אחרי שנים של חיפוש, מעבר בין מגזרים, אמונות ויבשות אריאל ויטמן חשב שהוא הגיע סוף־סוף אל המנוחה והנחלה. הוא השיג עמדת השפעה משמעותית בעולם התקשורת ומצא זוגיות טובה. אבל אז, בלי סימנים מקדימים, הוא החל להתעוור.
המסע של ויטמן (34) התחיל אי אז בכיתה ז', בספטמבר 2001, כשהוא גר בברוקלין ולמד בתלמוד תורה נחשב של חב"ד. באחד הימים, אחרי תפילת שחרית, ויטמן וחבריו הלכו לכיתה וחיכו לתחילת השיעור הראשון, אך כשהביטו החוצה הם שמו לב למשהו חריג. "היה עשן כבד באחד משני המגדלים הגבוהים באופק, אז נצמדנו מרותקים לחלונות. אחרי כמה דקות ראינו עוד פיצוץ, הפעם במגדל השני", הוא מספר. פתאום המלמד נכנס לכיתה, צעק "ביטול תורה", סגר את הווילונות, פתח את החומש והתחיל ללמד. "כולנו היינו במתח, רצינו לראות מה קורה בחוץ".
אחרי דקות ספורות נכנס מישהו לכיתה והכריז שכולם מתכנסים לאמירת תהילים. המלמד יצא ראשון מהכיתה ובאותו רגע זינקו כולם בחזרה לחלונות. "הסטנו את הווילונות, אבל כבר לא ראינו את המגדלים".
המקרה הזה היה אירוע מכונן בחייו של ויטמן. גם בשל הטרגדיה העצומה של פיגועי 11 בספטמבר, אך בעיקר בגלל אותם וילונות שסגר המלמד כדי להסתיר את העולם שבחוץ. מאז ויטמן נדר שלא לתת לאף אחד לסגור בפניו אף וילון.
ויטמן נולד לאם ישראלית ואב אמריקני וגדל בברוקלין יחד עם שני אחיו הקטנים. אמו, שהגיעה לשם כדי ללמוד רוקחות, התחברה לאנשי חב"ד שגרו בסביבה וחזרה בתשובה. בכיתה ה' הוא עבר לבית ספר של חב"ד, אך סבל מקשיי ריכוז וחוסר מנוחה. "לא הייתה לי שלווה פנימית. לא יכולתי לשבת בכיתה מהבוקר עד הלילה, אז עברתי מבית ספר לבית ספר".
בעיות המשמעת של ויטמן הלכו והצטברו. הוריו היו חסרי אונים, ובגיל 15 הוחלט על פתרון יצירתי: לשלוח אותו לישראל, שם ילמד במוסד של חב"ד. כשהגיע לארץ, סבתו מצד אמו הגיעה לקבל את פניו בשדה התעופה. מאותו יום התפתח ביניהם קשר מיוחד, כשבעשור האחרון לחייה נפגשו השניים לקפה מדי יום. "היינו החברים הכי טובים", אומר ויטמן ומספר כי סבתו, שהפכה לאחת הדמויות הכי קרובות אליו, הייתה מספרת לו סיפורים מחייה והוא היה מעדכן אותה בפוליטיקה ובחדשות היומיומיות. חודש אחד בלבד אחרי שהתחתן, היא הלכה לעולמה.
הוא גר בפנימיית הישיבה ברחובות ובסופי שבוע, כשכולם היו חוזרים לבתיהם, הוא היה מזמין את עצמו לחברים או נוסע לקרובי משפחה. "הייתה לי עברית קלוקלת עם מבטא כבד מאוד והייתי החוצניק היחיד, ילד במדינה זרה, בלי הורים".
בדומה לכל בתי הספר שבהם למד בעבר, גם בישיבה הזאת לא היו לימודי ליבה. אחרי שנה וחצי בהם לא הסתגל למסגרת, הוא עזב גם את הישיבה הזו. "התחלתי לחשוב מה לעשות. הייתי בן 16, יכולתי לחזור לארה"ב אבל יצא לי שם רע אז גם שם לא היו מוכנים לקבל אותי, מצד שני גם לא הייתי אחד שמסתדר ברחוב".
בסוף החליטה אמו לשכור עבורו דירה ושהוא ילמד לבגרות אקסטרנית. אך גם שם ויטמן לא מצא את עצמו. "הייתי נער אבוד, עד שיום אחד פגשתי עובד סוציאלי בשם משה שפיז. הוא אמר לי שאני צריך להיות עם אנשים בגיל שלי, אז שאלתי אותו מה עליי לעשות. 'תשמע', הוא אמר לי, 'יש ישיבה באפרת שנקראת שיח יצחק, והם מקבלים שם הרבה סוגים של אנשים, תנסה ללכת לשם'".
ויטמן הסכים וקבע פגישה עם ראש הישיבה הרב יאיר דרייפוס, שקיבל אותו וביקש להדגיש דבר אחד: שרק ירגיש בבית. "הייתי בהלם מזה. הוא ראה אותי, ראה שאני זקוק למסגרת תומכת ומקבלת ולא הייתה לו שום דרישה". באותם ימים קיבל ויטמן שלוש החלטות: להתחיל ללמוד בשיח, לעשות עלייה באופן רשמי ולהוריד את הכובע והחליפה שלבש עד אז.
אחרי כמה שנות לימודים בישיבה הוא התגייס לגולני במסלול ההסדר ("כשהייתי חרדי, בחיים לא חשבתי שאתגייס לצבא"), השלים בגרויות ("למדתי הכול תוך כדי תנועה") ואז המשיך לתואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת אריאל ("באתי מוכן, ידעתי כבר את רוב הדברים שלימדו בקורסים").
הלימודים גם הקנו לוויטמן אידיאולוגיה פוליטית. "עם השנים פיתחתי תודעה ליברלית מאוד חזקה – חירות הפרט, חופש ביטוי כמעט מוחלט, זכויות קניין ותודעה אינסטינקטיבית נגד סמכות, ורצון שלא יגידו לי מה לעשות. זה מתקשר קצת לכך שבעלי הסמכות זרקו אותי מכל מיני מקומות אז אני סולד מהם היום. לא הרגשתי בבית באף מקום ובשום מסגרת, אז הפכתי לליברל".
"חשוב לי שאנחנו כאנשי ימין נקשיב גם למישהו מהצד השני, שנדע להבין את הדעות שלו ולא רק להשתיק. בגלל זה אני נפגש עם כולם"
את אותן עמדות ליברליות שחידד ויטמן עם השנים הוא ביקש להפיץ, וכך הוא החל להתנסות בכתיבת טורי דעה. "לא ידעתי לכתוב טוב בעברית, אז התחלתי להתאמן. שלחתי אלפי טורים ומאמרים למערכות של אתרי אינטרנט. אף אחד לא ענה לי. הרוב פשוט לא התייחסו וזה נתן תחושה קשה של דחייה, כי כבר עדיף שיענו וייתנו תשובה שלילית. היום אני זוכר איך הרגשתי, ולכן אני עונה לכולם. המשכתי וכתבתי והתעקשתי והתמדתי. כתבתי על כל דבר שקרה במדינה. היה לי חשוב שישמעו את הדעה שלי. קראתי אנשים מאוד מעצבנים בעיתונים, ראיתי אנשים מאוד מעצבנים בטלוויזיה ואמרתי לעצמי שיש לי מה לומר על זה, רציתי שישמעו אותי".
אף אחד לא התייחס אליו, עד שד"ר רן ברץ, שהקים את אתר מידה, הסכים לפרסם טור שלו. "אנשים תמיד שואלים אותי איך הגעתי למקום הזה, ואני עונה שדחפתי את עצמי פנימה ולא ויתרתי, זה היה מאוד מדכא. בהסתכלות אחורה אני תוהה איך לא התייאשתי".
איך באמת לא התייאשת?
"אני לא יודע. אפשר לומר שזאת הייתה אובססיביות לא בריאה, כאילו, תבין את הרמז, אף אחד לא רוצה לשמוע אותך. אבל בסוף מישהו כן רצה. יכול להיות שזה לא טוב כי לא מרוויחים מספיק בעיתונות", הוא צוחק.
הוא המשיך לתואר שני במדעי המדינה בבר־אילן, במקביל עבד כספרן באוניברסיטה וכעורך בג'רוזלם פוסט. לאחר מכן הפך לכתב כלכלי בישראל היום ואז קיבל הצעה לשמש כדובר של חברת הכנסת שרן השכל, כשעוד הייתה בליכוד. את השכל הכיר מפורומים של ליברלים ימנים. "אף אחד לא ידע מי זאת הטבעונית המוזרה הזאת", הוא צוחק. סבבי הבחירות התכופים נמאסו עליו, והוא החליט לעזוב את התחום הפוליטי.
התחנה הנוכחית היא עיתון גלובס, שם הוא משמש כעורך מדור הדעות. "הם גילו שאחוז הטורים הימניים הוא נמוך מאוד והחליטו שצריך להביא איזון ולגוון את הדעות. הביאו אותי כמישהו שיש לו עמדות ימניות וידעתי שאני לא אבטל את השמאל אלא פשוט אכניס יותר ימין. הרגשתי שליחות והעבודה הייתה טובה מאוד. ואז באיזשהו שלב, התחלתי לדרוס כיכרות".
לא הבנתי, מה עשית?
"במקום להקיף את הכיכר כמו שצריך, פשוט המשכתי ישר. כשהתחלתי לצאת עם מור, היום אשתי, היא התגוררה באור־יהודה ואני בפתח־תקווה אז הייתי צריך לעבור דרך קריית־אונו, שיש בה מלא כיכרות. באחת הפעמים פספסתי את הכיכר בצורה כזאת שעפתי לתוך אתר בנייה. אמצע הלילה ואני תקוע ממש כמו בסרטים, ואני לא מבין מה קורה – איך הגעתי לכאן, ומה אני צריך לעשות כדי לצאת. נכנסתי לפאניקה, הבנתי שמשהו לא טוב איתי. באותו רגע נחתה עליי ההבנה שאני לא רואה טוב. עד אז, כשדרסתי כיכרות בקטנה מצאתי תירוצים שונים: לא ראיתי טוב, השמש סנוורה אותי, המראה לא הייתה מכוונת ועוד. אבל עכשיו נכנסתי לאתר בנייה ואין לי שום תירוץ. כדי לצאת שרטתי את כל האוטו ונסעתי הביתה. עדכנתי את מור ואת אמא שלי, שעלתה לארץ אחרי הגירושים מאבא, והיא פקדה עליי לקבוע תור מיד לרופא עיניים". בבדיקה הרופא זיהה חיוורון חריג באחד העצבים שבעין.
מה אתה רואה בזמן הזה?
"מכיר את זה כשאתה רואה 'זבובים' כאלה בעיניים? אז לאט־לאט הם הלכו וגדלו. עברתי בין המון רופאים והוצאתי אלפי שקלים על בדיקות שהם המליצו כך שבמשך שבועות שלמים נהגתי ממקום למקום, והייתי בלחץ שאדרוס מישהו. בסוף הלכתי למיון והחליטו לאשפז אותי כדי לבדוק מה העניין אבל עדיין לא הבינו מה יש לי. ראו ששדה הראייה שלי הולך ומצטמצם ושההתדרדרות מהירה. פתאום חשבו שאולי יש לי גידול במוח שלוחץ על העין. אז אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אחרי שיסירו את הגידול, אראה טוב'. עשו לי CT ו־MRI וראו שזה לא זה אז חזרנו לנקודת ההתחלה. בינתיים שחררו אותי כי אמרו שאין להם מה לעשות איתי, אז חזרתי לעבודה כשהראייה מתדרדרת כל הזמן. כדי להתמודד פשוט הגדלתי את האותיות במחשב".
"פרופ' הדס קליש, שהיא הרופאה שלי מאז ועד היום, ליוותה אותי ודאגה שאקבל בדיקות יותר טובות. היא חברה לד"ר יוסי גלובינסקי שהיה הראשון שאמר לי שמשהו אצלי לא בסדר ולחץ על בדיקות נוספות, וביחד הם חשבו שאולי יש לי מחלה נדירה שנקראת לברס".
נוירופתיה תורשתית של עצב הראייה על־שם לבר, או בקיצור "לברס", היא מחלה גנטית תורשתית נדירה שפוגעת בעצב הראייה וגורמת לאובדן ראייה בשתי העיניים. לרוב הראייה מתדרדרת במהירות בשתי העיניים. מרבית המקרים המתועדים להופעת המחלה היא בגילי 35־15, אך יכולה להופיע בכל גיל. לאחרונה היו מספר מחקרים שניסו למצוא תרופה ללברס והראו התקדמות בתחום אך בסופו של דבר לא התגבשו לתרופה שתרפא באופן מוחלט את המחלה.
את בדיקת הדם לאבחון הלברס, עשה ויטמן בבית החולים וולפסון. חודש לאחר מכן, התקשרה אליו פרופ' קליש ואמרה לו שהתוצאות הגיעו מהמעבדה בחו"ל ועליו לפגוש אותה במשרד שלה. "הגעתי עם אמא שלי שנהגה בשבילי", הוא נזכר. "פרופ' קליש הטילה את הפצצה והוסיפה שבדרך כלל ההתדרדרות מאוד מהירה, ואני אהיה בגדר עיוור". עם שמיעת הבשורה אמו פרצה בבכי, אבל הוא עדיין לא עיכל. "לא הבנתי מה היא אומרת לי, רק שאלתי מתי אפשר לחזור לעבודה".
הוא יצא מהרופאה לכיוון מערכת העיתון, ובדרך נפלה עליו משמעות הבשורה. "הבנתי שאני הולך להיות עיוור לכל החיים".
בכניסה לעבודה הוא פגש את מו"ל גלובס אלונה בראון, שראתה את פניו הנפולות. הוא סיפר את הבשורה לה ולעורכת העיתון נעמה סיקולר, שאמרה לו מיד: "כל עוד אתה יכול לעבוד – אז תמשיך לעבוד". היא הודיעה שהם יביאו כל מכשיר ותוכנה שיקלו עליו. "אני לא מכיר הרבה מקומות עבודה, ודאי לא בתחום הזה, שיגידו לעובד שלהם שלמרות הקושי שיש לו הם לא יוותרו עליו ואפילו יעשו הכול כדי לסייע בהתמודדות שלו. הם פשוט תמכו בי ואני אסיר תודה".
עניין העבודה לא היה כל כך פשוט. "ביום ששמעתי את התוצאות החיוביות, אמרו לי להיפגש עם יועצת ביטוח לאומי בבית החולים. היא אמרה לי שאם אמשיך לעבוד ולהרוויח מעל סכום מסוים, לא אקבל את קצבת הנכות – אז היא הציעה שלא אעבוד", הוא מספר בכעס. "זה התמריץ שהמדינה נותנת כדי לקבל את הקצבה".
היום הראייה בעין ימין התדרדרה כמעט לחלוטין, כך שהוא מסתמך רק על עין שמאל. "איתה אני מתפקד. כשדברים קרובים אני יכול לראות אותיות גדולות, או למשל אני רואה שאתה פה אבל לא את הפרטים שלך". הוא משתמש בטלפון רגיל אבל עם פונט גדול במיוחד, שגם בו הוא צריך להביט מקרוב מאוד. "אני קורא יותר לאט מבעבר. לוקח לי יותר זמן לסיים לקרוא ספר אבל אני עדיין מצליח. זה הרבה יותר קשה, ודורש ריכוז גבוה יותר.
"זה משנה חיים. הייתי רגיל לנהוג בכל הארץ, גם בעבודה וגם למשפחה, ופתאום מור היא זאת שהייתה צריכה לאסוף אותי לדייט. הדברים הכי קטנים משתנים. אהבתי לראות סרטים בקולנוע ופתאום אני חייב לשבת הכי מקדימה שיש, אבל אז מור לא נהנית כי זה קרוב מדי בשבילה. אז צריך לחשוב מי מוותר. יש גם שיטות לשטיפת כלים. והגיע לכאן מישהו שעשה לי הדרכה בדברים היומיומיים. כל דבר לוקח יותר זמן אבל אלה דברים קטנים", הוא אומר. "הכי קשה לי שכבר אי אפשר לראות את האנשים שאתה אוהב".
בשיחה ניכרת התמיכה הגדולה שהוא מקבל מאשתו. "אני לא יודע אם הייתי ממשיך לצאת עם מישהי שהייתה מספרת לי שהיא עומדת לאבד את הראייה. מי צריך את הבלגן הזה? זה באמת כאב ראש", אומר ויטמן. "הייתה התלבטות האם להמשיך את הקשר. באחת השיחות הכנות שלנו אמרתי לה: 'אני אבין מאוד אם תחתכי, אבל מצד שני טוב לי איתך ואני לא רוצה שתלכי'. היא התלבטה עוד לאורך הדרך, עד שהתחתנו ויש לנו היום שני ילדים", הוא מוסיף בחיוך.
היו רגעי שבירה?
"בטח, כשהיו התדרדרויות בראייה, כאלה שממש שמתי לב להבדל לעומת השבוע הקודם. זה קושי מאוד גדול לא לראות בצורה הכי טובה את האנשים הקרובים אליך, את המשפחה והחברים. אבל אני מסתכל על זה ואומר לעצמי: זה בקטנה לעומת הדברים הגדולים – אני חי עם משפחה, עובד בעבודה חשובה, ויש לי ביטחון עצמי על שיש לי מה להגיד ושהדברים שלי מספיק חשובים כך שאנשים מוכנים לשמוע אותם. אז מה אם אני לא נוהג? כל זה נתן לי פרספקטיבה אחרת על החיים. זה כל כך טריוויאלי לרוב האנשים לראות את הילדים שלהם, את בני הזוג ואת אמא. הפסקתי לראות אותם ב
בום, ממש תוך כמה חודשים ולא התכוננתי לזה. עד שהבנתי מה יש לי זה כבר לא היה רלוונטי".
איך הסביבה שלך הגיבה?
"רוב האנשים בכלל לא ידעו. היו פעמים שיצאתי לבית קפה ואנשים נעלבו ממני שלא אמרתי להם שלום. הייתי צריך להסביר להם שאני לא רואה כלום. עדיין הרבה אנשים לא יודעים. המשפחה לקחה את זה מאוד קשה. אמא שלי הייתה מאוד עצובה ואבא היה בהלם. אין כל כך מה לעשות. אנחנו מנסים לברר אם יש מחקרים שמנסים למצוא תרופה אבל זאת 'מחלה יתומה' – אין מספיק חולים כדי שחברות התרופות יצליחו להרוויח מזה כסף אז לא עובדים על זה. אין יותר מדי תקוות למרות שעם השנים הטכנולוגיה מתקדמת אז יכול להיות שימצאו פתרון למשהו אחר וזה ישיק למחלה שלי".
ביום ששמעתי את התוצאות החיוביות, נפגשתי עם יועצת של ביטוח לאומי. היא אמרה שאם ארוויח הרבה לא אקבל את קצבת הנכות, היא הציעה שלא אעבוד. זה התמריץ שהמדינה נותנת כדי לקבל את הקצבה
מעבר לעבודה שלו בגלובס, ויטמן גם עומד מאחורי ההסכת "רוח מערבית", שעוסק באירועים אקטואליים שקורים בישראל מתוך ראיית עולם שמרנית וליברלית. גם אנשי שמאל רבים מגיעים להתראיין בהסכת, שכבר הפיק 80 פרקים וזכה לעשרות אלפי האזנות.
ויטמן מספר שאשתו היא זאת שיזמה ודחפה אותו להתחיל להקליט: "היא אמרה לי, 'יש לך המון שיחות מעניינות והרבה דברים להגיד – אז קדימה, תגיד אותם'". הוא חקר את תחום הפודקאסטים, קנה ציוד ומאז הוא מקליט בפינת האוכל בביתו פוליטיקאים, אנשי משפט ואקדמאים מכל הגוונים. "אני מקליט שני פרקים בשבוע, בדרך כלל כשהילדים בגן אבל פעם אחת ראיינתי את יו"ר רע"מ מנסור עבאס במוצאי שבת, ובאמצע ההקלטה הילדה שלי התחילה לבכות. הוא אמר שיש לו ילדים ושהוא מבין לגמרי. כשהוא היה פה הוא אמר שיש לחברה הערבית בעיה תרבותית ושהמדינה צריכה לעזור אבל גם הודה שבשביל לנצח את הבעיה הזאת צריך שינוי בתוך המגזר. חשוב לי כימני שלא יהיו רציחות בחברה הערבית. חשוב לי שאנחנו כאנשי ימין נקשיב גם למישהו מהצד השני, שנדע להבין את הדעות שלו ולא רק להשתיק. בגלל זה אני נפגש עם כולם", אומר ויטמן. "אני לא יודע אם זה קשור לחוויה שעברתי עם הראייה שלי, אבל באמת כל כך חשוב לקחת דברים בפרופורציה. אני מדבר בפודקאסט עם האנשים שהכי לא מסכימים איתי, זה חשוב לי מאוד. לצערי איבדנו את היכולת לדבר בצורה עניינית, פתוחה ומכילה עם אנשים בעלי דעות שמנוגדות לנו. אחד הדברים שמאוד מפריע לי בתקופה הזאת הוא שהשיח נהיה מקוטב, יש כאלה שלא מוכנים להקשיב אחד לשני. השיח נהיה כל כך קיצוני ואלים, אם אתה לא משלנו, אז אסור לשמוע אותך. יש דה־לגיטימציה לדעות מסוימות. זה משהו שבולט בארצות הברית, שיש דעות שכבר אי אפשר לומר. תרבות הביטול ותרבות ההשתקה נפוצות מאוד. אני אבסולוטי בחופש הביטוי ומוכן לשמוע כל דעה שיש".
מה הקו האדום שלך בפודקאסט?
"מישהו שמבטא עמדות שמעודדות אלימות. אבל גם אותו בעצם הייתי מזמין ומסביר למה הדעות שלו לא ראויות בעיניי. אנשים חושבים שאם לא מזמינים ולא משמיעים או מוציאים מהחוק דעה כלשהי, אז הדעה הזאת לא תתקיים. בדיוק להפך, כשעושים משהו כזה אנשים עם דעות כאלה פועלים במחתרת ורק מקצינים".
מה יהיה במדינה בסוף?
"אני לא אופטימי בכלל".
מפתיע, אתה דווקא משדר אופטימיות.
"אני בדיסוננס בין האופטימיות האישית והמשפחתית לבין מה שאני רואה שקורה בסביבה. לפני שהיו לי ילדים אפילו לא חשבתי על מה שיהיה פה בעתיד. אני ציוני ברמ"ח איברי ושס"ה גידיי וחשוב לי שהילדים שלי יגדלו פה ושהמדינה הזאת תשגשג ושתהיה חזקה ובריאה, רוחנית ופיזית ומאוד עצוב לי מה שקורה במדינה בשנה האחרונה. אני חושב שכימנים אנחנו חייבים לדרוש ממשלת אחדות. הברית עם החרדים גורמת לנו לדהור לעבר התהום בעיניים פקוחות. השיח והבחירות פה זה על שטויות, כן־ביבי, לא־ביבי, שום דבר מהותי שקשור לעתיד שלנו, ובינתיים העתיד של הילדים נדפק. אני מקווה להמשיך להשפיע על אנשים, לעשות טוב, לפתח בארץ ליברליזם קלאסי של 'חיה ותן לחיות', שהשבטים הישראלים יפסיקו להילחם אחד בשני כל הזמן. ובנתיים בפן האישי אני אהיה אבא טוב ובעל טוב".
