אחרי אינספור דחיות, עיכובים, שינויי תסריט ושחקן ראשי שהסתבך שוב ושוב בפלילים, "הפלאש", שהוכרז עוד ב־2014, רואה סוף־סוף אור מקרנים. הסיפור מתחיל כשבארי אלן, הפלאש (עזרא מילר), מוצא דרך לגייס את מהירותו כדי לחזור בזמן ומחליט לנסות לחזור ליום הנוראי בחייו ולשנות את גורלם של הוריו – אמו נרצחה ואביו החף מפשע נמצא אשם ונידון למאסר עולם. אלא שבשל גורם לא צפוי בארי נתקע בשנת 2013, ביום שבו גרסתו הצעירה אמורה לקבל את כוחותיה. ואם זה לא מספיק, הוא גם מגלה שהתרגיל הקטן שעשה כדי להציל את הוריו שינה את ההווה וכעת הוא יצר עולם ללא גיבורי־על שיצילו אותו בעת צרה.
קשה להאמין, אבל למרות כל תלאות ההפקה, הבמאי אנדי מוסקייטי הצליח להוציא סרט מהנה מאוד. אומנם לא יצירת המופת שניסו למכור לנו במשך חודשים של הקרנות מקדימות, אבל בהחלט חוויה קולנועית מענגת שתשמח את מעריצי הזיכיון. סצנות האקשן מלהיבות ברובן, ההומור לא רע, עם כמה הברקות של ממש (במיוחד אם אתם ממעריצי "בחזרה לעתיד") ושלל הופעות האורח – חלקן מפתיעות לגמרי (אל דאגה, לא נספיילר), הופכות את הסרט למסיבת מולטיוורס אמיתית.
אבל מעל לכול חייבים לדבר על עזרא מילר, שהסרט הזה יושב על כתפיו. לא ממש התחברתי לפלאש בסרטים שבהם התארח עד כה. בזמן המסך המועט שלו הוא היה לא יותר מאתנחתא קומית והצטייר בעיקר כצעיר נלהב וקצת מביך שמנסה להצחיק, כמו ספיידרמן רק בלי הצ'ארם. אלא שהפעם, לא רק שהפוקוס עליו, הוא אף מופיע בתפקיד כפול ולראשונה ניתן להבין מה עבר לזאק סניידר בראש כשליהק אותו ל"ליגת הצדק". מילר מעביר היטב את הכאב של בארי שדוחף אותו להסתכן נוכח כל האזהרות, והוא מרשים במיוחד כבארי הצעיר שעובר מסע חניכה שלם – מנער היפראקטיבי וקצת מעצבן, דרך הפיכתו לגיבור חסר ניסיון שנדרש ללמוד מהן השלכות כוחותיו ועד להפנמת המחיר שכל גיבור חייב לשלם.
מי שעוד ראוי לאזכור הוא כמובן מייקל קיטון ששב לגלם את באטמן, 31 שנה לאחר שפשט את הגלימה, בטבעיות ועם המון כריזמה. בתור מי שגדל על צמד סרטי באטמן המופתיים של טים ברטון, המפגש המחודש עם הגרסה הזו של הדמות היא מתנה נפלאה. אומנם באטמן לא ממש זוכה כאן לפיתוח או מהלך דרמטי אבל הוא מקבל זמן מסך משמעותי עם הרבה אקשן, אז לא נהיה קטנוניים.
באופן מפתיע לסרט בסדר גודל כזה, דווקא האפקטים מאכזבים. במקרה הטוב הם עושים עבודה סבירה, אך בלא מעט סצנות מרכזיות, ובמיוחד בניסיון לייצר גרסאות דיגיטליות של דמויות אנושיות, התוצאה רחוקה מהסטנדרט הנדרש עד כדי הסחת דעת. כידוע, בשלב זה היקום הקולנועי הנוכחי של די־סי כבר בוטל סופית ובעוד שנתיים יצא לדרך אתחול עם גרסאות וליהוקים חדשים לדמויות. קצת אירוני שדווקא הפלאש הוא זה שהגיע למסיבה באיחור, אבל לכל הפחות הוא עוזר לסיים אותה בטוב טעם.
הפלאש ארה"ב 2023, בימוי: אנדי מוסקייטי, 144 ד'
