טוּק־טוּק.
"מִי שָׁם?"
"זֹאת אֲנִי, אֵמִילִי. אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס?"
"הַדֶּלֶת הַזֹּאת נוֹעֲדָה לְמִי שֶׁאוֹהֵב לְטַפֵּס בְּמַדְרֵגוֹת".
"טִפַּסְתִּי הַרְבֵּה מַדְרֵגוֹת כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְכָאן", אָמְרָה אֵמִילִי.
"כָּל הַכָּבוֹד. אֲבָל מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת יֵשׁ עוֹד…"
"עוֹד מַדְרֵגוֹת?"
"עוֹד הֲמוֹן מַדְרֵגוֹת".
"לְאָן מַגִּיעִים בַּסּוֹף?" הִשְׁתּוֹמְמָה אֵמִילִי.
"לְעוֹד מַדְרֵגוֹת".
בסיפורו הקצר של קפקא "לפני החוק", אדם עומד לפני שערי החוק ומשתוקק להיכנס, אך שומר הסף מונע את כניסתו. האיש מבלה את כל חייו בהמתנה לקבלת אישור כניסה לעבור את השער המיוחל, ורגע לפני מותו אומר לו השומר כי השער היה מיועד לו, ורק לו. זה היה מקומו. ההשתוקקות לעבור את השער היא מעין מטאפורה להשתוקקות שבקבלת רשות חיצונית, אך כל עוד הרצון תלוי באישור שבא מבחוץ, הבקשה לעולם לא תתממש. היא חייבת לבוא מבפנים.
ילדים עסוקים מאוד בחיפוש מקום, החל ממקומם בתוך המשפחה ועד למעגלים החברתיים שאליהם הם שייכים. ספרו החדש של מל רוזנברג־נבו עוסק בסוגיה המורכבת הזו דרך סיפור אלגורי קטן ונוגע ללב.
אמילי הקטנה דופקת על דלת ומבקשת להיכנס פנימה, אך הדלת, כך מתברר, מיועדת לילדים כחולים ואמילי לא מספיק כחולה. הדלת השנייה מיועדת לשקרנים בלבד; השלישית תובעת טיפוס אינסופי במדרגות שמובילות למדרגות שמובילות למדרגות. הדלת הרביעית דווקא מקדמת את פניה בברכה, אך היא מתבררת כדלת של חיות טורפות ורעבות למדי. אל הידית של הדלת החמישית היא לא מצליחה להגיע, והשישית מיועדת רק למי שמדבר ממש ממש בשקט.
אחרי ניסיונות רבים כל כך, אמילי הייתה יכולה לוותר ולפרוש. אך היא מוצאת לעצמה פתרון בדמות ציור דלת משל עצמה, שדרכה היא נכנסת אל תוך עולם צבעוני במיוחד.
הדלת שהיא יוצרת בעצמה נטולת מגבלות או סייגים דוגמת אלה שפגשה בדרך, ואף שהעולם "לימד" אותה שלכל אחד יש דלת מותאמת, היא יוצרת מעשה אקטיבי שיש בו מסר כפול: במקום שאין דלת יש ליצור דלת, והיא אינה כפופה לדלת תבניתית אחת. אמילי היא מודל לדמות אקטיבית שלא מתייאשת מדלתות סגורות, ויש בה את הדמיון והמקוריות ליצור לעצמה דלת משלה ולהפיג את בדידותה.
הסיפור משקף חוויה עמוקה של דחייה, שהייתה יכולה להפוך בקלות לסיפור "כבד". אך הסיומת האקטיבית, בשילוב איוריה הנפלאים של אורית מגיע־שולב, מפיחים במסע המייאש רוח רעננה של תקווה, מסוגלות ואפשרויות. הדלתות הנעולות משקפות, כל אחת בדרכה, מחסומים מסוגים שונים – פחד, מאמץ, גזענות, שקר – והופכות לסימבול פשוט ומדויק שמעביר את המסר בצורה חכמה ובגובה עיניים צעירות.
הצורך הקיומי של חיפוש מקום ויצירת מקום הוא קולקטיבי ועל־גילאי. עם הפרשנות הנרטיבית הנהדרת לצורך הזה, הסיפור הופך ליצירה שאיתה יוכלו להזדהות ילדים ומבוגרים כאחד.
