לפנינו דוגמה מופלאה לספר ביכורים של מחבר אנונימי יחסית המוציא תחת ידיו יצירה עשירה, שנונה ועוקצנית, שיש בה לא מעט חמלה ובה בעת אמת נוקבת ומעוררת לחשיבה. זהו חיבור המבקש להסתכל לפנטזיית הסטארטאפ בלבן של העין ולחשוף את צדדיה הזוהרים פחות: את הבדידות, ההיררכיה, שיכרון הכוח, החתירה להצלחה שלעולם איננה יודעת שובע, ושורת הכסף שמכתיבה לא מעט מסדר היום של התעשייה. המחבר, שחר קמיניץ, מוכר אולי פחות במילייה הספרותי, אולם ידוע מאוד בעולם ההייטק הישראלי. קמיניץ הוא יזם מוכשר שבאמתחתו שני אקזיטים וניסיון מקצועי רב דיו כדי להפיק ממנו רומן משובח ועמוס כל טוב.
כל פרק ברומן מוקדש לדמות אחרת בקורותיה של חברת הזנק, שראשיתה בניסיון לפענח את נפש האדם באמצעות ביג־דאטה ובינה מלאכותית, וסופה בניצול ציני של משאבים אנושיים מסוגים שונים. חברת "אינסטמיינד" מוגדרת כ"מהפכה הגדולה בהבנת נפש האדם". מדובר במיזם המבקש לדלג על משאבי הזמן והכסף המוקדשים לשעות הארוכות על הספה בחדר הפסיכולוג, באמצעות אבחון המבוסס על רזולוציות שהתודעה האנושית צרה מלהכיל. "השקעה בנו היא השקעה באנושיות שבאדם", מזקקים מייסדי החברה, דרור ברנר ויותם סומך, את המסרים של החברה שהם עמלים להקים, תוך הבטחה להביא מזור למצוקה אמיתית בעולם.
אלא שהורתה והולדתה של "אינסטמיינד" איננה בצורך ממשי במציאות, אלא בחיפוש קדחתני של יזמים אחרי רעיון שיביא להם את הכסף הגדול, תאוות חידוש המכונסת בתוך עצמה. "כולם רוצים להיות יזמים", מסביר ברנר בערב עגמומי ולא פורה במיוחד. "חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. בקרוב לא יישאר דבר ישן שאפשר לחדש". ואז זה קורה, גם להם יש את זה. "אינסטמיינד" מבקשת לקודד מנעד שלם של רגשות באמצעות שימוש בטקסטים הלקוחים מספרים, שאיש אמנם לא קורא אותם במאה העשרים ואחת, אולם הם עצמם יכולים "לקרוא את בני האדם". רומנים "מתרגמים את התודעה האנושית לסימני דפוס סטנדרטיים", ומסייעים לפתוח צוהר אל מסתרי הלב האנושי. הבינה המלאכותית עומדת אף היא לעזר: התכתבות בת כחצי שעה עם משתמשי הקצה אמורה לספק את האינפוט, שיעובד על בסיס מילים הנשאבות מן הספרות היפה, אשר יאפשרו לאלגוריתם לרדת לדקויות הנפש כפי שרק המכונה עשויה להניב, על בסיס מסד הנתונים הבלתי נדלה שמאגרי הביג דאטה מצליחים לספק.
על פניו, סומך וברנר זכו בכל הקופה. הם מצליחים לגייס משקיעים, שוכרים קומה במגדל שראשו בשמיים, מעצבים סביבת עבודה נעימה ומפנקת כמיטב המסורת ההייטקיסטית, וצדים את טובי המוחות לעבוד איתם. אבל רגע אחרי שהם טועמים את מתיקותה של ההצלחה, החלום הנוצץ של הסטארטאפ מתחיל להיחשף במלוא מערומיו.
בעלי ההון ובני התמותה
כיצד נראה עולם חברות ההזנק שקמיניץ משרטט ביד אמן? ראשית, מדובר במרחב שבו הממון הוא האל שכולם סוגדים אליו. "בעידן שבו המידה הטובה היא העושר, חייב אדם מתוקן שיהיה לו חזון פיננסי", מכריזה שורת הפתיחה של הספר. המשפט הזה מודגם היטב לאורך הספר ובא לידי ביטוי מיטבי בפרק החתימה העוסק ברוב מילר, הגורו הגדול של התעשייה והאיש השני בעושרו בעולם. בעיני מילר, "אבל" היא המילה המתמצתת באופן המזוקק ביותר את העושר – את כל מה שאיננו בהישג ידם של אחרים "אבל" אפשרי לבעלי ההון. זהו "הגרעין הנדיר והנוצץ" של העונג. מי שיש לו כסף יכול להרשות לעצמו כל מה שאסור ליתר בני התמותה: לנהוג בגחמנות (להעסיק רק אנשים ששמם מתחיל באות גימ"ל), בפזרנות (להוציא את חמישים עובדי החברה ליום כיף במאות אלפי שקלים) וביומרנות (לקנות מדינה שפשטה את הרגל או לפתוח מחנה הכשרה ליישוב כוכב הלכת מאדים).
ואולם, הכסף הנשפך כמים איננו ערובה לאושר. ההפך הוא הנכון. רובם המוחלט של גיבורי הספר ספונים בתוך אומללותם, מבוצרים בתוך ארמונות של בדידות. למעשה, היחידה שמקיימת אורח חיים שיש בו אהבה שלמה ומלאה, חמלה והתמסרות, היא דמותה השקופה של בתיה, המנקה. זו שמשלימה שעות בעבודה נוספת כדי לסייע לאחותה, זו ששבה הביתה אל בעלה הגונח מכאביו במיטתו ואוסף בין ידיו את אצבעותיה הנפוחות מעמל יומה, זו שמתכננת בסיזיפיות את עתידה הטוב יותר של בתה המוכשרת והאהובה.
עולם ההייטק שבספר נגוע בנצלנות שאיננה יודעת גבול. שני הרעיונות המהווים את קרש הקפיצה של "אינסטמיינד" – האחד בראשית דרכה של החברה, והשני בעת שזו נקלעת למשבר פיננסי – נובטים בקרב בנות הזוג של המייסדים. נועה, פסיכולוגית בהכשרתה ואשתו של יותם סומך, מקשיבה לניסיונותיו העקרים להעלות רעיון חדשני כלשהו בחכתו, ואז מאבחנת באבחה את מאפייניו ודפוסי התנהגותו. פרץ דבריה ישמש כמודל ל"אינסטמיינד", אך משהוקמה החברה היא נזנחת מאחור: "נועה הופיעה פתאום בפתח המרפסת, מביטה בו. פתאום חשופה ועצובה כפי שלא ראה אותה מעולם, מבינה, אולי לראשונה, שהיא עזובה לנפשה… אלא שיותם כבר לא היה שם. הוא הצטער על צערה אבל באופן כללי וממרחק רב, כמו רעידת אדמה בהאיטי".
אותו העניין משתכפל עם נעמה, בת הזוג של דרור ברנר, המציעה למכור את המידע שעולה מהלקוחות החושפים את נבכי נשמתם באמצעות המקלדת, לשותפים בעלי עניין – "תעשיות יעד" דוגמת יצרניות תרופות, אופנה או מזון. הרעיון של נעמה מחלץ את החברה מהתהום הפיננסית שהיא הידרדרה אליה, ובה בעת סותם את הגולל על מערכת היחסים בינה ובין ברנר, זוגיות הנדחסת כעת למספר שורות בחוזה המסדיר את זכויות היוצרים של הקניין הרוחני. הניצול מופיע שוב ושוב לאורך הספר. נשים המשמשות לתעשיית פורנוגרפיה "שמעוניינות למסחר את משאבי העירום שלהן", כפי שמסביר היזם; משתמשי הקצה של "אינסטמיינד", שסודותיהם הכמוסים ביותר נמכרים לעסקים, לממשלה ואולי אפילו לגורמים סיניים המגלים עניין, זאת כדי להפוך את המוצר שמציעה החברה לבעל הצדקה כלכלית; או אימו של ברנר, ששרה שירי ערש ומיטיבה את השמיכה לגופו של רוב מילר, שנרדם לאחר חודשים ארוכים של נדודי שינה על מיטת ילדותו של ברנר, ומתנער ממנה בציניות אופיינית לאחר שלושים ושש שעות שינה גואלות.
חומר ספרותי לייצור הכנסות
לצד עולם הסטארטאפ שזורים בספר שני מוטיבים המנוגדים לתועלתנות הכלכלית של ההייטק. האחד הוא הספרות היפה, ההופכת כאן מיצירה הפורטת את צפונות נפש האדם ומסעירה את קוראיה, למשאב המספק "חומר בעירה לייצור הכנסות". למעשה, היחידות שנותנות את ליבן בכנות ליצירות ספרותיות הן נשים הנמצאות מחוץ לתעשייה: בתיה, המנקה, הקוראת מדי ערב עמוד אחד מהספר אנה קרנינה ששימש בסיס להקמת "אינסטמיינד", והמוצאת בכל אחת מן הדמויות משהו מעצמה; תרצה, אמו של ברנר, ששימשה במשך שנים רבות כספרנית ושעולם התרבות הוא המביא מזור לנפשה. היא היודעת למצוא את הציטוטים הספרותיים שיופיעו באבחנתה של הבינה המלאכותית: "המילים האלה מוכרות לה היטב… היא ממהרת אל המדפים בסלון, לוקחת את 'ספר הדקדוק הפנימי', מדפדפת במיומנות היישר לחלק הנכון ומוצאת את הפסקה שממנה נלקחה האבחנה כלשונה"; ויערה, שמוותרת על עולם האקדמיה כדי להפוך למנהלת התוכן של החברה, "קלגסית של מתייגי ספרים" בעיני עצמה, המקוננת על המעבר ממדעי הרוח למדע
ים המדויקים: "כשמכפיפים את הרומן למשטר של אמת ועובדות, האיכות שלו והשימושיות שלו עולות באופן מדויק ואכזרי. אם הטקסט לא חושף צפונות של אף נפש, איך אפשר להזדהות איתו?"
מוטיב נוסף הוא ההקשר הפסיכולוגי, המשמש הצדקה להקמתה של "אינסטמיינד", אולם מוצג בספר כמקצוע בזבזני ומסורבל שאיננו נגיש ואיננו מדויק. השירות הפסיכולוגי שמציעה החברה של ברנר מייתר את האינטימיות הנוצרת ביחסי הטיפול, ותחת זאת מטיח שוב ושוב במשתמשי התוכנה את ילדותם הקשה, את יחסיהם המורכבים עם הזולת ואת העצב הגדול שבו הם שרויים. הבינה המלאכותית של "אינסטמיינד" איננה מספקת חמלה ולא עושה חסד עם לקוחותיה, אך תמיד מציעה להם בסופה של ההתכתבות להמשיך לצרוך את שירותיה בתשלום, או לקנות מוצרים שיחלצו אותם כביכול מן המבוך הרגשי.
שם הספר, "משאבי אנוש", מצביע על הפיכתנו, בני האדם, מלקוחות לאמצעים ולבסוף למוצרים ולמשאבים. תמונת העטיפה דוקרת אף היא את תובנת התשתית של הספר. נראים בה שני דקלים הצופים לכאורה אל חזית בניין מגורים, שחלונותיו המוארים לעת לילה הופכים את דייריו לחשופים לעיני המתבוננים בהם. קוביות החלונות הצפופים זה לצד זה בחשכת הלילה, מעבירים היטב את תחושת הניכור העמוק, שעה שמעל הכול מרחפת, כמו נתונה בהילה, שורת מחשבים בעלי מסך אפל. זהו עולם הסטארטאפ שקמיניץ בחר להגיש לנו ביצירתו.
כדרכה של ספרות יש בתיאור זה מן הבדיה, אך יש בה בוודאי אף גרעין של אמת המותיר שאלות מטלטלות בסופה של הקריאה המענגת. מי אנחנו, בני ובנות ה"סטארטאפ ניישן", המצטיירים בספר זה? מה משמעות העובדה שחברות ההזנק ועולם ההייטק הם המקומות שאליהם מיטב בעלי ובעלות הכישורים שבינינו נושאים את עיניהם? כיצד מרחב שעשוי לגלם בקרבו הרבה מאוד טוב, עלול להפוך לאתר בעל היררכיה נוקשה, תחרותיות הרסנית, תועלתנות כלכלית, רשעות וניכור? ולבסוף, כיצד מחלחל עולם זה אל מחוץ לבנייניה הנוצצים של הרצליה פיתוח וצובע את פניה של החברה הישראלית בכללותה?
