בשבוע שעבר הייתי בהופעת קאנטרי בפארק בפתח־תקווה. המשפט הזה נשמע כל כך תלוש מהמציאות הישראלית (על אף שהוא קרה באמת) ומשקף את אחד הפספוסים התרבותיים הגדולים של חיינו כאן. כאומה מזרח־תיכונית ששואבת מאמריקה בהתלהבות של ילד קטן כל טרנד דבילי שראתה בניו־יורק או לוס־אנג'לס, הקרתנות של מובילי התרבות כאן מחקה מזמן ובדיעבד את הקאנטרי, ז'אנר מוזיקה עממי ומשובב נפש, שמצליח כבר דורות במדינות הדרומיות ובמערב התיכון האמריקני. מדובר בעולם שלם, הרמוני ומופלא של צלילי בנג'ו וקינות כינור, שירים על לב שבור ונופים עוצרי נשימה – שכלל אינו מגיע לאוזני הישראלי הממוצע שלא זוכה להיחשף לעושר המוזיקלי הזה. לא טעיתם, זה אינו מדור המוזיקה אלא ספרות, כי בדיוק בגלל הנאמר לעיל, היה משמח מאוד לראות בערמת הספרים החדשים את "רוצי, רוז, רוצי" ספר שכתבה כוכבת הקאנטרי הוותיקה דולי פרטון ושעלילתו מתרחשת סביב עולם הקאנטרי.
אנילי קיז היא עוד אחת מאלפי הזמרות הצעירות שמגיעות מדי שנה לנשוויל, בירת הקאנטרי של ארה"ב, בחוסר כול אך עם אש בעיניים, כדי להפוך לכוכבת. אנילי (היפה, כמובן) מצליחה לשבות את לב המאזינים המעטים בפאב נידח בעיר, ואז מתחילה הנסיקה שלה. מתברר שהפאב שייך לזמרת עבר מצליחה מאוד, רותאנה ריידר – בת דמותה של דולי פרטון – שמאמצת את אנילי ומנסה לסייע לה וכך גם לסייע לעצמה בסגירת מעגל משפחתי הרודף אותה שנים ארוכות. אלא שאנילי אינה מתמסרת בקלות, ועברה האפל שנחשף כולו רק לקראת סוף הספר, מושך אותה בכל פעם מחדש לבעיטה בדלי ולבריחה מהאנשים שמנסים לסייע לה. הסוף הוא כמובן הפי־אנד אמריקני קלאסי, עם במה גדולה ושתי זמרות – אנילי ורותאנה – ששרות יחדיו וקושרות לעצמן ולקוראים את כל הקצוות עד עצם היום הזה.
העלילה לא מסובכת מדי, למעשה מדובר בספר טיסה קליל שנכתב כמו מתוך נוסחה לעיבוד קולנועי. הוא כיפי ומעניק הצצה לעולם הקאנטרי, ויש בו כמה תיאורי דרכים ונופים, אנשים ומקומות, שיכולים לעורר את הסקרנות הטבעית של הקוראים לדעת עוד על העולם הנסתר הזה, מלא הקסם והדרמות.
קשה לבוא בטענות להוצאה שמשקיעה בתרגום ספר כזה, כי כשהנושא הוא כאמור מוזיקת קאנטרי זה גם ככה הימור, אבל למען הספרים הבאים הנה כמה הערות. האחת – תרגום מאנגלית לעברית הוא לא תמיד פשוט, אבל אפשר להתאמץ יותר מאשר "בואו נעשה קצת מוזיקה". אין דבר כזה בעברית, אפשר פשוט להשתמש ב"בואו ננגן". זו כמובן רק דוגמה. לפעמים נראה שבינה מלאכותית תרגמה את הספר, עם יותר מדי תרגום מילולי. שנית – אם כבר הענקתם לקורא חלון הצצה לעולם שאינו מכיר, למה לא לפנק אותו בידע משמעותי? דוגמה אחת מני רבות – בעמוד 92 אומרת מישהי "יש לי נקניקיות צ'ילי־דוג הכי טובות מדרום למייסון־דיקסון". האם היה הורג את המתרגם לתת איזו כוכבית למטה ולהסביר מהו אותו קו מייסון־דיקסון, שבין השאר שימש גבול בין מדינות העבדות ומדינות החירות, במשך תקופה ארוכה בהיסטוריה האמריקנית? שלא לדבר על עשרות שמות של כוכבי קאנטרי ענקיים המשובצים בספר למכביר, ושאפשר היה לתת כמה פרטים על אודותיהם לקורא הישראלי. למעשה, יש כוכבית אחת בלבד בספר, שמסבירה משחק מילים. כמה חבל שהיא מופיעה בעמוד 352, רגע לפני הסוף, וזוהרת בבדידותה. על הבדידות שלה בלבד אפשר לכתוב כמה שירי קאנטרי לא רעים בכלל.
