בר צברי נמצא בשלב שבין לבין. חלק מהמאזינים עוד יכולים להתבלבל בינו לבין שי צברי, חלק לא יכירו אותו בכלל, וחלק יכירו את ג'וני, הדמות שהקפיצה לרגע את צברי לשיא הפלייליסט של גלגלצ. בין לבין, בין אנונימיות או חצי אנונימיות לבין הופעת השקה לאלבום החדש שלו "שמחת חינם", באחת מהבמות הגדולות בארץ, אמפי שוני, שם יארח את ישי לוי ומועדון הקצב של אביהו פנחסוב.
כמו אמנים רבים, עוד מתקופת הנערות צברי עובד קשה ומפתח חלום גדול להיות אמן, להיות זמר. בתפקיד הזה, תפקיד חייו, הוא גם שיחק דמות ראשית בסדרה "מנגן ושר", המספרת על ילד מוכשר מהפריפריה שמנסה להיכנס לליגה של הגדולים. כזה הוא צברי, דמות טוטאלית.
זה האלבום השלישי שלו, אבל השני הנחשב. בילדותו הוציא אלבום ראשון אבל שינה כיוון והתפרסם בזכות האלבום השני "רוקנרול בצהריים" שבא עם טביעת אצבע ייחודית, מזרחית עכשווית, נאמנה ומחויבת לעבר מצד אחד ומתובלת בהפקה מעודכנת ובקצב רלוונטי מצד שני. ומכיוון שרוקנרול בצהריים נחשב לאלבום הראשון, "שמחת חינם" הוא האלבום השני, וככזה הוא מועמד למשבר – איך אפשר אחרי שנים של יצירה והשקעה שנוקזו לתוך אלבום ראשון, להמשיך להגיד משהו חדש ומעניין, אישית ומוזיקלית, גם באלבום שאחריו.
אך צברי לא רק מתמודד עם האתגר, אלא ממש מבטא אותו. בשיר "צעקתי בלילה" הוא כותב על הדרך שלו לקריירה ולהצלחה כזמר, וב"פזמון פשוט", כמו זמרים אחרים לפניו, הוא מוציא את התסכול מבקשות הקהל ואורז אותו באלבום.
ובכל זאת נראה שבשמחת חינם צברי לא בא להקסים או לפרוט על מיתרים, לא בא לשחק בלב הקהל, בלי אוונטות, יומרות או ניסיונות להרשים. רק לשמח ולרגש, כמו פעם. הכבוד שהוא רוחש כלפי הדור המבוגר והמוזיקה המזרחית של פעם נחשף כבר באינטרו לשיר הפתיחה "שמחה" ובו הקלטה, או סוג של סימפול, של שירה פשוטה מלווה בתיפוף על דרבוקה של פיוט קלאסי – "השמחה תחייךָ, העולם לפניך".
הנוסחה פשוטה ועובדת, עובדת טוב: שילוב של שמחה עם נוסטלגיה הביא את צברי לאלבום השני שלו. מרוקנרול בצהריים, שהיה בשורה מוזיקלית חדשה לשדה המוזיקה המזרחית, הוא חזר לשירים פשוטים ומצוינים שבאו להרים כמו בחפלה ולרגש כמו בערב קריוקי.
את השמחה אפשר למצוא בשירים "שמחה", "כדורגל בחצר" – בשניהם צברי לא חוסך בנוסטלגיה, ולא מקמץ בקלישאות. בשירים של צברי הסירים מתבשלים, הילדים משחקים, ובכל פינת רחוב מוזכר רחוב. בבלדה העדינה והבולטת "אקורד שבור" הוא משתף פעולה עם ישי לוי, אחד מהקולות הבולטים של דור המייסדים של המוזיקה המזרחית, במה שנשמע כמו עוד שיר של ישי לוי. השיר מרגש ויפהפה, אבל הנוסטלגיה בולטת. זהו חוט השני גם בשאר שיתופי הפעולה באלבום, למשל עם דב נבון, או אמנון טיטינסקי בשבילכם. נבון הפך כיום הייצוג של הזקן הנרגן בזכות הדמות האיקונית שלו ב"קופה ראשית", ובשיר הוא משחק בקולו את הדמות של "סנטו", אביו של צברי, ומבטא את הניסיון שלו להשתלב בקריירה, אי אז, בימים עברו.
ההתרפקות על העבר מגיעה לשיא בשיתוף פעולה עם עוד זמר ותיק, מיכה שטרית, בשיר "גולות", שבו השניים מבכים את הימים היפים שחלפו ואינם עוד: "העולם השתנה, בתוך עשרים שנה, שיחקתי גולות בחולות, מאחורי התחנה".
שטרית הוא אחד היוצרים והכותבים הישראלים המקוריים ביותר, עוד מימי "החברים של נטאשה" אבל הנקודות הנוסטלגיות באלבום, ובמיוחד בשיר המבטיח הזה, נשמעות יותר כמו שיחת פרלמנט קבוע בקיוסק ביום שישי: "היום יושבים על דשא מפלסטיק, לקחו לי ת'ילדות ועשו ממנה מסטיק, מתייחסים לשירים כמו אל חטיף בסופר, כל טמבל ברשת חושב הוא אשטון קוצ'ר".
ברוקנרול בצהריים, צברי הציב רף גבוה לבשורה חדשה־ישנה במוזיקה המזרחית. הבשורה הישנה נשארה, ומבוצעת יפה כל כך, מרגשת ומשמחת, אבל חסרה מעט הבשורה החדשה, שאולי עוד תתחדש עלינו לטובה באלבום הבא.
