סרוגים > הדירה של יפעת והודיה
הדיירים: יפעת והודיה, אחר כך יפעת ואמיר.
את הדירה של הודיה ויפעת מסרוגים אפשר לזהות בשנייה: דירת שותפות קטנה וטיפוסית בלב הביצה הירושלמית בשכונת קטמון, שידעה אהבות ואכזבות. לכל אחת מהדיירות חדר משלה והמרחב הציבורי גדול ומרווח ומאפשר אירוח חברים לביצה.
עם התפתחות העלילה ונישואיהם של אמיר ויפעת, הופכת הדירה מדירת שותפות לדירתם של זוג צעיר, מה שנקרא ב"נסיבות משמחות".
"אם סרוגים היא סיפור על חבורה שהיא סוג של משפחה אלטרנטיבית, אז הדירה של הבנות היא ללא ספק הבית של המשפחה הזאת", אומר לייזי שפירא, יוצר הסדרה.
"זאת לא דירה סטודנטיאלית או ארעית אלא דירה חמה עם תחושה של בית. ארוחות שבת תמיד אצלם, סרט עם החבר'ה תמיד אצלם. כמו בדירה של מוניקה ורייצ'ל ב'חברים', חלק גדול מהאירועים מתרחשים שם ויפעת, כמו מוניקה, היא תמיד המארחת. כהוכחה לכך, זה הלוקיישן שנקבעו בו הכי הרבה ימי צילום בכל עונה – כשלושה שבועות במצטבר".
מילה מהמתווך, נועם בן–פורת, בעלים במשרד JLM Real Estate: קטמון הישנה – השכונה המבוקשת ובעלת האוכלוסייה המגוונת – מושכת אליה מחפשי דירות רבים, בהם סטודנטים, משפחות צעירות וותיקות וכן תושבי חוץ המחפשים סביבה קהילתית ונעימה לקבוע בה את ביתם. ביקוש זה מביא לעליית מחירי השכירות בשכונה ולמעשה פוגע בסטודנטים ובצעירים המחפשים דיור במחירים ריאליים, ולכן אנחנוו רואים לא מעט דירות שותפים. הערכתי לגובה השכירות לדירה הספציפית: 5,500-6,500₪
החיים זה לא הכול > הדירה של גדי ודפנה
הדיירים: גדי ודפנה נוימן.
מילה על השכונה: נאות אפקה היא אחת השכונות היקרות והמבוקשות בתל–אביב. בשכונה תמצאו מגדלים חדישים לצד בנייני דירות ותיקים. הדירה הבורגנית של גדי ודפנה היא במובן מסוים מראה לאיך נראה מעמד הביניים הישראלי בעשור הראשון של שנות האלפיים: פינת העבודה משותפת עם הסלון ועם פינת האוכל, מה שמאתגר את האפשרות של גדי התסריטאי לשבת בשקט ולכתוב את המערכונים שלו כשבכל רגע קורה משהו ומיקי מאיים להתפרץ פנימה ולקרוא "קרה אסון".
גם אם הקירות בדירה של גדי ודפנה היו יכולים לדבר, ספק אם הם היו מצליחים לעקוב אחר ההתפתחויות והקשרים בכל העונות. מאיר ובתיה, הוריו של גדי, הם אורחים קבועים. גדי ודפנה חיים ביחד ואז בנפרד דלת מול דלת, הם חוזרים ונפרדים, ובשלב מסוים גם משכירים למיקי ואורלי את הדירה.
שבאבניקים > הדירה של סבתא של לייזר
הדיירים: ארבעת השבאבניקים.
לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן / אלירן מלכה, יוצר הסדרה על הסודות מאחורי הקלעים
על פניו, הדבר הכי פשוט הוא לבחור לוקיישן לצילומים. למה דירה? כי ככה – כי אנשים גרים בדירות וגם הגיבורים גרים בדירה. ההיגיון קובע. אבל זה לא תמיד ככה. לפעמים בחירה של לוקיישן היא לאו דווקא ״המקום ההגיוני״ שהגיבור יהיה בו, אלא משהו אחר בכלל. הלוקיישן יכול להיות המצב הנפשי של הגיבור, השאיפות הנסתרות שלו או הדברים שהוא אף פעם לא השיג.
הדירה של סבתא של לייזר, הלוקיישן המרכזי של העונה השנייה, הייתה מראה לעולם הפנימי של השבאבניקים אחרי שהועפו מהישיבה, והם מחפשים את עצמם לראשונה בחוץ. הם מסתכלים על העולם, מבחינתם הוא גן משחקים אחד ענק, והדירה הזאת היא התגשמות כל החלומות הכי פרועים שלהם. דירה ענקית (ברמה של אגפים בתוך הדירה, כן?), שצופה על כל העיר העתיקה מסביב. זה המקום הכי טוב שממנו הגיבורים ירגישו מלכים (שלב א'), ואז ייכנסו לשאננות (שלב ב'), ואז יתחילו להתבלבל (שלב ג') – והנה, יש לנו סיפור.
הדירה (לקרוא לדבר הזה דירה קצת ממעיט מהחוויה של להיות שם, אני חייב להגיד), נמצאת באזור ממילא־וולדורף אסטוריה, ושייכת למשפחה שלא גרה בארץ. כחלק מההתאמה לסדרה, היא הייתה צריכה לעבור תהליך עיצוב מחדש כדי לספר סיפור אחר. תוך שבוע היינו צריכים לקחת דירה חדשה שכמעט לא גרו בה, ו״ליישן״ אותה. צחי רונן, המעצב האמנותי (שגם היה מדריך שלי בבני עקיבא והוא במקרה גיסי, אבל מי נכנס לפרטים) הוסיף עוד אמנות יהודית, עוד שטיחים, והמון עציצים – כדי להנכיח את הדמות של הסבתא שמעולם לא ראינו, אבל גרה בבית שנים רבות וכדי שנרגיש שמישהו באמת חי שם כל הזמן הזה. אלה דברים שלפעמים הצופה לא רואה בפעם ראשונה, אבל מנקרים לו במאחורה של הראש.
אחר כך הוספנו פרטים קטנים יותר ששימשו אותנו בהמשך: ארון וויסקי – כדי לחזק נהנתנות, ארון של יודאיקה ישנה עם אוסף חנוכיות נדיר – שהפך לכספומט שלהם, טלוויזיית ענק ישנה שבסוף אחד הפרקים תמצא את עצמה נופלת שמונה קומות למטה לרחוב (אל תשאלו, אבל אם כבר שאלתם: בנינו דגם טלוויזיה מחומר מוקצף בשביל השחקנים שהרימו אותו במשך פרק שלם למעלה ולמטה בחדר המדרגות. וכדי שלא ייראה שקל להם, הוספנו שקי חול. ״אין תהילה בלי זיעה״ נשמע לי שמישהו פעם אמר את המשפט הזה איפשהו).
בתוך הדירה הזאת הוספנו עוד החלטות בימוי שמעידות על אופי מסוים: למשל, אף שהדירה עם שמונה חדרים, מסיבה מוזרה הגיבורים דחוסים רק בחדר אחד, כאשר מישהו מהם אפילו ישן על הרצפה. הכי לא הגיוני, ואולי הכי כן: הם עזבו את הישיבה שבה גרו שנים בחדר אחד. החברות שלהם לא מכירה אפשרות אחרת.
הסלון מלא חלונות איפשר להכניס את הגיבורה הנוספת של הסדרה, ירושלים, כמעט לכל סצנה, כשמעבר לגיבורים הציצה העיר העתיקה. בעומק־בעומק, ירושלים היא המקום היחיד שבו יכולה הסדרה להתרחש.
סוגיית הנזקים הייתה קשוחה. בכל יום צילום נמצאים בדירה חמישים איש שלא מפסיקים לזוז ואין הפקה שמישהו לא שובר משהו בטעות. בדירה הזאת התשלום על כל טעות הצריך מכירה של כליה. כל חפץ היה יקר מאוד. הפחד מלשרוט את שולחן העץ הענק (שהגיע במנוף), להכתים איזה ציור יקר מאוד, או לשבור נברשת ריחף מעלינו. בסוף יצאנו עם סדק במרצפת אחת. סביר בהחלט.
בסוף, הייתה חוויה מיוחדת וחזקה. אלה היו השבועיים הראשונים של הצילומים, ותמיד השלב הזה הוא התקף חרדה אחד ארוך לכולם. כל התכנונים שנכתבו על הדפים במשך שנתיים מתנקזים לימי צילום דחוסים, וקצת כמו מבצע צבאי, יש מטרה להשיג. זאת הייתה תקופת הקורונה וצילמנו כשהרחובות היו ריקים לחלוטין. אף אחד מאיתנו לא ידע כמה זמן נצליח לצלם עד שמישהו יידבק ונעצור את הכול. אומנם שחקנים לרוב נוטים לברוח מלוקיישן בדקה שהצילומים מסתיימים, אבל הדירה הזאת הייתה לנו מפלט במשך שלושה שבועות. צילמנו שם, גרנו שם, עשינו חזרות, אכלנו, כתבנו דברים מחדש, עשינו שיחות ארוכות לתוך הלילה, הלכנו לישון, וקמנו לצלם עוד. במובן מסויים הדירה של הגיבורים באמת הייתה לבית זמני שלנו.
אני לא רוצה לשבור את הלב של השחקנים, אבל הדירה של העונה השלישית, ממש־ממש־ממש לא נראית ככה.
מילה מהמתווך נועם בן–פורת: דירת הפאר ממוקמת באזור הכי יוקרתי בעיר. שכונות ממילא וכפר דוד, טלביה ורחביה מאופיינות בדירות רבות שנמצאות בבעלותם של תושבי חוץ שמגיעים לארץ מספר פעמים בשנה (בעיקר לתקופות החגים). לכן הן למעשה עומדות ריקות במהלך רוב השנה ומכונות ״דירות רפאים״. חלקן מוצעות להשכרה לטווח קצר במחירים גבוהים מאוד.
רמזור > הדירה של מירי וטלי
הדיירים: מירי, טליה וירדנה.
שטיסל > הדירה של שולם
הדיירים: ר' שולם ובנו קיווע, שבהמשך יעבור דירה.
אחד הסודות של שטיסל הוא רמת הדיוק בכל ניואנס של הדמויות, בפרטי הלבוש, בטקסטים ובמחוות הקטנות שהן שפה בפני עצמה. וכך גם הדירה של משפחת שטיסל: הסלון שהוא גם פינת האוכל והמרחב המשותף שצר מלהכיל אבל בכל זאת יש בו מקום לכולם. המטבח הקטן והפשוט שמדברים בו לפעמים בכעס אבל לפעמים גם ללא מילים. המסדרון הקטן, המבואה שליד הדלת – בכולם יש געגוע וזיכרון ועדינות עד אין קץ ותחושה גדולה של פשטות וצניעות והסתפקות במועט, בלי שיחסר דבר. איך מצלמים סדרה לטלוויזיה בשכונה חרדית? שאלנו את אוהד דומב, יוצר ירושלמי ומנהל אתרי צילום לסדרות וסרטים:
"לפני למעלה מעשור לקראת צילומי העונה הראשונה של הסדרה קיימתי סיורי היכרות עם יוצריה בשכונות גאולה, מקור ברוך ומאה שערים. ההפקה הבינה מהר מאוד שלא נוכל לצלם בשכונות האלו בגלל התנגדות תושבים. לכן התחלתי לחפש לוקיישן באזור שכונת נחלאות לאורך רחוב בצלאל, שם הבנייה דומה מאוד לזו של גאולה. הבאתי את הבמאי והצלם לרחוב אליהו סלמן. הם אהבו את הבניין הראשון שהראיתי להם והבנו שעם תוספת תפאורה נכונה ושינוי שם הרחוב יש לנו את הבית של משפחת שטיסל. יצרתי קשר עם הדיירים – חלקם ותיקים וחלקם סטודנטים – ולאחר דין ודברים עם ועד הבית הוסכם לאשר את הצילומים ליום אחד. לשמחתי אחרי ששודרה העונה הראשונה, השכנים התלהבו ונהיו מעריצים של הסדרה, וככה אפשרו לנו לצלם גם בעונות הבאות את אותה כניסה לבניין שלא השתנה".
מילה מהמתווך נועם בן פורת: צביונה הייחודי של השכונה בא לידי ביטוי גם בשוק הדירות – יש ביקוש גבוה ומעט דירות להשכרה. הדירה צריכה להיות פרקטית ככל האפשר – בעדיפות לניצול השטח לחדרי שינה ומגורים. למרפסת סוכה יש חשיבות גבוהה. מקומות חניה פרטיים כמעט לא קיימים והדיירים מתבססים על מקום פנוי ברחוב. שכירות של דירה כזו נעה בין 6,500-7,000 ₪. מחיר שמפתיע גם אותי בכל פעם מחדש.
קרובים קרובים > הבניין של יורם, ליאורה, תיקי, אילן וחנה
הדיירים: יורם וליאורה ושלושת ילדיהם אביתר, אפרת ומולי
השכנים: אילן ותיקי ובתם גליה בקומה השלישית. דודה חנה – בקומה הראשונה
"קרובים קרובים" נחשבת קומדיית מצבים אבל במושגים נדל"ניים של היום היא כנראה תיחשב למדע בדיוני. בניין אחד ברחוב ויטק בלב תל־אביב, שהוא למעשה בניין סמוך לכיכר הבימה, מאכלס בשלוש קומותיו את בני המשפחה המורחבת: הדודה חנה בקומה הראשונה, האח יורם ואשתו ליאורה בקומה השנייה, האחות תיקי ובעלה אילן בקומה השלישית. אפשר לדמיין את האחיינים מתרוצצים בחדר המדרגות ברחוב התל־אביבי ונשלחים להשלים חלב וביצים מהדודים בקומה למעלה. אבל כמה מציאותי לגור בקומונה משפחתית בלב העיר? אם הסבתא לא הורישה לכם את הבניין בשלמותו לא תצליחו למצוא דבר כזה. וכל זה בלי לדבר על המחיר.
