאותו כתב והלחין לכבוד יום ירושלים החמישי בשנת 1972, פחות משנה לפני נפילתו בקרב: "רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר/ וְהִיא עוֹלָה בִּשְלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶת/ וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר".
השיר היפהפה העניק השראה לתערוכה חדשה של הציירת הירושלמית סילביה בר־עם, המוצגת בימים אלו בגלריה רוטשילד בתל אביב. בר־עם, ציירת ישראלית מוערכת, ילידת ארגנטינה, מוכרת בזכות ציוריה ורישומיה המופלאים, המשלבים בין הפשטה לריאליזם, בין דמיון למציאות ובין ערפל לאור. היא מתמקדת בציורי נוף טבעי ואורבני, ולוכדת במכחולה את הקסם והיופי העצורים בהם.
במהלך השנתיים של משבר הקורונה, ניצבה בר־עם מול כן הציור בבדידות מוחלטת, תחת שמש קופחת או בקור מקפיא, ברחובותיה של שכונת נחלת־אחים הירושלמית ובשכונת פלורנטין התל־אביבית, נראית־לא־נראית ומתמזגת עם השכונה. בציוריה נשמעים הקולות הבוקעים מתוך קירות הבתים ומהטיח המתקלף, מהסדקים שבקירות ומהמרפסות הישנות. והכול עטוף באור רך הממיס את הדימויים ומעניק להם נופך קסום ומיסטי.
במכתב ששיגר לאמנית, היטיב ד"ר גדעון עפרת לתאר את האווירה הייחודית בציוריה: "האור זוהר על האבן והקיר, האור כאילו חושף הכל ומגלה, אלא שהאמת היא שהאור צורב הכל, מתיך את הכל ומותירנו עם מלוא תאוותנו בעיני רוחנו. והקולות? דומני שהקולות נאלמים מתחת לדומייה הגדולה, דומיית הקודש. חשבתי לי על כל הדברים הללו, וגם על הגוונים העכורים ה'מטויחים' ברב־שכבתיות כמי שנושאים מסר של הסתרה שבגילוי. אך ככל שהרביתי להרהר ברושם העמוק שהותירו בי ציורייך (שגם בצניעותם שבפורמט ובנושא יש משום תפילת יחיד), אני מעדיף לשתוק מול ציורייך".
חלק מן הרישומים בתערוכה מתארים פְנים של בית במבט מרוחק מן החוץ, כך שאצל הצופה נוצרת תחושת בדידות והתכנסות פנימה. בכל העבודות בולטת היעדרותן של דמויות אדם, עדות מצמררת לתחושות הפרישות והריחוק שכפתה עלינו הקורונה.
הנחת הצבע הראשונית מתרחשת בחוץ, באוויר החופשי, אולם עיקר העבודה נעשית בסטודיו. שם הקירות, הפתחים והחלונות זזים ומשנים צורה בתהליך מטמורפוזי, ומבטאים את נפש האמנית.
"תמיד זה מתחיל באהבה ממבט ראשון", אומרת בר־עם. "השוטטות בשטח מביאה אותי לגילוי מראות שהם לא בהכרח 'ציוריים'. דווקא בנוף העירוני המוזנח, זה שרוב בני האדם לא היו מתעכבים ומתלהבים ממנו, אני מוצאת השראה ומקום לצמוח. אבל זוהי רק התחלת התהליך. אני חוזרת לסטודיו עם מחברות סקיצה מלאות בניסויים, שבהם בחנתי קומפוזיציה, זוויות מבט, מפגש של מבנים ושל ירק. הסקיצות מהוות רפרנס בלבד של המקום, שכונה או פנים־חדר, שממנו אני בונה את המוטיבים. בתהליך העבודה על פני הבד, לוח העץ או הנייר, הכול משתנה".
בסטודיו היא מזיזה ומשנה, מסיבה ומסיטה, מעמעמת ומאירה, כפי שהיא רואה בעיני רוחה. היא מותחת את הגבול העדין שבין גילום המציאות החיצונית האותנטית על פני הבד, ובין הפנמתה בתודעת האמנית.
המכחול החליף את הכינור
תהליך העבודה על רישום או על ציור הוא ארוך, לעיתים מייגע. מדובר בעבודה של שעות רבות ורצופות, ימים שלמים ולעיתים חודשים. בר־עם מספרת כי שעות ספורות לפני פתיחת התערוכה היא עדיין ניצבה מול חלק מן הציורים והרישומים, מעמעמת כתם צבע, מדגישה בעדינות קו או צורה.
את מקורם של כוח הרצון, ההתמדה והנכונות להתמודד עם בעיות שצצות לאורך היצירה, מזהה בר־עם בשנות ילדותה בארגנטינה, כאשר אביה, תעשיין וכנר חובב, ייעד אותה ואת אחיותיה לקריירה בתחום המוזיקה. "עוד לפני שנולדתי, אבי ייעד אותי להיות כנרית. הוא חשב שזה אידיאלי עבורי ועבור אחיותיי לפתח קריירה במוזיקה, וכיוון אותנו להעמיק במוזיקה קאמרית. הכלי שנבחר עבורי היה כינור, לאחותי הבכורה פסנתר, ולאמצעית – צ'לו. כך יצרנו את הטריו, ובנינו לנו רפרטואר שאותו ניגַנו בקונצרטים ובתחרויות ברחבי ארגנטינה ומחוצה לה".
על אף ההתמסרות של בר־עם לתחום הנגינה, דווקא חיידק הציור הוא שפעפע בה ולא נתן לה מנוח. היא החלה לצייר בסתר רישומים רבים, שאותם החביאה מתחת למיטתה. בשל מחסור בחומרים מצאה עצמה מציירת על חלקים אחוריים של לוחות שנה ועל חומרים מזדמנים אחרים. בנערותה החלה להשתתף בחוגי ציור, אך משאביה העיקריים היו נתונים עדיין למוזיקה.
כשהייתה בת 16 החליטו הוריה לעלות ארצה, גם בשל חששם מהתבוללות. בר־עם נרשמה ללימודים באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב, ונראה היה שעתידה המוזיקלי סלול וחתום. נקודת המפנה התרחשה בעקבות ניתוח מורכב, שאילץ אותה לחשב מסלול מחדש. ההחלמה הארוכה, אשר לוותה בסיבוכים רפואיים, הולידה בה את הצורך לשנות כיוון ולעסוק רק במה שליבה חפץ. הצלקת והכאבים העזים באזור בית החזה, שמנעו ממנה לנגן בכינור, חיזקו את החלטתה לנטוש את המוזיקה ולעבור לציור. היא נרשמה ללימודים במכון אבני התל־אביבי, ולמדה שם אצל אמנים ישראלים בולטים ובהם אביגדור סטימצקי, יעקב וכסלר ורפי לביא.
הקשר בין מוזיקה לציור הוא עתיק יומין, ומופיע כבר בכתביהם של אמני הרנסנס. וסילי קנדינסקי, חלוץ האמנות האבסטרקטית במאה העשרים, שאף למזג בין שתי האמנויות המרכזיות הללו. בתיאוריה שפיתח הוא הקביל בין צבעים לצלילים מוזיקליים, והעניק לכל גוון צליל ספציפי וכלי נגינה. ההיכרות העמוקה של בר־עם עם המאפיינים המוזיקליים – צליל, קומפוזיציה, טונליות והרמוניה – תרמה ליכולות הציור והרישום שלה, שתורגמו על ידה לאמצעים חזותיים של חלל, צורה, אור וצבע.
"יש קצב בתהליך הציור", אומרת בר־עם. "מניחים את המכחול על משטח הבד או העץ, ומווסתים את המהירות של הנעת המכחול. הוא נע וזז על פני המשטח, וזה מקצב. עובדים כל הזמן עם מקצבים שונים. בדחיפות וברצף, ואז להירגע ולעבוד לאט. גם האור ביצירה שלי דומה לערך שנותנים להפסקות בביצוע מוזיקלי. להפסקה של הצליל ולאורך שלה יש ערך בפני עצמו. בציור יש כתמי צבע, וההפסקות הן נקודות האור".
זיקתה לעולם המוזיקה נשתמרה גם בעקבות נישואיה לאברהם בר־עם, יליד שווייץ ופסנתרן מחונן. הם נפגשו בעת לימודיהם באקדמיה למוזיקה. שני הסטודנטים הצעירים קבעו לנגן יחד סונטה של שוברט ושם ניצתה האהבה. לאחר נישואיהם החלה סילביה לפתח קריירה של ציירת צעירה ומבטיחה, והציגה שתי תערוכות יחיד בבית האמנים בירושלים. היא התמקדה בסגנון מופשט, אבסטרקט אך הרגישה שמשהו חסר. פגישה עם הצייר הנודע אביגדור אריכא גרמה לה ליצור מפנה חד לעבר הריאליזם. הצייר ישראל הרשברג הדריך וליווה אותה במעבר הזה, ועם השנים פיתחה בר־עם סגנון אישי וייחודי משל עצמה.
נדמה היה שדרכה של בר־עם סלולה, אלא שתלאות החיים העמידו אותה בפני אתגר כביר. למשפחת בר־עם נולדו ארבעה ילדים, בהן שתי בנות עם צרכים מיוחדים, שגידולן היה משימה סבוכה וכבדה. בר־עם מיקמה את הסטודיו שלה בתוך חדר קטן בביתם שברובע היהודי, ותמרנה בין המציאות היומיומית התובענית ובין האמנות. דווקא מתוך הקושי, היא התמסרה לציור ביתר שאת.
לאחר נישואיה החלה בר־עם לשמור מצוות, בעקבות בעלה שחזר בתשובה. היא מתעקשת שאין לכך השפעה ישירה על עבודותיה, אך קשה להתעלם מהאווירה המיסטית, ואולי אף דתית, המלווה את רישומיה וציוריה, לא רק בתיאור נופים אלא גם בטבע דומם.
בציוריה וברישומיה מצליחה בר־עם לתעד את האור המבליח מתוך מראות היומיום ועוטף את העיר. היא לוכדת את היופי, השקט והמסתורין החבויים בעומק מושאי יצירתה, ומעלה אותם אל פני השטח. ציוריה נובעים מתוך קשב פנימי, ענווה ורגישות, ומזמינים להתבוננות ממושכת ואולי אף מדיטטיבית. למי שייענה להזמנה, צפויה חוויה אסתטית ורוחנית.
