ארגון טרור יושב לפתחה של מדינה ריבונית כשרק גדר מפרידה בינו לבין תושביה. מעבר הגבול אינו יכול להציע הגנה מספקת וזרם קבוע של שוהים בלתי חוקיים מצליח לעבור את הגדרות. הארגון גם עושה שימוש במנהרות המאפשרות מעבר של בני אדם, נשק וסמים ומפעיל פיגועי התאבדות במרכזי אוכלוסיה כאמצעי לחימה לגיטימי. לאחר שנים של כשלונות המדינה בפתרון הבעיה, הובהר כי יש צורך בתגובה מסוג אחר. כזו המתקיימת בתחום האפור ומרשה לעצמה להעלים עין מהגבלות החוק והמוסר.
לא, זה אינו תקציר של יצירה מקומית חדשה העוסקת בסכסוך. זהו הנושא שמעסיק את "סיקאריו" המשובח של דני וילנב מ־ 2015 על מאבקה של ממשלת ארה"ב בקטרלי הסמים המקסיקניים וכעת ממשיך להתדיין בחלקו השני, המעט פחות מוצלח, "סיקאריו: הנקמה". לאחר שפיגוע התאבדות בהוראת הקרטלים הורג ופוצע עשרות תושבים בקנזס סיטי, מחליטה ממשלת ארה"ב להסיר את הכפפות. הסוכן המיוחד מאט גרייבר מגייס שוב את איש הצללים אלחנדרו (בניסיו דל טורו המצוין) ויחד הם חוטפים את בתו הצעירה של אחד מראשי הקרטלים במטרה להצית מלחמה פנימית.
התסריטאי טיילור שרידן ("סיקאריו", "באש ובמים", "רוחות קרות") שב להפגין את יכולתו ביצירת מערבונים מודרניים המתקיימים בספר – אותו שטח הפקר בשוליים המרוחקים בו החוק והמוסר מטשטשים לכדי אפור לא ברור. בעולם הזה קשה להבדיל בין טובים ורעים כשמקבלי ההחלטות בוושינגטון נוקטים לעיתים בטקטיקות זהות לאלו של מחוללי הטרור הנכלוליים והאכזריים בהם הם מבקשים להילחם. כשהאויב הניצב מולך כה נטול עכבות, האם כל דרך להצלת חיים היא לגיטימית? האם המטרה הצודקת מקדשת את האמצעים? ואם כן, כמה רחוק אפשר ללכת מבלי לאבד לגמרי את הדרך? הצגת השאלות הקשות היא ההישג הגדול של הסרט, רק חבל שהעלילה החדשה מעט מקרטעת, עם חורים וצירופי מקרים לא סבירים ופיתוח דמויות שרק מקלקל את ייחודן.
ב"סיקאריו", סוכנת האף־בי־איי בגילומה של אמילי בלאנט ייצגה את הצופים בקודים המוסריים הברורים שהביאה עימה כשמולה בלטו גרייבר הקר וחסר המעצורים ובמיוחד אלחנדרו, שסיפורו הטראגי שחרר אותו מכל קוד מוסרי בדרך להשגת נקמתו הצודקת בקרטלים. אבל בסיבוב הנוכחי הוחלט, ובצדק, שדמותה של בלאנט עשתה את שלה ושני הגברים קודמו לעמדות הראשיות. אלא שבמקום למצוא מישהו שיישא במקומה את קול המצפון, הנטל המוסרי הועבר אל כתפיהם של הגברים כשהוא מציף באור את צידם האפל.
התוצאה עגומה במיוחד ביחס לאלחנדרו שהפך מדמות אמביוולנטית המייצגת רע הכרחי, לעוד גיבור הוליוודי מוסרי ומיוסר. סוג של ג'ייסון בורן חביב אך משעמם. במקומו של וילנב מנצח הפעם על העניינים סטפנו סולימה האיטלקי, שזהו לו סרטו הגדול הראשון. כרגע, הוא עוד עסוק בעיקר בחיקוי סגנונו הקר ומבשר הרעות של וילנב, אבל הוא עושה זאת היטב ומגיש סרט ראוי גם אם פגום.
סיקאריו: הנקמה, ארה"ב 2018, במאי: סטפנו סולימה 122 ד', 3.5 כוכבים
