בדרך לטיפול הכימותרפיה נגד סרטן הלבלב שממנו היא סובלת, שואלת קירה מאיירס, סטודנטית מבריקה לתיאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', מדוע אלוהים העניש דווקא אותה בגיל כה צעיר וברגע מכונן, כאשר הוצע לה לשמש כעוזרת הוראה. "למה דווקא אני? במה חטאתי? דווקא אני שמאמינה בך?… דווקא אני שלא אהיה בעולם, בזמן שחברותיי האתאיסטיות המושבעות… שלועגות לי על כך שאני מאמינה שאתה ממשיך להתערב בעולם". קירה מגיעה לבסוף למסקנה העצובה שאם אלוהים רק ברא את העולם ולאחר מכן נטש אותו, הרי שכנראה גם העולם שהוא ברא נושא בתוכו גידול ממאיר, וזקוק בעצמו לטיפול כימותרפי.
גבריאלה לוין, מוזיקאית וזמרת ירושלמית צעירה על סף פריצה, מחפשת ישועה באמונה כשהיא מתבשרת על הגידול בראשה דווקא כאשר אחד משיריה, "אמונה", עומד להפוך ללהיט. גבריאלה הולכת לבית הכנסת ומבקשת מאלוהים שיחזיר אותה לאיתנה, ולאחר מכן מספרת לבן זוגה מייקל שהתפילות מסייעות לה ומעניקות לה את הכוח הדרוש כדי לעבור את הטיפולים המפרכים.
רון, עורך דין תל־אביבי חובב פילוסופיה, התכחש כל חייו לאלוהים. דווקא כשהוא מאושר עד הגג לאחר לידת שני ילדיו בזכות טיפולי פוריות קשים, הוא מתבשר שלקה בלוקמיה. הוא נפרד מהרהורי הכפירה ואומר לעצמו ש"לא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר". מצד שני, ואולי כדי לא להישאר חייב במשהו לאתאיזם המסורתי שלו, הוא מבקש במכתב הפרידה מבני משפחתו לא לשבת עליו שבעה.
אלה הם שלושה מגיבורי הרומן המשובח של יוסי סוכרי, "לראות את הים", המגיעים אל נקודת האפס של חייהם, מרכז 0 בבוסטון שבו מטפלים בחולי סרטן חשוכי מרפא. כשהטיפול הקונבנציונלי נגד הסרטן לא עוזר, הם נשלחים לאשפוז בבוסטון, בניסיון נואש להדליק את שביב התקווה האחרון להצלת חייהם. סוכרי כותב באירוניה שהמרכז מקבל את דייריו החדשים "במאור פנים כאילו הגיעו אליו לקבל פרס על מפעל חייהם", אך גם שהוא "נראה כמו מקום מושלם למות בו".
"תשירי בהלוויה שלי"
הגיבור הרביעי ברומן, ואחד המעניינים שבהם, הוא ז'אן־מישל קינג, צרפתי־אמריקני ושחקן עבר מהולל באן־בי־איי, הלוקה בסרטן הריאות. מאז שפרש מכדורסל מקצועני, קינג מחשב את קיצו לאחור ולא מוצא את מקומו בעולם. בניגוד לקודמיו, הוא לא מהרהר באלוהים אלא רק בבנו היחיד דמיאן, שהוא חוסך ממנו את הידיעה על מחלתו ונאחז בו כמו בסלע הצלה, וכך גם במנטרה שליוותה אותו כל ימיו על המגרש: "זה לא נגמר עד שזה נגמר". אם כי קינג לוקח בחשבון שהוא רק משלה את עצמו, וש"למעשה זה כבר נגמר". קינג חונך תמיד לחתור לניצחון על המגרש, והוא מקווה לנצח גם בקרב החשוב מכולם, על חייו. חברו הטוב מזכיר לו שכדי לנצח את המחלה הוא זקוק לאותו חוסן מנטלי שאפיין אותו כשחקן, כאשר ב"מאני טיים" של המשחקים, כשכולם ברחו מהכדור, הוא היה היחיד שביקש אותו וידע לקלוע סלי ניצחון מרשימים. "להפסיד זה לא בלקסיקון שלך", מנסה החבר לעודדו. אבל כחלק מהשניות שלו ביחס לאפשרות החלמתו, כאשר גבריאלה משמיעה באוזני המטופלים זמר נוגה בצרפתית, ז'אן־מישל ממהר לומר לה ש"הוא מאוד ישמח אם היא תהיה מוכנה לשיר בהלוויה שלו".
הגיבורה החמישית של הרומן היא ג'יין, אחות אוסטרלית רווקה, שעבודתה עם חולים סופניים מעניקה משמעות לחייה ומהווה בעבורה מעין הכנה נפשית למוות שלה עצמה. ג'יין שואלת את עצמה עד כמה האמונה יכולה לחזק את רוחם של החולים במצבם, ומגיעה למסקנה ש"רובם לא התפללו לבקש רחמים".
ברומן של סוכרי התמונה שונה מעט מהמסקנות של ג'יין. שלושה מבין ארבעת החולים משנים את עמדתם כלפי האמונה בעקבות המחלה. האם השינוי הזה יסייע להחלמתם? לפי הסטטיסטיקות של המרכז בבוסטון, רבע מכלל החולים חשוכי המרפא לכאורה שמגיעים אליו, ישרדו את המאבק העיקש במחלה, אבל צריך להשלים את קריאת ספרו של סוכרי כדי לדעת מה תהיה הסטטיסטיקה של גיבוריו.
לא להביט בים
במהלך הקריאה ב"לראות את הים" עלו בראשי שני ספרים משובחים וידועים. שאולי אף השפיעו ברוחם על ספרו של סוכרי. ראשית, "הר הקסמים" של תומאס מאן. אצלו זהו בית הבראה לחולי שחפת בדאבוס בהרי שווייץ, שהופך למיקרוקוסמוס של החברה האנושית. גם המרכז הרפואי הבוסטוני שמתאר סוכרי שוכן במקום פסטורלי, וגם בו נפגשות תרבויות שונות – הישראלית, האנגלית, הצרפתית והאמריקנית – ומותכות יחד לסוג של מיקרוקוסמוס אנושי. מהבחינה הזו סוכרי נהג בתבונה כשהרחיב את גבולות "לראות את הים" גם מעבר לים. הרומן השני שעלה בדעתי הוא ספרו המפורסם של יהושע קנז, "בדרך אל החתולים", המתרחש במחלקת שיקום גריאטרית. הכתיבה של קנז יותר גרוטסקית, ואילו זו של סוכרי יותר הומנית.
"לראות את הים" מחולק לשישה פרקים, וגיבוריו הם שלוש נשים ושני גברים. דווקא הגברים הם אבות לילדים, ואילו הנשים עדיין צעירות ורווקות או שוויתרו על הבאת ילד לעולם כמו האחות ג'יין. כל הדמויות מחפשות ישועה, כל אחת בדרכה: ישועה מן המוות, ישועה מהבדידות, מהדכדוך ומהחשכה שנופלת עליהן לשמע הבשורה המרה. התקווה, ולו גם הקלושה, שהישועה הזו תושג, מובילה אותם למרכז בבוסטון, שבו הם יטופלו בדרך שונה, לא רק רפואית אלא גם מעט אלטרנטיבית ואף הוליסטית. שם, בבוסטון, סיפוריהם האישיים, המסופרים כל אחד בנפרד (שלושה מהם כסיפורים בגוף שלישי; שניים מהם – מכתב הפרידה של רון ומכתבה האישי של ג'יין – בגוף ראשון), יתחברו בשעה שהם ייפגשו וייווצרו ביניהם ידידויות ואף מעבר לכך.
סוכרי מעמיק בתודעת הגיבורות והגיבורים שלו, ויודע לפרוש בצורה אמינה לא רק את מורכבויותיהם אלא גם את העולם שממנו הם באים, בין אם מדובר באוניברסיטת קיימברידג', בסצנת הרוק בתל־אביב או באולמות הכדורסל בארצות הברית. כל אחד מהגיבורים שונה לחלוטין מן האחר, דבר שמשביח את הרומן והופך אותו למעמיק אף יותר. עם זאת, יש גם מקבילות ביניהם. שניים מהגיבורים הם ישראלים (גבריאלה ורון), ושני הזרים, קירה וז'אן מישל, הם דור שני לסרטן. בשני המקרים אימם היא שמתה מסרטן, מה שהופך את ההתמודדות שלהם למורכבת יותר ואף מערערת את תקוותם שהם עצמם יצליחו להחלים.
שתיים מהגיבורות, קירה וגבריאלה, מתחבטות בשאלת יחסיהן עם אביהם. מערכת יחסיה של קירה עם אביה מאופיינת באהבה־שנאה, ואילו בעיני גבריאלה, האב המת הוא סוג של מלאך. גבריאלה התייתמה מאביה שטבע בים בתל־אביב כשהייתה בת שנה וחצי. לאחר מכן אמה לקתה בדיכאון, בדיוק כמו ז'אן מישל, שטופל נגד דיכאון לאחר פרישתו מחיים של כוכב אל תחושת אפסות, שאולי תורמת למצבו הנוכחי. רומינה, סבתה הצבעונית של גבריאלה, סובלת אף היא מחרדת מוות, וכשנכדתה עוקרת לתל־אביב היא משביעה אותה שלא תביט בים. ואולם הנכדה מפרה את הבטחתה, כיוון שלראות את הים זו אולי התקווה האחרונה של חולי הסרטן המנסים להביט מעבר לאופק. במיוחד במקרה של גבריאלה, שבשעה שהיא מתבוננת בים היא רואה את אביה המת עולה מבין הגלים כנולד מחדש מן הים.
"לאמי שמתה בזרועותיי"
בכל אחד מפרקיו עוסק הרומן בשלבי המחלה, אם כי בכל פרק בדרך שונה. משלב קבלת הבשורה, כאשר הגיבורים מצויים על סף או באמצע ההצלחה; התגובה הרגשית הקשה הגורמת להם אף לשקול להתאבד, או התגובה המשלימה יחסית כמו במקרה של ז'אן מישל; ההתמודדות של הסביבה הקרובה עם הידיעה; משאלת המוות הזמנית או התקווה הנואשת; שלבי הטיפול המפרך שגורם לנשירת השיער (קירה בוחרת לעשות קרחת ומוחמאת מסטודנט שהיא מאוהבת בו ואומר לה: "עכשיו רואים כמה את יפה"); הדכדוך שנופל עליהם כשמתברר לחלקם שהגרורות מתפשטות ולכאורה אפסה התקווה, ואז ההגעה לבוסטון שמעניקה להם שוב אשליית תקווה מחודשת.
הרומן עוסק בחייהם של הגיבורים יותר מאשר בשאלת המוות, אולם הם עצמם עסוקים כמובן בשאלה האם יצליחו לשרוד את המחלה, או שמא נידונו למיתה כמו חולים רבים לפניהם. כך, למשל, ז'אן־מישל קינג ש"כבר השלים עם מותו הקרוב", צועק פתאום לחלל החדר בשעה שהוא מתופף: "אנחנו נחיה!" ואילו רון חושב ש"יש דיס־קורלציה בין המרחב של הנפש ובין קוצרם של החיים". כל חייו התחבט רון בשאלות קיומיות ומוסריות, ועכשיו הוא נאלץ להתחבט בשאלת הקיום שלו עצמו ומצטט את אביו שנהג לומר: "האדם צריך תמיד לחלום". רון הוא הדמות הפילוסופית ביותר ברומן ("לתוך המחשבות שלי מתגנבת לה התקווה המופרכת שאם החיים כל כך מופרכים אז אולי המוות גם הוא מופרך"), שמצליח לשלב בהרמוניה פרוזה ונגיעות אמוניות ופילוסופיות מתבקשות.
ספרו של סוכרי מרתק ומרגש בעת ובעונה אחת, אבל דווקא שורה אחת הכתובה בתודות שלו ("לאמי האהובה שמתה בזרועותיי") נוגעת יותר מכול ומסבירה אולי מהיכן שאב סוכרי את האומץ הדרוש כדי לכתוב אותו. דרושה דחיפה דרמטית כדי לכתוב רומן מסובך שכזה על החיים ועל המוות ועל מה שביניהם. בפרפרזה על חיבורו הידוע של פנחס שדה, אפשר לכנות את הספר "המוות כמשל". מדובר בהצלחה ספרותית וברומן חשוב המביט למוות בעיניים, שונה כל כך מעודף הספרים הקלילים ובעלי משקל הנוצה שרואים אור סביבו.
