לפני כשנתיים הודיע משרד התחבורה על פיילוט חדש שבו הוא יבחן שילוב של אוטובוסים בין־עירוניים נגישים לנכים, לראשונה מאז הוקמה המדינה. פייר, מרגש. לצורך העניין נבחר קו 190, שמסלולו עובר מתחנת הרכבת סבידור מרכז שבתל־אביב, לתחנת הרכבת הראשונים שבראשון־לציון. לפני כחודשיים הוכרז שהפיילוט יתרחב לעוד 37 רשויות מקומיות ברחבי הארץ, כנראה בעקבות ההצלחה. וכשכתב מדור התחבורה הציבורית שומע על הרחבת פיילוט בעקבות הצלחה המסחררת, הוא עוזב הכול – גם אם הטלפון שלו יישבר כתוצאה מכך – ורץ לבדוק את המציאות. קו 190, היר וי קאם.
עם הגעתי למיני־מרכזית הסמוכה לסבידור מרכז, מיד ראיתי אותו. כימיה כזו אי אפשר לזייף. המסוף בנוי כך שבמרכזו ניצב חניון של כעשרים אוטובוסים, וסביבם התחנות שאליהן נכנסים ויוצאים הקווים הפעילים. במרכז הרחבה ניצב אוטובוס הקומתיים שהובטח שישמש כקו נגיש לנוסעים על כיסא גלגלים. ראיתי אותו והמילה שעלתה לנגד עיניי הייתה "פאר". אולי היה זה "הדר". הו, לא, "הוד". זו המילה, סופי. הגובה שלו, זה אין לתאר. והיופי, הצבעים – שחור וכסוף, עם הלוגו המוכר והאהוב של אגד. היה לו מין מצח גבוה כזה שעשה אותו כה אנושי. רציתי לחבק אותו. על השמשה היה תלוי דף נייר שעליו כתוב המספר 190. הבניינים של תל־אביב שנשקפו מסביב נראו כמו תפאורה עבורו. לרגע חשתי שסביבו מרחפת הילה של נבואה.
התחלתי לשוטט בחיפוש אחר התחנה. מצאתי, אך לפתע נכנס אליה אוטובוס שעל הצג הדיגיטלי שלו הופיע ללא שום היסוס המספר 190. ואני הרי המתנתי ל־190! אבל, אבל אחר. היישומון הבטיח שבכל עשרים דקות הקו יוצא מחדש ואני התעשתּי. אולי בפעם הבאה. כמובן ליבי נחמץ כשגם האוטובוס הבא לא היה נגיש. אומנם אני בסך הכול לא יכולתי לעלות לקומה למעלה ולהתבונן בעיר מגבוה, אבל ידידי הנכה שמחכה לאוטובוס הנגיש כדי להגיע לביתו, מה יהא עליו?
אבל לא עיתונות מתבאסת אתם קוראים כאן, אלא חוקרת. בלי להסס, כיתתּי רגליי למשרדי ההנהלה. שני נהגים שעמדו בחוץ עם קפה וסיגריה קיבלו את פניי. שאלתי מתי האוטובוס הזה יוצא, והצבעתי לעברו של הדוקומתי הנחשק. הנחמדוּת מיד נעלמה מפניהם. "לאן אתה צריך להגיע?" תקף אחד. "לראשון־לציון", עניתי בתמימות. "אז יש לך תחנה שם", השיב ונופף לעבר התחנה. "ואם אני צריך אוטובוס עבור נוסע על כיסא גלגלים?" לא ויתרתי, עיתונות חוקרת חייבת להגיע עם תעוזה. "אז תשאל במוקד", הם תקפו. אוקיי, סיננתי לעצמי, מהם לא תבוא הישועה.
התייצבתי בחזרה בתחנה שממנה יוצא האוטובוס כדי לבדוק אם התחדש משהו בגזרה. למסוף נכנס שוב לא־האוטובוס־המיוחל, אז ניגשתי לנהג ושאלתי מתי אוכל לעלות על הדו־קומתי הנגיש שהוא חלק מהפיילוט המוצלח. עוד לפני שהשלמתי את השאלה הוא ירה: "תברר במוקד". עיתונות נועזת אמרנו? מתקשרים למוקד. לאחר זמן ההמתנה קיבלתי מענה. "מתי יוצא קו 190 נגיש בקרוב?" שאלתי, והיא בדקה. "הנה, ממש בשעה 20:20", היא השיבה. אך למול עיניי ראיתי שהאוטובוס הנחשק כבר נכנס לשנת לילה, וקו אחר המתין בתחנה. העמדתי אותה במקום: "אני כאן, אני רואה. הוא לא נגיש". "אני בודקת וחוזרת אליך", היא דיווחה, ולאחר המתנה נוספת חזרה אליי והסבירה שלא מופיע לה שמדובר בקו נגיש. השיחה נגמרה ואני עליתי מופסד על הקו הרגיל לגמרי שהמתין בתחנה, לא בלי כאב לב.
סוף־סוף, מדובר בקו יעיל ונוח. הוא יוצא בתדירות גבוהה מאוד, כמובטח, ובכל זאת לרוב מתמלא לאורך הדרך. המסלול מהיר, עולה על נתיבי איילון ומגיע במהירות ליעדיו. מחירו כמחיר נסיעה עירונית, חמישה וחצי שקלים, אך צורתו כשל אוטובוס בין־עירוני עם תא מטען רחב מתחת למושבים. הנוף עירוני, המזגן בסדר, האורות כבים מתחנה לתחנה, וזה מעולה. לו רק נכים היו יכולים ליהנות גם הם מהנוחות הזו.
