היו לי כל הסיבות להירתע מ"נאמנות" של הרנן דיאז: הכריכה המיושנת בצבע ירוק־רעל, הנושא שלו – עולם הכספים של ניו־יורק במאה הקודמת, ובעיקר הדיבור המתמשך עליו והילולי־ההילולים, לפני ואחרי שזכה בפוליצר. אף אחת הרי לא באמת מתעניינת במי שכולם אומרים לה שהיא חייבת להכיר, אין, הוא מקסים; כולן מעדיפות זרים מסתוריים שפוגשים בחנות הספרים לגמרי במקרה. איזה מזל שבסופו של דבר בכל זאת נפגשנו. זהו אחד הספרים היפים שקראתי בזמן האחרון, ובאופן שונה לחלוטין ממה שדמיינתי.
"נאמנות" הוא רומן העוסק, כאמור ולפחות מעל פני השטח, בעולם הכספים של ניו־יורק. הוא מחולק לארבעה חלקים, שכל אחד מהם קשור לסיפור בדרך אחרת. במילים אחרות, זה ספר שמערבב צורה ותוכן. ערבוב שאני אוהדת קטנה מאוד שלו; לטעמי האישי זו וירטואוזיות שברוב המקרים מסתירה את העלילה, או גרוע מכך, מחפה על בעיות בעלילה. אבל כאן זה עובד כמו קסם. המשחק הצורני הופך את השלם לגדול מסך כל חלקיו. זה עובד בעיקר כי יש בספר קודם כול את התבלין הבסיסי שהופך סיפור ליצירה: הנושא הרשמי, שמעל פני השטח, הוא רק קצה הקרחון של הסיפור.
תשוקה לדבר אחד
החלק הראשון הוא רומן שכתב סופר בדיוני על איל ההון אנדרו בוול ורעייתו. מה שמתחיל בקריאה חשדנית של סקירה יבשושית משהו על ילדותו של גאון פיננסים, ממריא תוך עמודים ספורים לקריאה מעניינת בפני עצמה. הסיפור של בוול (שלא קשה לדמיין מי המקביל שלו במציאות) מעניין כי זה לא סיפור על כסף ועל צבירת הון בשוק המניות, כמו שזה סיפור על תשוקה לדבר אחד. מושא התשוקה משתנה מאדם לאדם, אבל הביטוי שלו תמיד זהה: אותו דבר אחד שמבינים את כל נימיו, ושאפילו החלקים המשעממים שלו לא משעממים. אותו ה־דבר שלא נמאס אף פעם. שהופך את ניהול החיים הרגילים לכורח, ואת כל הזמן שלא מוקדש לו – לבזבוז זמן.
באחת הסצנות היפות בסדרה "מיליארדים", המיליארדר בובי אקסלרוד הולך להופעה של אליל רוק. כיאה להונו ולמעמדו, הוא מקבל פגישה עם הזמר ומקום אולטימטיבי בשורה הראשונה. הוא רוקד ומזיע ממאמץ ליהנות, משכנע את עצמו שמוזיקה היא הדבר האמיתי. אבל מוזיקה היא התשוקה של מישהו אחר, ובמשחק המופתי של דמיאן לואיס אפשר לראות מבעד לזיעה את השעמום. כשהוא חוזר לעולם העסקים, הבית האמיתי והיחיד שלו, האור חוזר לעיניו.
אקסלרוד הוא המקבילה הטלוויזיונית של אנדרו בוול יותר מהחשוד המיידי, לוגן רוי מסדרת הטלוויזיה "יורשים". כמו אקסלרוד, גם בוול הוא אדם עם תשוקה לעשיית כסף, ולא כי הוא צריך את ההון עצמו. הוא רוצה לאלף את חיית הכסף, שהוא רואה בה הכוח היחיד שמניע את העולם. הוא לומד את ההרגלים שלה, מקדיש זמן לתצפיות ולאילוף, וכשהיא מנצחת אותו הוא נמלא הערכה וחיבה.
תיאור התשוקה המתהווה של בוול נוגע ללב. בשלב הזה כבר הייתי מוכנה להתמסר לנושא האחד הזה ולגיבור האחד הזה. ואז הגיעו שתי הפתעות מענגות. הראשונה: לעלילה מצטרפת אישה. ולא סתם אישה, אישה עם תשוקה משל עצמה. מילדרד היא שיקוף המראה של בוול. יש לה סיפור משלה וצרכים משלה. אם בוול צריך להתחתן מסיבות שידובר בהן מיד, מילדרד צריכה להתחתן כדי להשתחרר מבית הוריה ומחיי ילדותה. אנדרו ומילדרד מתאחדים כמו שתי חברות שמעוניינות למקסם רווחים, ומתוך ראיית האינטרסים המשותפת נולד סיפור אהבה.
ההפתעה השנייה: יותר מהכול, מתברר כבר בחלק הראשון, זה ספר על סיפורים. משחק מראות מרהיב של סיפור ומודעות לסיפור. המודעות הזו שזורה בכל רבדי ושלבי הספר. עוד בתחילת דרכו, למשל, בוול מודע היטב לכך שכדי שיוכל להמשיך לעשות את מה שהוא רוצה לעשות, הוא חייב מסגרת סיפורית שתרצה את קלגסי הנורמליות. המודעות הזו מביאה אותו לארגן לעצמו מראית עין של חיי חברה, ובהמשך גם להתחתן. הערנות לסיפור הולכת ונצברת במקביל לצבירת ההון. בוול כותב, ובעיקר משכתב, את הסיפור של עצמו.
הטובים והרעים
החלק השני של הספר הוא אוטוביוגרפיה. די מהר מתברר שהיא כתובה בקולו של בוול. חלקי סיפור מהרומן שנכתב עליו בגוף שלישי בחלק הראשון, צצים כעת בווריאציה של גוף ראשון. נראה שהוא רוצה לשלוט בנרטיב. האוטוביוגרפיה מצויה במצב החשוף ביותר של ספר: טיוטה חצי ערוכה, עם הערות לפיתוח ולהרחבה בהמשך. מדוע בוול לא סיים את הספר? ובכלל, למה שאיל הון שכבר כתבו עליו ספר ירצה לכתוב את האוטוביוגרפיה של עצמו? כבר אמרנו: יותר משזה ספר על כסף, זה ספר על סיפורים. על הצורך לספר אותם, על הצורך לשלוט בהם, ועל היכולת או חוסר היכולת לראות את כל חלקיהם. סיפורים חשובים יותר מכסף, וכסף בעצמו, מי כמו בוול יודע, הוא בעיקר סיפור. ולא רק כי הערך שלו הוא לכתחילה סיפור קולקטיבי, שהביטוי הפיזי שלו הוא חתיכות נייר צבעוניות. אלא כי אנחנו סוחרים בעיקר בסיפורים. זה היה נכון מיום שהומצא הכסף, והיום זה כנראה נכון יותר מתמיד. אנחנו הרי סוחרים גם במטבעות וירטואליים לחלוטין, ומיליונים מושקעים ביצירות וירטואליות.
אנשים כמו אנדרו בוול היו הראשונים לזהות את מה שבתקופתנו הולך ונעשה ברור: כדי להבין בכסף, חייבים להבין דמויות ועלילות. אנשים שקראו הרבה כבר פגשו את הדמות של אילון מאסק, למשל, באינספור וריאציות ספרותיות. הם מכירים את חוקיות העלילה של הטייפקאסט, את הסדר שבאי־סדר. הם יודעים שיגיע טוויסט, נהנים לא פעם לנסות לנחש אותו, וכשהם לא מצליחים הם יודעים ליהנות מן ההפתעה. לא מופרך להניח שאוהבי הספרים והסרטים יכולים לחזות את מהלכיו הגחמניים של מאסק לא פחות ואולי יותר ממומחים במספרים. זה נכון גם מהצד השני, כשהדמות עצמה חווה את הכסף בשירות עיצוב הדמות. בזמן כתיבת שורות אלו, למשל, מתפרסמת ידיעה על קרב היאבקות אפשרי בין אילון מאסק למארק צוקרברג. המאבק הסמלי מקבל ביטוי פיזי מודע לעצמו. כי כמו שבוול המדומיין ידע כבר במאה הקודמת, כסף הוא בשורה התחתונה סיפור. כי הכול סיפור.
את החלק השלישי מוסרת דמות של אישה, שאיננה קשורה לזוג בוול בקשרי משפחה. כמעט כל מה שייכתב על החלק היפה הזה יהרוס את ההנאה מהקריאה, ולכן נציין רק שהאובססיה של בוול לסיפור של עצמו מקבלת כאן עומק וזווית חדשה. בוול רוצה הערכה וכבוד לפחות כמו שהוא רוצה כסף. הוא רוצה שיראו בעושרו האגדי תרומה לאנושות ולא תאוות בצע. והעניין הוא שיש לו טיעונים טובים. טוב ורע הם תמיד גם עניין של השקפה. הספר עצמו נמנע מהכרעה על טיב מעשיו של בוול וההשלכות שלהם. אבל בוול בכל זאת נופל בפח שקל ליפול בו: בעולמו הוא אדם טוב ונחמד. לא הולך מכות, לא גונב מאף אחד, תורם לצדקה. ולכן בסיפור של עצמו הוא הטובים. וכמו רוב האנשים בעולם, הוא מופתע מאוד מכך שיש עוד דרכים לתאר אותו.
בוול מזכיר במידה רבה את טרנד הסיפורים האישיים ששטף את הרשתות החברתיות בישראל במקביל להפגנות בעד ונגד התקציב: החרדים שהתנדבו, השמאלנים שתרמו כסף, האנשים שהקימו עמותות ותרמו כליות והיו בכירים בצה"ל או באקדמיה. כולם נשלפו כתגובת נגד לביקורת על הקבוצה שהם מייצגים. העניין הוא שחוסר רצון להרע, חביבות כללית ואפילו תרומה לחברה, לא באמת סותרים שיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי עם התמונה הגדולה, שאחרים יראו אותה כבלתי מוסרית. רוצה לומר: גם אם אתה חביב וחייכן ותורם, אם אתה חלק ממהלך רע אתה מהרעים. זה לא מקום שקל להכיר בו. בוול בוחר להתמודד בדרך שבה רובנו מתמודדים: במקום להכיר במיקום שלו בסיפור, הוא מנסה לשנות את הסיפור. רק שלבוול, להבדיל מרובנו, יש הרבה יותר אמצעים לעשות את זה. אחרי הכול, הכסף שלו מגיע עם עוצמה, ומעטים הדברים ששילוב של כסף ועוצמה לא יכול לעשות.
נשים ופיננסים
עם תום שלושת חלקי הספר כבר הגיעו תוצאות אמת: זה ספר אינטליגנטי, כתוב לעילא, גדוש הברקות ונכנס ללב. החלק הרביעי – שגם חשיפת הדובר שלו תעשה עוול לאלו שנרתעו כמוני מהעטיפה והנושא וטרם קראו – הוא כנראה החלק הכי פחות אמין בספר. אולי כי הוא לוקה באופטימיות יתר. הוא מזכיר קצת את הסיפור על אוזני החמור של המלך מידאס: הספָּר של מידאס קבר את הסוד על אוזניו של מידאס באדמה. קני סוף צמחו על יד הבור, וכשנשבה בהם רוח נשמעה מהם לחישת הסוד. האמונה בצדק פואטי, וההנחה שאין אמת מושתקת שלא תצוץ בסופו של דבר, הם הלחישה העולה מהחלק הרביעי. אבל האמת היא שהרבה סיפורים מושתקים בעולם נותרו עלומים, אפשר רק להמר בצער עד כמה הם רבים. ובכל זאת גם החלק הרביעי מהנה לקריאה ואף מספק תחושת קתרזיס, ואמירה צפויה אך מהנה על הקשר בין נשים לכסף.
עם סיום החלק הרביעי אפשר להיזכר איך בתחילת הספר חשבנו בתמימות שזה ספר על עולם הבורסה הניו־יורקית, מעין האנטומיה של גריי בעולם הפיננסים. או במקרה הטוב, גרסה כתובה של קורות משפחת רוי ב"יורשים". למעשה זה רומן יפה על נרטיבים ועל ספרים, שחומק מהקלישאות הצפויות והולך בעדינות בשטחים שטרם נשחקו. נושאים כמו מחלות נפש, הקשרים בין הון, אהבה, בריאות והיסטוריה, יחסים עם ההורים, מקומן של נשים בעולם ההשקעות, נפילות הבנקים, עלבונות ונקמה. ועד כמה שהנפש מעדיפה להתרחק מההמון המהלל, זה סיפור כתוב היטב שמספק קריאה מהנה מאוד. הזכייה של הרנן דיאז בפוליצר היא פינאלה הולמת במשחק המראות של הספר היפה הזה, שבו מי ששולט בסיפור הוא המנצח.
