כשיערה קידר עלתה על טיסה לניו־יורק לפני קצת יותר מעשור, לא היה לה מושג שתערוכה אחת שהיא תראה שם תשנה את חייה. "המחשבות על רילוקיישן מטעם העבודה של בן זוגי תמיד היו על השולחן, ותמיד הדפתי אותן בטענה שיש לי עבודה כאן בארץ ואני לא רוצה לאבד מומנטום", היא מספרת. "ואז בביקור בניו־יורק ב־2011, הלכתי לראות תערוכה מדוברת של אלכסנדר מקווין (מעצב אופנה בריטי, נר"ק) במוזיאון המטרופוליטן, והיא השפיעה עליי באופן שלא דמיינתי. עמדתי שמונה שעות בתור כדי לחזות בפלא. כשנכנסתי אמרתי 'וואו, אוצר התערוכה הזו הוא ללא ספק האדם הכי בר־מזל בעולם'. זה היה באביב, בתקופה של מזג אוויר מהמם בניו־יורק, ויחד עם ההתרגשות מהתערוכה, הרגשתי חשמל באוויר. אמרתי לעצמי שבמחשבה שנייה אני עוברת לגור פה, עכשיו".
"אוצרות אופנה מלמדת אותנו המון על עצמנו ועל האנשים שמקיפים אותנו. יש אנשים שאופנה חשובה להם יותר ויש שפחות, אבל בשורה התחתונה כולנו מעבירים מסרים דרך הבגדים שלנו"
ההתרגשות הובילה את קידר לברר על לימודים בתחום האוצרות. "גיליתי להפתעתי שיש תוכנית ללימודי אוצרות אופנה בעיר. מיד ידעתי שמצאתי את הייעוד שלי".
היא בת 43, נולדה במושב רמות־ השבים וסיימה בהצטיינות לימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. מיד עם סיום לימודיה עבדה כמעצבת אופנה בקסטרו ועיצבה שמלות כלה במקביל לתחזוק בלוג עצמאי בשם "נקודות". בתפוח הגדול סיימה לימודי תואר שני באוניברסיטת ניו־יורק (NYU) ואז עבדה שנתיים במכון התלבושות של המט. "כל יום היה מרגש", היא מספרת. "בכל יום הייתה הפתעה חדשה, אף יום לא היה דומה לקודמו".
במסגרת ההתמחות היא פגשה גם את אנדרו בולטון, מאוצרי התערוכה מעוררת הקנאה של מקווין. "העבודה איתו הייתה התגשמות כל החלומות, זה היה גן עדן עלי אדמות. המפגש היה גם אירוע בפני עצמו: הוא אדם מעורר השראה, מאוד אדיב וסבלני, גם פרפקציוניסט שהזדמן לי לחזות בו מהצד – מתלבט, חושב, משנה, הופך שוב ושוב עד שהוא מרגיש שמשהו נכון ומדויק. במפגש הראשון הייתי צריכה להציג לו שמלה עתיקה שהוא ביקש לראות ואני זוכרת שניסיתי מאוד שלא ירעדו לי הידיים. בהמשך פתחתי תערוכת נעליים בניו־יורק והוא שלח לי מייל אישי כדי לאחל הצלחה".
ואכן, עם סיום ההתמחות פנתה קידר לעבודת האוצרות בעצמה, וההסבה התבררה כהצלחה כבירה: היא עומדת מאחורי שלוש תערוכות האופנה החשובות ביותר שהוצגו בישראל בשנים האחרונות, ונראה שכל דבר שהיא נוגעת בו הופך מיד לזהב. היא הביאה לישראל משב רוח מרענן ועשתה את מה שכולם פחדו לעשות לפניה – לדבר על אופנה באופן נועז ופתוח, להציג אותה במוזיאונים, ואפילו להכניס אליהם את כובע הטמבל הנשכח. בין השאר, היא חתומה על ההצלחות האחרונות של מוזיאון העיצוב בחולון: "הנשף", "אלבר אלבז: מפעל החלומות", ועוד. וגם מרצה במוסדות תרבות ומוזיאונים בעולם על הקשר הישיר שבין אופנה לתרבות, ועל האופן שדרכה אפשר ללמוד על שינויים ועל מהפכות לאורך ההיסטוריה.
קידר מסבירה שאוצרת אופנה היא מעין היסטוריונית, "אני מתמחה בהיסטוריה של עולם האופנה ומתמקדת בלבוש בהקשר החברתי, התרבותי והאמנותי. העבודה שלי ממלאת מאוד מבחינה יצירתית ויש גם הרבה עבודה פיזית ועבודה בידיים שאני אוהבת, כך שהעיצוב לא חסר לי. לפעמים הרצון לעצב מדגדג לי ואז אני מוצאת את עצמי חולמת לעצב תכשיטים, למשל".
באת מעולם העיצוב, מה היה חסר לך?
"אופנה מספרת סיפור. אולי לא כל פריט לבוש עושה את זה, אבל כשחוקרים ומבררים, מוצאים דברים נפלאים. וזו עבודת האוצרות. כשהבנתי שמעניינים אותי הסיפורים – התחלתי לרצות לספר על אופנה. זה כוח, לשאת את המקומות העמוקים של ההיסטוריה. אוצרות אופנה מלמדת אותנו המון על עצמנו ועל האנשים שמקיפים אותנו. יש אנשים שאופנה חשובה להם יותר ויש שפחות, אבל בשורה התחתונה כולנו מעבירים מסרים דרך הבגדים שלנו. אגב, בעבודה שלי אני גם יוצאת נגד התפיסה שאופנה היא דבר שטחי או שייך לנשים בלבד. זה ממש לא נכון. הבגדים הם הדרך שלנו לתקשר.
"הבגדים משרתים אותנו בשני כיוונים: מצד אחד כלפי חוץ – מה אנחנו רוצים שידעו עלינו, ומצד השני פנימה – זה משפיע על הנפש שלנו. כל מי שלבשה בגד יפה יודעת שכשהיא מרגישה טוב בתוך הבגד, זה יכול להשפיע עליה עמוקות. בגד יכול לשנות מצב רוח, יש לו כוח הרבה מעבר ללוּק כזה או אחר".
בואי נדבר קצת על התערוכות שאצרת. פחדת שהן לא יצליחו בארץ, שאין לזה קהל?
"כשאני הולכת על פרויקט, אני הולכת עליו בכל הכוח. 'מה אנשים יגידו' אלו רעשי רקע מבחינתי – אני מקשיבה לקול הפנימי שלי. כמובן שאני שמחה מאוד שאנשים באים ואוהבים, אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. אבל אני מראש טוטאלית, אז אני מתרכזת בעשייה ומתנתקת מרוב הדברים שמסביב. כל דבר שהשגתי היה מלווה ברכבת הרים. שום דבר לא בא בקלות".
התערוכה הראשונה שאצרה קידר הייתה "ז׳ה טם, רונית אלקבץ", שהוצגה במוזיאון העיצוב חולון. בגדיה של השחקנית הישראלית נחשפו לראשונה בתערוכה והוצגו על פני כל גלריות המוזיאון, בכ־30 סצנות שהורכבו מ־90 מערכות לבוש: תלבושות קולנוע, שמלות הוט קוטור, אביזרים ותכשיטים, ומדמות סט קולנוע חלומי המשלב בין בגדיה המקוריים של אלקבץ לעיצוב סט וסאונד, הקרנות וידאו ואביזרים שונים.
"שלומי, אח של רונית, נפגש איתי ורצה לעשות משהו עם הבגדים שלה, לשמר אותם", נזכרת קידר. "סיפרתי על כך למיה דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון, והיא נתנה לנו יד חופשית. העבודה על הפרויקט הייתה משנה חיים. שלומי לימד אותי המון על איך לגשת לנושא ואיך לספר סיפור. רונית האמינה שלבגדים יש נשמה ורוח. העבודה גם הייתה מורכבת כי זה עיסוק בפרידה, בחיים ובמוות ובפרטיות של אדם. למדתי מרונית איך לחלום ולדמיין את הדבר הכי טוב שאנחנו רוצים שיקרה, ומשם רק לעלות. היא הותירה אחריה עולם שלם ונצחי של דמויות, והופעות ציבוריות בלתי נשכחות – הארון שלה הוא ממש ארכיון היסטורי. היו בו מעל 500 פריטים, כולם מאורגנים בקפידה: עטופים בנייר משי, עם פתקיות המציינות מאין הם והיכן נלבשו. אפילו הנעליים היו בתוך שקיות הבד שלהן".
משם המשיכה קידר לתערוכת "הנשף" ב־2021 – ללא ספק התערוכה הכי מדוברת בשנים האחרונות. התערוכה הוקדשה לתעשיית האופנה העילית (הוט קוטור)הישראלית – מעצבי שמלות הערב והכלה. היא נפרשׂה על פני כל חללי מוזיאון העיצוב חולון, כללה כ־120 שמלות בעיצובים היסטוריים ועכשוויים וכ־50 אביזרים שטובי המעצבים בישראל הכינו במיוחד לתערוכה. "אחרי התערוכה של רונית לא הייתה שאלה אם תהיה תערוכה נוספת, השאלה הייתה מתי היא תהיה", היא מספרת. "המורכבות של 'הנשף' הייתה גדולה מכיוון שהיא תוכננה להיפתח רגע לפני הקורונה ואז הכול נדחה והיא נפתחה רק אחריה".
בזמן של משבר עולמי, כמו מגפת הקורונה, לא שאלת את עצמך את מי בכלל אופנה מעניינת עכשיו?
"זה מה שהיה מדהים: עבדתי על התערוכה במשך ארבע שנים והנושא היה אופנה ואסקפיזם. כשהצגתי את התערוכה ב־2018 אמרו לי מה זה אסקפיזם? אנשים לא יבינו. אבל אחרי 2020 לא הייתי צריכה לשכנע אף אחד בנושא, אלא רק לוודא שבאמת הלכנו מספיק רחוק.
"מעל פני השטח זו הייתה תערוכה וקצפת וצבעים, אבל כשמתחילים לקרוא את הסיפורים מבינים שיש מורכבות עמוקה לאסקפיזם. ומתי אנחנו רוצים לברוח מהמציאות? כשיש מגפות ואסונות. את זה בדיוק ההיסטוריה של האופנה מספרת לנו. בכל תקופה יש תגובת־נגד באופנה – ראו את זה ביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות החמישים, אז החלה החזרה לשמלות נשף ושמלות נפוחות. משברים תמיד הובילו לכך שאנשים רצו לחזור לחיות. אנשים היו זקוקים לתערוכה כזו".
התערוכה הבאה, "אלבר אלבז: מפעל החלומות", נפתחה ב־2022 ועסקה במעצב־העל אלבר אלבז. היא הגיעה באמצע שבר גדול בחברה הישראלית ועסקה בערכים, באהבת אדם ובקבלת האחר.
"האתגר הגדול היה לספר את הסיפור של אלבז, אחד ממעצבי האופנה הגדולים שהיו פה ולא רבים הכירו אותו", מספרת קידר. "עבור הקהל הישראלי התערוכה היא יותר היכרות עם האיש ועם תרומתו לעולם האופנה. הוא היה מוכר בעולם כולו: סלבריטאיות אהבו אותו, אנה וינטור קראה לו 'הגאון ששינה את ההיסטוריה של האופנה' אבל בישראל הוא לא קיבל את היחס הראוי. גם כי בכל פעם שהוא בא לביקור, הוא העדיף לבלות עם המשפחה שלו ולעשות מסיבת פיג'מות. כשהייתי סטודנטית בשנקר השם שלו נאמר במסדרונות ביראת כבוד. הוא ללא ספק היה הבוגר המפורסם ביותר של המחלקה שהיה לאחד מגדולי המעצבים בעולם האופנה במאה ה־20 וה־21. המעצב הראשון שירש את מקומו של איב סן־לורן האגדי והעפיל לפסגות הגבוהות ביותר.
"בתערוכת 'הנשף' הנושא היה אופנה ואסקפיזם. כשהצגתי את הרעיון ב־2018 אמרו לי, מה זה אסקפיזם? אנשים לא יבינו. אבל אחרי המגפה ב־2020 לא הייתי צריכה לשכנע אף אחד"
"הכוונה שלי הייתה שאנשים ייכנסו לתערוכה ויכירו לא רק את העשייה שלו, אלא כמה גדול האדם הזה היה בחיים, כמה הוא לא היסס לדבר על קשיים ונפילות למרות המעמד הגדול שאליו הגיע, ובעיקר להעביר את החוויה של אדם שאומר דע מאין באת ולאן אתה הולך. אנשים ביקשו להודות לי על שתערוכה כזו הוצגה, אמרו שהיא הגיעה בדיוק בזמן הנכון. זו גם הייתה תזכורת לזה שלפני שאתה מעצב גאון, אתה צריך להיות קודם כול בן אדם, וכזה בדיוק הוא היה".
הכרת אותו באופן אישי?
"כן, הוא עזר לי עם התערוכה של רונית אלקבץ. הם היו חברים קרובים. נפגשנו בניו־יורק והקלטתי את השיחה איתו. אני משמיעה אותה גם בהרצאות שאני נותנת על התערוכה, ומצמרר לשמוע אותו כל כך חי. אפרופו מעצבי אופנה ותפקידו של הבגד, הדבר שהיה הכי מזוהה איתו זה הפפיון שהוא תמיד ענד והמשקפיים העבים השחורים שלו".
איך קורה שדווקא מעצבי אופנה בסוף לובשים את הבגדים הכי ניטרליים? אם זה לגרפלד עם החליפות השחורות, או אושיות כמו אנה וינטור שלא מחליפות תספורת שנים – אנשים שמייצגים עבורנו את האופנה לא עושים שינויים מרחיקי לכת או לובשים בגדים צבעוניים.
"הם רוצים ליצור חיץ בינם לבין העיצובים שלהם. אני חושבת שקרל לגרפלד, אלבר אלבז, אנה וינטור, סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג הם כולם אנשים שיש להם מראה מזוהה מאוד, האלמנטים מאוד ברורים. אלה אנשים שקודם כול הגדירו לעצמם מי הם וביטאו את זה באמצעות אלמנטים מאוד פשוטים, שהופכים אותם לאייקון. ברגע שהם בונים לעצמם את החוקים האלו הם לא זזים מהם, וזה חוסך להם עוד החלטה במהלך היום. שימוש באלמנטים פשוטים כמו קארה ומשקפי שמש מצמצם להם את הבחירה. אתה כמעצב צריך להתמקד במי שלובש את הבגדים שלך, לא בעצמך"
"קרל לגרפלד, אנה וינטור (למעלה), סטיב ג'ובס (מימין) – אלה כולם אנשים שיש להם מראה מזוהה מאוד. קודם כול הם הגדירו לעצמם מי הם וביטאו את זה באמצעות אלמנטים פשוטים מאוד, ואלה הופכים אותם לאייקון"
בתור מומחית לעולם האופנה, לקידר יש לא רק ידע מעמיק על אינספור נושאים, אלא גם דעות מוצקות עליהם.
מה את חושבת על טרנד היוקרה השקטה, שעלה בעיקר סביב הסדרה "יורשים"?
"אני לא אוהבת אותו, כי יש בו משהו מתנשא. אני לא אוהבת כל דבר שיש בו הדרה, שאין אליו כניסה לאנשים מסוימים. אופנה צריכה להיות פתוחה בפני כולם – היא מסמלת חלומות ואת המקום שבו אנחנו יכולים להתקיים איך שאנחנו רוצים. ולפני הכול, יוקרה שקטה מסמלת בגדים שאי אפשר לקנות בחנויות רגילות. הם לא סתם יקרים, אלא עשויים מבדים מסוימים ונתפרים בצורה מסוימת וזה יושב לאנשים על התחושה שיש משהו שהם לא יכולים להשיג בכלל, ובמקביל זה הופך את הבגדים הפשוטים והיפים ללא מספיק טובים".
העיסוק באופנה גם מתחבר אצל קידר לשאלות של איקונוגרפיה. "מאז ומעולם היו אייקונים בעולם האופנה: תחשבי על הכוהן הגדול שהיה לבוש מסוים שייצג אותו והיה כל הזמן עסוק בלבוש. בכלל, בחברה היהודית יש הרבה עיסוק בבגדים, למשל עניין השעטנז, ואצל החרדים יש סדר מאוד מסוים של איך ומה לובשים. עצם העיסוק במה אדם לובש מספר סיפור: אנשים השתמשו בלבוש כדי לספר על האמונה הדתית שלהם, לעיתים הם היו צריכים להסתיר את האמונה שלהם ואז לבשו פריטים רק מתחת לבגדים. רק מזה אפשר להסיק כמה עמוקה המשמעות של בגד עבור בן אדם. ללבוש משהו מתחת לבגדים שרק אתה יודע שנמצא שם – זה מראה שלחפצים ובגדים יש כוח מאגי.
"ואם כבר מדברים על בגד ככלי להעברת מסרים, קחי לדוגמה מישהי כמו מארי אנטואנט, שהגיעה אל הארמון בצרפת והבינה שמסתכלים עליה כחסרת משמעות לחלוטין אז היא עושה מעשה – היא מתחילה ללבוש שמלות רחבות יותר ויותר ולהגביה את השיער שלה עוד ועוד כדי לתפוס נוכחות ובעיקר כדי שיתייחסו אליה. דוגמה אחרת היא קייט מידלטון, או המלכה אליזבת: המלכה נשענה על מסורת עתיקה של מלכים ומלכות שהשתמשו באופנה ככלי להעברת מסרים, כמו הצבע הסגול שהיה שמור רק למלוכה. גם אליזבת הראשונה השתמשה רבות בפנינים כדי להראות שהיא שולטת על הימים, ובתקופתה הפנינים היו יקרות יותר מיהלומים. יש ציור מאוד מפורסם שלה שבו היא לובשת שמלה שכשמסתכלים עליה מקרוב ניתן לראות שיש עליה עיניים ואוזניים, כל זאת כדי לספר לנתינים שהיא רואה ושומעת הכול.
בימים אלו היא עובדת על מיזמים נוספים שהיא לא יכולה להרחיב עליהם, אבל על אחד מהם, סודי פחות, היא מדברת בעיניים בורקות: "לי ולאורן ברזילי (סולן מופע הארנבות של דוקטור קספר, נר"ק) עלה הרעיון לעשות משהו יחד. שנים חלמתי להעביר הרצאה על אופנה וגיבורים ספרותיים, ובאוגוסט בפעם הראשונה נשתף פעולה על במת הקתדרה למופע 'לא לפי הספר'. בעצם כשהלכתי ללמוד עיצוב אופנה התלבטתי בין זה לבין ספרות – בצעירותי הייתי כותבת שירה, וספרות הייתה ממש העולם שלי. שנים רבות רציתי לחבר בין גיבורים ספרותיים לאופנה, ולמוזיקה שנוצרה בהשראתם.
"אז אורן יצר עיבודים ייחודיים לשירים מפורסמים ואת הערב ילווה וידאו־ארט ייחודי של האמנית והמאיירת גפן רפאלי ואמן הווידאו רינו אבידר. וזה סופר מרגש כי זה הכי מעניין לדעת איך הפכו וירג'יניה וולף ואוסקר ווילד לגיבורי אופנה, או באיזה סיפור נולדה השמלה הקטנה השחורה של אודרי הפבורן".
ועוד לא דיברנו על האוסף הפרטי שלך.
"נכון! יש לי אוסף של בערך 100 פריטי לבוש היסטוריים, בדגש על ההיסטוריה של הלבוש הנשי ומה הביגוד מספר לנו בהקשר של מעמד האישה – ממחוכים ועד קרינולינות, סיכות המאבק של הנשים במאה ה־19 לקבל את זכות ההצבעה, וגם אוסף של נעליים שנעות בין אופנה לאמנות. אצרתי שלוש תערוכות על נעליים ויש לי עניין גדול בהן". לסיום, אי אפשר בלי לדבר איתה על צריכת אופנה, וכמה משמח לגלות שהיא חושבת שזה ממש בסדר, במינונים מבוקרים. "לא צריך לקנות המון אלא לקנות מדויק, וחשוב גם להשקיע בבגדים לא זולים כי הם נשמרים בארון לאורך זמן. יש בגדים שאני מחזיקה כבר 15 שנים ושומרת עליהם באדיקות, דואגת לכבס אותם בדיוק לפי ההוראות. יש בגדים שההשקעה בהם שווה. אני חושבת שעדיף לקנות פחות ולקנות בגד אחד שישמש אותנו הרבה ולאורך זמן".
"בתערוכת 'הנשף' הנושא היה אופנה ואסקפיזם. כשהצגתי את הרעיון ב־2018 אמרו לי, מה זה אסקפיזם? אנשים לא יבינו. אבל אחרי המגפה ב־2020 לא הייתי צריכה לשכנע אף אחד"
