הפטנט די משומש. אדם מן היישוב מגלה פתאום שהוא נעשה חוזה עתידות. הוא חולם דברים בלתי־צפויים, ואז הם קורים. חיזוי העתיד הוא כמובן כר פורה להסתבכויות עלילתיות מוזרות, לפרדוקסים לוגיים סביב השאלה אם אפשר להתערב בעתיד שנחרץ, לשאלות מוסריות באשר למטרות הראויות לנצל למענן את הידע המוקדם, ולתפניות קומיות או טרגיות כיד הדמיון.
הספר שלפנינו, ספרו הראשון של שמואל דניאלס, לוקח את הפטנט הזה ומפתח את הפוטנציאלים שנמנו כאן בדרכים מקוריות־במידה ולאו דווקא מרחיקות לכת. כושר החיזוי של גיבורו מוגבל למה שמופיע בחלומותיו, כך שהוא אינו הופך לידעוני. הוא מסרב אפילו לרתום את כוחותיו למדע או למערכת הביטחון, וחוסם בכך התפתחויות עלילתיות שכנראה היו מרחיקות את המחבר ממטרתו. הניצול של כושר החיזוי לשם מטרות אישיות אינו חורג מהימור כספי באתר בינלאומי; וניצולו של הכישרון למטרות נאצלות – עידוד אדם שלקה במחלה ממאירה – נעשה דווקא כאשר החוזה שלנו מוסיף לתחזית שלו פריט שהמציא.
החידוש של דניאלס אינו בפטנט ובנגזרות העלילתיות והפילוסופיות שלו, אלא בבחירת הגיבורים וסביבתם. הוא יצר גיבור שחייו דומים, כפי שאפשר להתרשם מן המסופר בגב הספר, לחייו שלו, ואף מוכרים מקרוב לרבים מהקוראים הישראלים ובייחוד לרבים מקוראי עיתון זה. חוזה העתידות שלו, ה"נביא", הוא עורך דין ירושלמי בן ארבעים ומשהו, בן למגזר הדתי־ציוני, שדתיותו רופפת מצד אחד, אך עתירת ידע תלמודי מצד אחר; נהנתן כרוני שהוא וחבר מרעיו הקבוע מכורים למסעדות ולחופשות סקי, ועם זאת איש משפחה מסור ונאמן, גם אם עושה פרצופים.
על הברנש הזה נופלת הנבואה. זו לא באמת נבואה במובנה העיקרי. בספר שמשלב, באורח מוצלח יש לומר, עלילה, דחקוֹת, הרהורים תאולוגיים זריזים ומטעני ידע תלמודי, טיפה מוזר למצוא זיהוי בלעדי של נבואה עם חיזוי העתיד; שהרי נביאי ישראל לא עסקו בהגדת עתידות אלא בתיווך דבר האל לעם, בהטפת מוסר ובהשפעה ציבורית ופוליטית. אבל אפשר שזה לב העניין: הנביא שלנו, לץ המרבה במענות־לשון סרקסטיים מושחזים (אחד ממקורות ההנאה העיקריים בספר), לא רוצה להיות נביא במובן הציבורי של המונח. מבחינה זו כמוהו כאותו נביא "הכובש נבואתו", מהלכות יסודי התורה של הרמב"ם, המוזכר במוטו של הספר.
אומנם, הספר נוגע – בקלילות יתרה – בשאלות פוליטיות, חברתיות והיסטוריות. המחבר והגיבור כאחד בעלי תארים בהיסטוריה ובמשפטים. וכך, נסיעה לקיבוץ מוציאה מפי נביאנו ניתוח תמציתי נאה של הבעייתיות בהנפת כפל דגלים, ציוני וסוציאליסטי – וכנגדה, היתקלות בחרדי הנושא חנוכייה גדולה מעוררת אצלו מחשבות על האבסורד בכך שהחרדים מציינים את תקומת הממלכה החשמונאית המתייוונת אך לא את יום העצמאות. גם על צורת הקיום שלו עצמו, הדתית־פשרנית, מונפת חרב ביקורתו. איכשהו לנושאים שבהם עוסקת "נבואתו" ההתגלותית אין קשר לשאלות אלו.
עם כל נגיעותיו בהגות, בשאלות קיומיות ובענייני ציבור, הספר עשוי בצלמו של גיבורו, זה ש"נבואתו" נכפתה עליו: קליל במופגן, שוחר הנאות (הנאת הקורא, במקרה של הספר), מנפץ איסורים של תקינות פוליטית בהבל פה עולץ, ומשוכנע שכל הקטע הנבואי כבד עליו. זה ספר שאפשר להחזיק ראש איתו אפילו בשבת קיצית אחר הצוהריים, ואולי זה גם ייעודו.
