לא מעט ספרים של ג'יי. די. סלינג'ר זכו לתרגום חדש בעשרים השנים האחרונות. את ספרו המפורסם ביותר, "התפסן בשדה השיפון", שתרגומו האחרון לעברית נעשה ב־1954, לומדים בני 17 ו־18 לבגרות בספרות. ההחלטה לכלול ספר זה במסגרת אפשרויות הבחירה לבגרות היא ראויה, אבל ברור שנעשתה מתוך הלך רוח פדגוגי; כדי לא יאשימו אותנו שאנו דינוזאורים עם כל שירת ימי הביניים שלנו, ניתן להם את התפסן, ספר חתרני לכאורה, ונמשיך כפי שתמיד המשכנו – לשום מקום.
עם זאת, חובה לציין שיש בספר גם כמה התרחשויות לא ממש "חינוכיות", ואני בהחלט יכול לדמיין מורה העומדת חסרת אונים מול פרצי הצחוק והשאלות הנוקבות בעקבותיהם. כמעט כל היצירות של סלינג'ר נכתבו עד שנות התשעים של המאה העשרים, רובן הרבה לפני. עדיין לא מלמדים בבתי הספר שלנו, וכנראה גם לא ילמדו, משהו של העולם בן ימינו. לכן יש צורך אקוטי לרענן את התרגום הטוב אך הארכאי לעילא של דניאל דורון ואברהם יבין כדי להתאימו לרוח הנעורים העכשווית, תהא מה שתהא.
במובן הזה, המתרגמת גילי בר־הלל סמו המירה היטב סלנג אמריקני עבש ולא מעט צורות ביטוי בעברית שפסו מזמן מן העולם, לדיבור ישראלי עכשווי. "אין לי שמץ", "שיואו" (בתרגום הקודם היה זה "שמע"), "רגישים משהו פחד", "סוג של התחלנו שיחה" ו"יש לי אוצר מילים פח", הן בהחלט בחירות אידיאליות ל"עברית" של גיבור הספר, הולדן קולפילד. הדבר ניכר גם בשימוש מידתי ב"זה" ו"כאילו". אפשר אפוא לומר כי נוכח השינויים בתחביר, באוצר המילים ובממד המורפולוגי, שפת התרגום החדש אכן רלוונטית לבני נוער כיום. אבל כמו שאומרים אי־אלו פוליטיקאים, לא זו השאלה.
השאלה היא האם הולדן קולפילד, שדמותו החלה להיכתב ב־1945 (הספר פורסם בארצות הברית ב־1951), כלומר כמעט לפני שמונים שנה, הוא בכלל דמות רלוונטית לבני נוער כיום? האם הוא מהדהד עבורם משהו מהחיים שלהם? האם הוא חושב, מתנהג ומרגיש באופן כזה שאכן אפשר להתחבר אליו, למרות הבדלי התרבות והזמן? או שבני הנוער יראו בו במקרה הטוב מעין רסקולניקוב משודרג?
קולפילד הוא בן 17, והוא מספר בגוף ראשון למעין "קורא קולקטיבי" את מה שקרה מהרגע שבו החליט לעזוב את מוסד הלימודים שממנו סולק כמה ימים לפני המועד המתוכנן, ולנסוע לניו־יורק בלי תוכנית ברורה ומובהקת, אבל עם לא מעט כסף בכיס ובדידות בלב. הוא נודד בסך הכול כמעט יומיים, ונפגש עם אנשים אקראיים. כמֵה כל כך לחברה אנושית, אבל עושה הכול כדי לדחות אותה מעליו. רבים כבר שיבחו, היללו וקטלו את הספר שהפך לקאלט. לרוב התייחסו לדמותו האנטי־ממסדית של קולפילד, ולאופן האותנטי שבו יצר הסופר דמות של מתבגר שאפשר כל כך להתחבר אליה ולאהוב אותה.
לאן עפים הדגים?
"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות" (עמ' 54). זהו אחד המשפטים המוכרים והמצוטטים ביותר מן הספר (ויש כמה עשרות כאלה), והוא מבטא מה שחשו רבים אחרי שסיימו לקרוא: הולדן הוא החבר האידיאלי עבורם.
רבים גם התפעמו מהשאלה המוכרת "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא", שאותה מציג הולדן לשני נהגי מונית עצבניים. חוברו אף אי־אלו תזות על כך שמדובר באנלוגיה, שבה הברווזים מייצגים את השכבה החלשה בחברה; או שהאגם הוא משל לגוף, והברווזים הם משל לנשמה; או שהאגם משל למסגרת והברווזים לבני נוער. ברם, לפעמים סיגר הוא סיגר. הברווזים מרגישים את החורף הקשה מתקרב, ולפני שהאגם קופא הם עפים לחפש מקום חמים יותר. השאלה האמיתית, שאותה שואל אחד הנהגים, היא מה עושים הדגים; הרי להם אין כנפיים. כך או כך, רבים התפעלו מדברים שבשעתו היה ראוי להתפעל מהם, אבל הדחיקו לפינה תמות אחרות: הברווזים יכולים להיות, אם אנו רוצים בכל זאת להיות מטפוריים, הנשמה של אחיו אלי שמת שנתיים קודם לכן מלוקמיה, והאגם הוא הגוף.
אפשר להתבונן ברומן דרך העובדה שמה שכונן את הכישלון בלימודים של הולדן, את המסע שלו ובכלל את קו התודעה שלו, הוא מות אחיו. הולדן לא עבר את חמשת שלבי האבל הידועים של קובלר־רוס. המוות גרם להתפוררות הדרגתית של המשפחה ושל העולם המוכר והמוגן, וסביר כי מבחינה קלינית גרם לו לדיכאון בלתי מודע. הרגעים שבהם הוא נזכר באחיו הם מדויקים ומצמררים. "אני זוכר פעם אחת בקיץ, כשהייתי בן איזה שתים עשרה, עמדתי לחבוט בכדור ופתאום הייתה לי הרגשה שאם אני אסתובב אני אראה את אלי. אז הסתובבתי, וכמו שחשבתי, הוא ישב על האופניים שלו מעבר לגדר". או בקטע נוסף ומרגש לקראת הסוף: "בכל פעם שהגעתי לקצה מדרכה עשיתי כאילו אני מדבר עם אחי אלי. אמרתי לו: אלי, אל תיתן לי להיעלם. אלי, אל תיתן לי להיעלם".
כך גם אפשר לראות את התמה המרכזית של הספר: אותה פנטזיה של הולדן להיות תפסן בשדה של שיפון, לתפוס ילדים העומדים ליפול מצוק. רבים ראו בכך מטפורה לרצונו למנוע מהילדים ליפול מתוך עולמם התמים אל עולמם המזויף של המבוגרים, אבל לא צריך להיות פסיכיאטר או פסיכותרפיסט פרוידיאני כדי לחשוב שאולי מדובר קודם כול באחיו. קו הרגש החזק שעובר לאורך הספר, אם כי בהפסקות, מסתיים בצורה אידיאלית כשהולדן בוחר להיאחז פחות או יותר באחותו הקטנה פיבי, לדבוק באלו שחיים ואף בחיים עצמם, ולחזור הביתה – שלבים ראשונים בתהליך של הפסקת דחף ההרס העצמי שלו.
הקסם לא יעבוד
התרגום, כאמור, מרענן היטב את השפה ומתאים אותה לתקופה, אבל מי שלא בהכרח צולח בהקשר הזה הוא דווקא הולדן עצמו. אמנם יש לא מעט חלקים אותנטיים וחזקים בכל הנוגע לחברת נערים מתבגרים, ולאינטראקציות של הגיבור עם נערים אחרים ובכלל מול העולם. סלינג'ר מצליח לתאר, ללא התייפייפות, את עולם הנערים כעולם שטחי, בלתי נסבל, תוקפני ומזויף, את הצורך התחרותי הבלתי פוסק, בעיקר סביב ספורט, ובאופן כללי את העובדה שנערים אינטליגנטיים מתנהגים לא פעם כמו בעלי חיים, בתוספת יכולת דיבור. הם עושים מעשים מטופשים ואומרים דברים מטופשים, ללא הסבר מלבד אולי הורמונים. כך מתנהגים המון נערים בקהילות שונות, אז והיום. אבל לעניות דעתי לא מעט נערים שיקראו את הספר כיום לא ממש ירצו להיות חברים של הסופר או של הולדן. הקסם לא יעבוד.
הולדן הוא טיפוס מתנשא מאוד, בוטה, שיפוטי, היפר־אידיאליסטי, חסר מודעות עצמית, בעל חוש צדק מוגזם, לא פעם מגוחך ובעיקר אנטי הישרדותי, ולרגע לא ברור אם צריך לקחת את מחשבותיו והתנהגותו האימפולסיבית ברצינות. אבל התכונה העיקרית שממנה
יירתעו הקוראים הצעירים העכשוויים היא היותו "חופר". כמעט בכל רגע הוא עוצר כדי לפרט, להרחיב, לתת ביטוי למחשבותיו, ובכך עוצר את גלגלי העלילה (שגם כך היא קלושה מעט).
הולדן לא מגיע ממשפחת מצוקה אלא ממעמד בינוני גבוה. בידיעת אימו הוא מעשן בחדרה של אחותו בת העשר. הוא מסתובב בניו־יורק האימתנית יומיים ואף אחד לא שם לב להיעדרו. מרביצים לו, תוקפים אותו מינית, הוא לא מפסיק לשתות אלכוהול, ובשלב מסוים אף חוטף דלקת ריאות. איני רואה היתכנות לתרחיש כזה היום, במציאות שלנו, לא בטוח שגם במציאות של אמריקה הנוכחית.
סלינג'ר היה סופר ייחודי, אם כי לא מעט אקדמאים ומבקרים חלקו על כך אי אז בשנות החמישים והשישים. מבורך שסופרים כמוהו, וכן יצירות של רונית מטלון ומשוררים בני זמננו, נכנסים לתוכנית של משרד החינוך, אם כי במקרה של סלינג'ר הייתי מציע לשקול להכניס לתוכנית הלימודים את "הרימו את קורת הגג, נגרים", או את "תשעה סיפורים".
