בשקט־בשקט ומתחת לרדאר נרשמה היסטוריה בספורט הישראלי לאחרונה כאשר רוח השם גורדון, צעיר בן 19 מזכרון־יעקב, הפך לגבר הישראלי הראשון שזוכה בתואר אלוף העולם באגרוף תאילנדי – לאחר שנילי בלאק עשתה זאת בעבר ארבע פעמים ברציפות בתחרויות הנשים. גורדון, שמתחרה בדרגת משקל עד 57 קילוגרם, הוכתר גם למתאגרף השנה מטעם האיגוד הבינלאומי לאגרוף תאילנדי. בגמר האליפות, שהתקיימה בבנגקוק, הוא ניצח יריב מאפגניסטן לאחר שניצח בשלבים המוקדמים יריבים מטורקיה, צרפת וספרד.
"זכייה בתואר העולמי הייתה חלום בשבילי מאז שהייתי ילד, ובמשך שנים עקבתי אחרי האלופים והניצחונות שלהם בגילים הצעירים", אומר גורדון. "בגיל נוער הייתי במרחק נגיעה כשזכיתי בסגנות אליפות העולם, אבל המטרה תמיד הייתה לזכות בתואר לבוגרים ולשם כיוונתי. כשהגעתי לתחרות גיליתי לצידי לוחמים שהכרתי מאז ילדותי, ומאוד התרגשתי שאני משתתף איתם באותה רמה ותחרות".
גורדון זכה בתואר באופן מרשים, אבל מספר שהדרך לשם לא הייתה פשוטה כלל. "בקרב הראשון ניצחתי יריב טורקי באופן דומיננטי, אבל רגע לפני סיום הקרב הוא בעט לי לפנים ונפתחה לי השפה. ידעתי שנפצעתי אבל לא באיזו חומרה, אבל אחרי הקרב, כשראיתי את הפרצוף של המאמן שלי אלכס דר, הבנתי שזו בעיה ושיש סיכוי שהשופטים יפסלו אותי מלהמשיך בתחרות. הייתי מודאג מאוד, אז נסענו לבית חולים וביקשתי מהרופא שיתפור אותי רק מהצד הפנימי כדי שהשופטים לא יראו. זה עזר לי לעבור את הביקורת שלהם, אבל כל נגיעה קטנה פתחה את השפה שוב. אז אחרי כל קרב חזרתי לבית חולים לאותו רופא, שתפר את השפה שלי שוב ושוב".
התחרות נמשכה כשמונה ימים, ואחרי כל קרב גורדון קיבל יום מנוחה. "בימים האלה שכבתי בחדר בלי לזוז עם קרח על הרגליים ומשחות על הגוף, קיבלתי עיסויים וניסיתי להתאושש לקראת היום הבא. היו רגעים במהלך השבוע הזה שאמרתי לעצמי שאולי כדאי שהשופטים כן יפסלו אותי, כי זה היה סבל גדול. אגרוף תאילנדי זה ספורט ברוטאלי מאוד ביחס לאומנויות לחימה אחרות – אתה מרגיש כל מכה. סבלתי מזיהום ומכאבים בשפה, אחרי רבע הגמר היה חשש לסדק בקרסול ולא יכולתי לדרוך עליו, וכל מה שיכולתי לעשות זה לשים קרח ולהתפלל שזה ישתפר. כשחזרתי לבית החולים לפני הגמר, הרופא אמר שהשפה כבר במצב ממש גרוע ושהוא חייב לתפור הפעם כמו שצריך, אבל הצלחתי לשכנע אותו עוד פעם אחת לעשות רק תפירה חלקית".
יש אנשים שיקראו את התיאורים האלה ויתקשו להבין למה הסכמת בכלל לעבור סבל כזה.
"כי זה ספורט שיש בו הרבה יותר מרכיבים מאשר רק אלימות, וטעם הניצחון היה מתוק מאוד. אתה נוסע בעולם, מתאמן, מתחרה, מכיר תרבויות חדשות ואנשים וזה בונה אותך להיות אדם חזק יותר, רגוע עם ביטחון עצמי. זה הרבה מעבר למכות".
ועדיין, יש סיכון גדול לפציעה חמורה.
"באליפות ראיתי אנשים כמו אחרי מלחמה. היה מישהו שנזקק לכיסא גלגלים, אחד היה על קביים, אחר היה עם פנים חבושות. אני מודע לאפשרות שאיפצע באופן חמור, אבל כשאני על המזרון אני נותן הכול כדי לנצח, ואולי אחר כך אצטרך לעבור הליך רפואי או ניתוח פלסטי. כדי להצליח, אתה חייב להיות מסור באופן מלא, ולמזלי באליפות הסביבה שלי תמכה בי, האמינה בי ונתנה לי את הכוח להמשיך ולרשום את ההישג הזה. רגע הזכייה היה משמח מאוד, עפתי לעננים".
* * *
לצידו של גורדון השתתף באליפות אחיו הצעיר, אהבת השם בן ה־17, המכונה אבשה ונחשב גם הוא לעילוי בתחום. גורדון הצעיר סיים במקום השלישי והמכובד באליפות העולם עד גיל 23 במשקל עד 60 קילוגרם. "חודש לפני התחרות זכיתי בסגנות אליפות אירופה, ויום לפני שהיא החלה חגגתי 17, כך שיכולתי להתמודד בקטגוריה הבוגרת יותר", הוא מספר. "בקרב הראשון ניצחתי יריב סיני, בקרב השני ניצחתי את אלוף אירופה מצרפת, בניצחון שהפתיע רבים. זה קרה במקביל לקרב של רוח ברבע הגמר מול יריב צרפתי, כשהמאמן שלנו אלכס, רץ בין המזרנים ועוזר לנו כמה שאפשר, ולשמחתי האסטרטגיה שלנו הובילה לניצחונות מרגשים מאוד".
האחים גורדון הם בניהם של עזריאל גורדון, שנפטר לפני כשנתיים, ושל חנינת השם, ויש להם עוד חמישה אחים עם שמות מקוריים כמו שלהם. אחיהם הבכור עוצמת השם, ואחותם שמחת השם בליבנו, גרים בבוסטון. הוא מנהל עסק עצמאי והיא לומדת את אומנויות הקרקס. תשורת השם גרה בירושלים ורצה מרתונים, אמון גורדון גר בזכרון־יעקב והוא מאמן אגרוף תאילנדי, וכיבדי־יה משלתי חי בברזיל ועוסק בענף אומנויות הלחימה המשולבות, MMA .
"אמא שלנו גדלה כנוצרייה בהונג־קונג, אבל כבר בגיל צעיר התחברה לתנ"ך והחלה לשמור שבת. בהונג־קונג היא עבדה כמדריכת כושר, בין השאר גם במכון של שחקן הקולנוע ג'קי צ'אן", מספר רוח השם. "אבא שלנו גדל בברוקלין, הוא עסק בהתעמלות ובפיתוח גוף, השתתף בתחרויות כושר שונות ובמקביל למד רפואה והיה כירופרקט. ההורים שלנו הכירו בעקבות מודעה בעיתון והקשר שלהם החל בהתכתבות. בשלב מסוים הוא נסע אליה, הם התאהבו והתחתנו תוך זמן קצר. הם חיו תקופה בהונג־קונג, עברו לתקופה ארוכה יותר בארצות הברית – שם נולדו שלושה מאחינו הגדולים – ואז הם עלו לארץ. בהמשך אמא התגיירה, והיא זו שדחפה לעלייה לארץ ולחזרה בתשובה".
במהלך שנות ה־90 התמקמה משפחת גורדון בשילה. כעת הם גרים בזכרון־יעקב. "הילדות שלי זכורה לי כרגועה ומהנה. כולם אצלנו למדו בחינוך ביתי עד גיל 13, אז בכל בוקר קמתי, ההורים הביאו חוברות, קראנו יחד, עשינו תרגילים ומדי פעם שלחו אותנו גם למורים פרטיים", נזכר אבשה. "בנוסף שלחו אותי לחוגים כמו קראטה, הוקי, קפוארה וכדורגל, ובזמן החופשי שלי יצאתי עם אחותי לטיולי טבע בסביבה. בשילה כולם הכירו את כולם והאווירה הייתה טובה מאוד".
גם לרוח השם יש הרבה זיכרונות מהילדות המיוחדת שלהם. "ההורים שלנו גידלו אותנו על דברים טבעיים – היינו טבעונים ונמנענו מתרופות רגילות. היום אם אני ממש זקוק לרפואה קונבנציונלית, למשל במהלך תחרות, אשתמש בה. אמא שלנו עובדת בחברה לשמנים טבעיים, ויטמינים ותוספי תזונה ועוזרת לנו עם כל מה שצריך", הוא מספר. "ספורט היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו ומאז שאני זוכר את עצמי, ההורים שלנו היו מתאמנים ועושים תרגילי כושר בבית. בשלב מסוים כיבדי־יה החל להתאמן באגרוּף תאילנדי בירושלים וזה נתן לי את המוטיבציה להתחיל להתאמן בבית, וכבר כשהייתי בן שש עשינו יחד אימוני כוח, רצנו ואהבנו את זה מאוד. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי שיהיו לי שרירים, אז השקעתי בזה זמן ועבודה".
בגיל עשר החל רוח השם להתאמן באגרוף תאילנדי באופן מסודר. "זה התחיל כחוג של פעם בשבוע ואחרי שנה הפך לשלוש פעמים בשבוע, כשאני כבר רעב להתאמן כל יום. בגיל 11 התחלתי להתחרות בארץ ושנה לאחר מכן התמודדתי בתחרויות בינלאומיות בעולם במסגרת נבחרת ישראל. הנסיעה הראשונה שלי הייתה לאליפות רוסיה הפתוחה וזו הייתה חוויה מטורפת, עם הרבה מתחרים קשוחים מאוד. בקרב הראשון פגשתי ילד רוסי חזק מאוד שניצח אותי, אבל נתן לי גם הרבה מוטיבציה להמשיך לעבוד קשה ולהגיע לשם שוב. בתיכון למדתי בירושלים והוספתי עוד יומיים של אימונים בתל־אביב, והכול הפך למקצועי יותר, וכבר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. כשהייתי בן 14 ניצחתי בקרב בינלאומי ראשון, וזמן קצר לאחר מכן זכיתי בתחרות ראשונה במסגרת גביע אירופה".
אהבת השם הצטרף במהרה לעיסוק של אחיו הגדולים. "העובדה שהם כבר התאמנו באופן מסודר גרמה לי לנדנד להורים שלי כל יום שישלחו גם אותי, וכשהייתי בן שמונה הם הסכימו", הוא מחייך. "שנה אחרי כן כבר התחלתי להתחרות, ובגיל 11 בתחרות הבינלאומית הראשונה שלי, שהתקיימה בטורקיה, זכיתי במדליית זהב בגביע אירופה. זו הייתה הרגשה נהדרת, גם לזכות וגם להוכיח למאמן שלי אז, שהיסס אם לשלוח אותי לתחרות, שאני ברמה המתאימה. ב־2018 ניצחתי שוב באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה ובסגנות אליפות העולם לבני 12".
רוח, איך הצלחת לשלב בין לימודים לנסיעות והאימונים?
"ביסודי היו פחות אימונים ורק אחרי בית ספר, ואם הייתה תחרות אז מקסימום נעדרתי שבוע, לא יותר מזה. בתיכון זה הפך לקצת מורכב יותר אבל אני לא הגעתי להישגים כמו של אבשה בגיל צעיר, לא הייתה לי התמיכה הכלכלית שיש לנו היום, והייתה גם קורונה שהשביתה הכול, וזה הוביל לכך שאשקיע יותר בלימודים ואוציא בגרות. כשאנחנו מדברים אני ממליץ לו להתאמן ולהתקדם כמה שאפשר כרגע, גם על חשבון הלימודים, אותם יוכל להשלים בהמשך".
מי עוזר לכם לממן את הפעילות שלכם?
"התאחדות אילת (התאחדות לספורט תחרותי לא אולימפי, ד"מ) עוזרת לנו עם תקציבים ונותנת לנו מלגות אחרי הישגים בתחרויות, ויש את העמותה שלנו במעלות־ תרשיחא שנותנת לנו תקציבים לצאת לתחרויות, למחנות אימונים, ציוד ומעטפת רפואית".
* * *
לאחרונה נפגשו כל האחים גורדון בארץ, לציון יום השנה השני למותו של אביהם עזריאל. "הפטירה שלו הייתה קשה מאוד לכולם, ועכשיו המטרה שלנו היא להמשיך את המורשת שלו. הוא שומר עלינו מלמעלה, אני מדבר איתו הרבה ומרגיש שהוא כל הזמן לידי, ובקרב גם אם אני מרגיש שאני עוד רגע מתעלף, אני מרגיש שהוא מכניס בי עוד כוח שאני לא שולט בו", מתאר רוח השם. "אבא היה איש חסד שטיפל באנשים מכל הלב, גם באמצע הלילה וגם אם לא היה להם כסף, ותמיד אמר שזו השליחות שלו בעולם הזה. הוא אהב לשיר ולרקוד ולהכניס אור של א־לוהים בכמה שיותר אנשים. הוא נתן לנו לבחור את הדרך שלנו, תמך בכל מה שבחרנו ותמיד היה שם בשבילנו".
בשנה האחרונה העבירו האחים גורדון, שמתאמנים באקדמיה לאגרוף תאילנדי במעלות, חלק גדול מהפעילות שלהם לבנגקוק. רוח השם גם עבר לגור שם באופן קבוע. "אלכס ואני הבנו שאין תחליף לאימונים שם ושזה המקום הכי טוב בשבילי להתקדם, עם המאמנים והלוחמים הכי טובים בעולם כולו. לאורך השנים נסעתי לתאילנד לתקופות קצרות, אבל הפעם טסתי עם חבר ועם לוחם נוסף מהמועדון לתקופה בלתי מוגבלת. בחודשים הראשונים גרנו בדירה במכון שבו אנחנו מתאמנים ואז שכרנו דירה אחרת. אני כבר רגיל לחיות בתאילנד וחוץ מגעגועים למשפחה, אני נהנה להיות שם".
אפשר לשמור על אורח חיים דתי בתאילנד?
"אני שומר על כשרות ועל שבת כמה שאפשר. זה חשוב לי מאוד אבל לפעמים הסיטואציה, בטח בתאילנד, פחות מאפשרת את זה. אני מניח תפילין, הולך לבית כנסת בשבתות ומאוד מחובר לעולם הזה ולקדוש ברוך הוא. האמונה נותנת לי הרבה כוח".
למה עוד אפשר לשאוף אחרי שזוכים באליפות העולם?
"הגשמת החלום רק נתנה לי טעם לעוד. לניצחון יש טעם ממכר ועכשיו אני מכוון למשחקי העולם, שיתקיימו בסין בעוד שנתיים. אני שואף גם להשתלב בסבב המקצועי של הענף, שיש בו חוקים קצת שונים ותחרויות עם פרסי כסף גדולים".
בניגוד לאחיו, לאבשה כבר יש תוכניות מעבר לאגרוף תאילנדי: "קודם כול אני רוצה לזכות באליפות העולם בבוגרים ובמשחקי העולם, ומשם להמשיך לכיוון סבב אומנויות הלחימה של ה־MMA וה־UFC ולהפוך לאלוף הישראלי הראשון אי פעם. הזכייה של רוח נתנה לי מוטיבציה להגיע לאותן התוצאות, ואני יודע שהוא רוצה להתקדם כמה שיותר כדי לדחוף גם אותי קדימה, כי יש בינינו תחרות בריאה. המטרה של שנינו היא לעשות דברים שאף אחד לא עשה לפנינו, להביא גאווה למדינה ולהראות לדור הבא שזה אפשרי ומה צריך להקריב כדי לגרום לזה לקרות".
אבשה, נתקלת פעם באנטישמיות בזמן הקרבות שלך?
"קרה לא פעם ששמענו אוהדים ממדינות ערב ביציע של תחרות שמקללים אותנו. בגביע העולם בטורקיה השתתפה גם הנבחרת הפלסטינית ושם נשמעו הרבה קריאות גזעניות כלפינו. באליפות העולם, אחרי שהפסדתי בחצי גמר, היריב הפקיסטני שלי סירב ללחוץ לי את היד וזרק לעברי כמה קללות – וזה הרגיז אותי, אפילו שאני בדרך כלל מתעלם מדברים כאלה. לאחר מעשה, הצוות שלו ניגש אליי והתנצל".
רוח, כמה אתה מאוכזב שאגרוף תאילנדי הוא לא ספורט אולימפי?
"העובדה שאגרוף תאילנדי לא מקבל חשיפה ראויה בארץ מפריעה לי יותר מכך שלא מדובר בספורט אולימפי. אני חושב שזה ספורט שלא מוערך מספיק, למרות הקושי הפיזי והמנטלי האדיר שצריך להשקיע בו כדי להצליח והסיכון הגבוה להיפצע. אני מקווה שהעובדה שעכשיו יש אלוף עולם ישראלי ראשון בענף תוביל עוד צעירים להצטרף ואני מקווה שנמשיך לתת להם השראה ולהביא תארים".
