במנשר יחסי הציבור ל"העיר הערפילית", ספרו האחרון של הסופר הספרדי המנוח קרלוס רואיס סאפון, נכתב שהוא "הסופר הספרדי הנקרא ביותר בעולם אחרי סרוונטס". בתור שכזה, אולי לא מפתיע שרואיס סאפון מקדיש את "הנסיך מפרנסוס", אחד מסיפורי הקובץ, לסרוונטס עצמו. הוא מספר שם על נסיעה דון־קישוטית של היוצר המהולל לאיטליה. במציאות, סרוונטס אכן נסע לשם במאה ה־16, כנראה כדי להתחמק ממעצר לאחר שפצע את יריבו בדו־קרב; ברומא הוא אף הפך לעוזרו של הקרדינל.
אבל בסיפור של רואיס סאפון, סרוונטס נוסע לרומא למטרה אחרת: לחלץ משם את פרנצ'סקה היפהפייה, השבויה בארמון חלומות שהפך לארמון סיוטים. סרוונטס הצעיר, לפי העלילה, מצליח במשימת החילוץ של פרנצ'סקה, מושא הערצתם של אמנים שחלמו לצייר את דיוקנה ולהפוך אותה לסוג של מונה ליזה, וכותב על חייה הדרמטיים מחזה בשם "משורר בגיהינום", בתקווה לזכות בתהילה. כידוע, זו באה לו לבסוף רק בגיל מבוגר יותר ובזכות יצירתו האלמותית "דון קישוט איש למנשה". לטעמי מומלץ מאוד להכיר את כתיבתו של רואיס סאפון, אבל כדאי להתחיל עם "צלה של הרוח" ולא עם הספר הזה.
תהילתו של רואיס סאפון (2020-1964), יליד ברצלונה, שעשה את מיטב שנותיו כיוצר בלוס־אנג'לס, באה לו בזכות הרומן "צלה של הרוח" (2001), יצירה שמלבלבת בעשרות שפות מתורגמות והקנתה לו מוניטין עולמיים. "צלה של הרוח" היא יצירה העוסקת בשילוב מיוחד שבין עולם האגדה למאגיה. היא מתרחשת בברצלונה שלאחר מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה, וגיבורה הוא נער שאביו לוקח אותו לביקור בבית קברות לספרים נשכחים, מעין ספרייה סודית המכילה ספרים שאינם נקראים עוד. הנער בוחר לקרוא רומן מתח אפל ומסתורי בשם "צלה של הרוח", שכתב סופר אלמוני. הרומן זכה לספרי המשך כמו "משחקו של המלאך", העוסק אף הוא במעשה היצירה, ובו סופר צעיר מקבל הצעה לכתוב ספר עבור אלמוני תמורת סכום עתק. "אסיר השמים" הוא הספר השלישי בסדרה.
רואיס סאפון ראה בפרסום קובץ הסיפורים מעין הוקרה לקוראיו שהלכו עמו מאז "צלה של הרוח". בדבר המו"לית הספרדייה נטען ש"העיר הערפילית" הוא הרחבה של העולם הספרותי של בית הקברות לספרים נשכחים. היא צודקת בכך ש"התמות, המוטיבים והאווירה האופפת את הסיפורים יהיו מוכרים לקוראי הסאגה", אך "צלה של הרוח" מטיל ללא ספק צל ארוך על "העיר הערפילית", ואף מכסה אותה לפרקים בערפל די כבד.
בעקבות בורחס והמינגוויי
"העיר הערפילית" היא ברצלונה. ממרחקי לוס־אנג'לס, שאליה עקר בגיל 29, כתב סאפון על ברצלונה שאליה התגעגע. זו לא הייתה ברצלונה שהכיר, אלא ברצלונה של העבר הרחוק (המאה ה־15, כמו בסיפור "ורד האש", או המאה ה־16 כמו בסיפור על סרוונטס) והקרוב יותר (המאה העשרים כמו במקרה של האדריכל המפורסם גאודי), אך גם כך אפשר היה להעניק לקובץ את כותרת המשנה "ברצלונאים", על משקל "דבלינאים" של ג'יימס ג'ויס.
כמו ב"צלה של הרוח", גם חלק מהעלילות ב"העיר הערפילית" מתרחשות לאחר ימי מלחמת האזרחים בספרד. הסיפור הטוב בקובץ, המתאר את האווירה הזו, הוא "גברים באפור". בעוד שבכמה מהסיפורים האחרים בקובץ ניכרת השפעתו של חורחה לואיס בורחס וספריית בבל שלו (למשל ב"ורד האש", שבו נכתב: "במשך חודשים עבד אדמונד דה לונה על התוכנית של מבוך הספרים הגדול… אז הבין ש… בניית הספרייה המדהימה היא שתבטיח לו חיי נצח"), "גברים באפור" מזכיר במשהו ברוחו את "הרוצחים", סיפורו המפורסם של ארנסט המינגוויי. סיפורו של המינגוויי עוסק במתאגרף השבדי אולה אנדרסון, הממתין בחדרו בפנסיון לשני רוצחים שיבואו לחסלו, ואף שמזהירים אותו מפניהם הוא אינו מנסה להימלט. אצל רואיס סאפון מדובר ברוצח שכיר שמוטלת עליו משימת חיסול מטעם עוזרו של שר בכיר במשטר של פרנקו.
האיש שאותו הוא מתבקש לחסל הוא דווקא מורו ורבו, רוצח שכיר אחר בשם רוברטו סנבריה, שיצא נגד מערכת המשפט של המשטר הדרקוני החדש, וזה שלימד אותו את מלאכת האמנות של החיסולים. "להרוג זה צורך, אבל לרצוח זו אמנות", אומר לו סנבריה, המעיד על עצמו שהוא "מקצוען בעל עקרונות". למען ביצוע המשימה חוזר גיבור הסיפור לברצלונה לאחר היעדרות של שלוש שנים, והולך לאיבוד ברחובותיה, "באלמוניות האפרורית הנוחה שבה רוצחים, מקצוענים או סתם חובבים נראים כרואי חשבון מכובדים". קורבנו המיועד, סנבריה, יודע שיומו מתקרב, וכמו המתאגרף בסיפור של המינגוויי, הוא מחכה לכך בהשלמה סטואית. "אני שמח שזה אתה", הוא אומר לתלמידו שבא להורגו באפלולית של תיאטרון צללים, ואף מלווה אותו למלונו העלוב וחוסך לו את העבודה. הסצנה במלון מושפעת אף היא מן הסתם מהמינגוויי, אך לא מדובר בניסיון חיקוי של המינגוויי אלא בסיפור המצליח להעמיד עולם אמין משלו.
"גברים באפור" מסביר את סוד הצלחתו של רואיס סאפון: שילוב של מאגיה, מסתורין ואופל עם כתיבה וירטואוזית. בסיפורים האחרים הקסם עדיין עובד, אם כי במנות קטנות יותר, אולי משום שהמרקחת של השיקוי המאגי לא תמיד מצליחה לפעול. הסיפור "גאודי במנהטן" עוסק אף הוא בתלמיד ורבו, אם כי הפעם בעולם האדריכלות ולא בעולם הפשע. לאחר מותו של אנטוני גאודי, האדריכל הקטלאני שניסה לצאת נגד חוקי הגיאומטריה, נמצאו תוכניות שנטש לבניית גורד שחקים בניו־יורק, תוכניות ששימשו בהמשך בסיס להצעה לבניית המגדל שיחליף את מגדלי התאומים.
רואיס סאפון רוקח מהאנקדוטה ההיסטורית הזאת סיפור, ובו גאודי נוסע לניו־יורק יחד עם סטודנט צעיר לאדריכלות המשמש כמתורגמן. הוא מוזמן לשם על ידי איל הון מסתורי כדי לבנות גורד שחקים בלב מנהטן, בתמורה לכך שאיל ההון יאות לממן את השלמת בנייתה של הסגרדה פמיליה, הכנסייה הבלתי גמורה של גאודי. הסיפור מייצר עניין, אך נדמה שגם הוא לא הושלם כראוי, ממש כמו הכנסייה של גאודי.
"לא היצירה הזו"
"מעשיית חג המולד" עוסק גם הוא בדמותו של מיליונר אקסצנטרי שחי במרומי צריח מסתורי המשקיף על ברצלונה. באמצעות משרתת עיוורת הוא נוהג להזמין מדי יום יריב לא מוכר למשחק שחמט קבוע. המיליונר מתחייב בפני יריבו שאם יצליח לנצח אותו הוא ימסור לו את כל הונו, אך אם האורח יפסיד יהיה עליו למכור לו את נשמתו. לאחר סדרת ניצחונות אינסופית, מגיע ההפסד הבלתי נמנע. הסיום האלגי, המתאר את המשרתת העיוורת ממשיכה לשוטט בחשכה ברחובות ברצלונה, בחיפוש תמידי אחרי הקורבן הבא למשחק השחמט, מעניק נופך מסתורי נוסף לסיפור.
"בלאנקה והפרידה לשלום" מתאר ילד בן שמונה הקונה את לבה של ילדה המבוגרת ממנו בשנה, בזכות הסיפורים המופלאים שהוא מספר לה. שם הילד הוא דויד מרטין, שהוא גם שמו של גיבור הרומן "משחקו של המלאך", צעיר דל אמצעים החולם מילדות להיות סופר. דווקא הבחירה בשם של גיבור המהווה מחווה לרומן ההוא, מחלישה מעט את הסיפור ולא מעניקה לו חיים משל עצמו.
בעוד שבספריו הקודמים של רואיס סאפון, ההשפעות של סרוונטס, בורחס ואחרים הוטמעו טוב יותר, כאן, כמדומה, הן בולטות יותר לעין, ולא בהכרח לטובה. מדובר בטקסטים קצרים, המתאפיינים אמנם כתמיד בסגנון בארוקי עשיר וייחודי שנע בין הזיה לתעתוע, תוך שימוש בדימויים חד־פעמיים – אבל בחלק מהמקרים עלילתם חסרת עומק, והם אף בוסריים מדי ומאפיינים יותר את כתיבתו של סופר בראשית צעדיו מאשר את זו של סופר מיומן.
במהלך הקריאה חשבתי לעצמי שהסגנון ברובו משובח (אם כי לא פעם סובל מנפילות של קלישאות כמו "האהבה היחידה שידעתי בחיי"), האגדה לכאורה מסוגננת, האווירה גותית, אבל מה באשר לתוכן? אני מתכוון, למשל, לסיפור חסר פואנטה כמו "אשת הערפילים", או סיפור קלוש כמו "אפוקליפסה בעוד דקותיים". מוטב היה לוותר על פרסומם למען זכרו של רואיס סאפון, שבספריו הטובים ידע בהחלט להפוך את הקיטש לאמנות. בסיפורים הפחות טובים בקובץ הנוכחי, הקיטש הוא קיטש ותו לא.
ב"הנסיך מפרנסוס" אומר המו"ל לסרוונטס הצעיר, לאחר שהוא קורא את המחזה שלו: "יום אחד תכתוב יצירת מופת, אבל זו לא היצירה הזו" (106). הדברים הללו, שהיו נכונים ליצירת הביכורים של סרוונטס, נכונים במידה מסוימת דווקא ליצירתו האחרונה של רואיס סאפון.
